קטגוריה — משחקים

אם יש דבר כֵּיפי ומפיג מתחים, זה לשמוע את הילדון מתגלגל מצחוק. משחק הבלבול המתגלגל ממשיך לככב ביני לבינו, וכעת במהדורה מתקדמת יותר ואינטראקטיבית יותר (טוב, שנינו גדלנו קצת…), ובכלל – הילדון אוהב לצחוק.

מאז שהתחיל לדבר, ובפרט מאז שהתחיל גם להפליא בחוכמותיו, מתהפכות לעתים היוצרות, והוא זה אשר מצחיק אותנו, פעמים רבות במכוון ממש. הוא קולט היטב מה משעשע אותנו, ומצליח לסחוט עוד ועוד צחוקים (אמיתיים לחלוטין!). ממש מופע סטנד-אפ קבוע (עדי אשכנזי, מאחורייך…).

אחת ההמצאות האחרונות שלי היא סיסמאות מחורזות. משפטים קצרים וחרוזים, אשר מתמצתים סיטואציות יומיומית קטנטנות אשר משעשעות אותו, ואיתו – גם אותי. את החרוז הראשון מסוג זה הגיתי עת נאלצתי להוציא את הילדון מן האוטו ביום גשום, קר ושטוף רוחות, כאשר שנינו עטופים במעילים.

לא רק שהוא אינו אוהב את מעילו, גם רוח הוא אינו אוהב, שלא לדבר על הירטבות מן הגשם. על מנת להקל את רוע הגזירה – ריצה ברוח ובגשם עד לתפיסת מחסה – התחלתי מפזם לו כך:

עומר על הידיים של אבא. איזה סבבה!

הילדון התלהב מן החרוז, וצחוקו החל מתגלגל ביחד עם הרוח החורפית. כך, נשכחה ממנו הרוח. נשכח הגשם. נשכח המעיל שכיסה את ראשו. ושנינו המשכנו לשנן את החרוז עד שהגענו הביתה.

הנסיונות ללמד אותו את החרוז הנ"ל – הולידו תוצאות משעשעות למדי, ואחרי כמה נסיונות הוא גם הסכים לדקלם את הגירסה שלו למיקרופון אשר לצדו של המחשב.

קבלו אותו בהופעת בכורה. אל תשכחו להגביר את הרמקולים…

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

בביתנו הקט, החלה עונת ה"לא רוצה" של גיל המרי לפני ימים אחדים. כיוון שכולם סובלים מן הבעיה – קמים השכם והערב מומחים שיודעים להציע פתרונות. הכל טוב ויפה, אך בכל הפתרונות המוצעים אין התייחסות למצב בו הפתרון לא עוזר ומרד-הלא-רוצה נמשך…

יש אומרים שעונת ה"לא רוצה" נמשכת עד גיל שלוש בערך, וכיוון שיש לנו עוד שבעה חודשים עד שנגיע לשם – התחלנו לחפש בנרות, בפינות אפילות ובנבכי המוח פתרונות שונים ויצירתיים.

ברור שצריך להתייחס נקודתית לכל אחד מן ה"לא רוצה!", כיוון שלכל אחד מהם עולם משלו. והנה, הצלחתי למצוא פתרון ל"לא רוצה לצחצח שיניים!". תיאור הבעיה בקצרה: כשכבר היה מתשכנע להגיע לחדר האמבטיה ולטפס על השרפרף שמביאו לגובה הכיור, היה הקטנטן נעמד ומסרב לצחצח שיניים בעצמו. כשניסינו אנחנו "לסייע" לו בכך, היה מפנה את הראש וכאשר כבר היתה המברשת בתוך פיו – היה סוגר עליה את שיניו. והכל, כמובן, תוך שהוא צוחק ואנחנו מתרגזים…

הפתרון הגיח משומקום, באחד מרגעי המנוחה או העצבים.

"בוא נקשיב מה אומרות המברשת והמשחה כשהן בתוך הפה שלך," הצעתי לו בנונשלנטיות. "מה הם אומרים?" הוא שאל בסקרנות. "לא יודע," הקשיתי, "בוא נקשיב". כשסימן לי לצחצח לו, אמרתי לו שאיני יכול, כיוון שאני חייב להתרכז בהקשבה להן…

בשנייה בו ניסה להכניס את המברשת לפיו – התחלתי לחקות בקול גבוה ומהיר את קולותיהן הלא-קיימים של המברשת והמשחה, במונולוג שוטף: "איזה נחמד כאן, איזה חם בתוך הפה שלך, אוי, זה מדגדג נורא, איזה מצחיק זה". הקטנצ`יק התחיל מיד לצחוק, וכשניסה להוציא את המברשת מפיו, כאילו סיים את הפעולה, המשכתי אני באותו קול צייצני: "אוי, אל תפסיק, עוד יש לי כמה חיידקים לגרש". הוא הכניס מיד את המברשת בחזרה לפיו, ואני שכללתי את השיטה: "אני רוצה גם בצד השני, אני רוצה גם למעלה," דיברתי בשמן של המברשת והמשחה – ובאורח פלא, הוא עשה בדיוק את מה ש"הן" רצו…

אחר כך, כאשר נגמר הצחצוח, "הקשבנו" גם למים. עד לפני יומיים, סירב הפעוט לירוק את המים מפיו כאשר שטף את המשחה ממנו, ופשוט בלע אותן. הנחתי שמדובר בכך שאינו יודע לירוק אותם, אך רק כעת אני יודע שהוא פשוט לא רצה.

המים אשר נחו להם בשקט בכוס שאחז, התחילו לדבר אילו בקול נמוך: "היי, אנחנו רוצים לשטוף את המחשה, אבל אל תבלע אותנו – אנחנו מפחדים מאוד!". וראה זה פלא, המים נכנסו לפיו, ותוך שניות מעטות – הצליחו גם לצאת ממנו, בתנועה שניסיתי ללמדו אותה לפני ימים אחדים.

היום, אחרי שלמדנו להקשיב למברשת ולמשחה, הוא כבר רוצה לשמוע אותן ברגע שהוא נעמד על הכיסא: "אבא, מה המִיבֶשֶת והמִיחַה אומרות?". "לא יודע," אני עונה לו בתמימות, "בוא תכניס אותן לפה – ונקשיב להן"…

כמו Linus מחבורתו של סנופי, החל בבקרים האחרונים הילדון בנוהג חדש…

רגילים היינו לבואו לחדרנו בשעה 6.00 לערך, תוך שהוא מדדה ושיערו סתור. הוא מגיע למיטה, אני לוקח אותו לעשות פיפי, ואז הוא מטפס ונשכב לידנו. "אִית!" היה אומר בהתחלה, ולאחר זמן מה הפך את הבקשה לברורה הרבה יותר: "כַּ-אִית!". בחדרנו מסתובבות ארבע כריות (מוזר למדי, בהתחלשב בעובדה שאני לא ישן עם כרית כלל), ולכן אין בעיה להשאיל לו אחת או שתיים.

חלפו ימים אחדים, והוא שכלל את השיטה. במקום לבוא אלינו ולבקש כרית משלנו, הגיע ובידו הכרית שלו! הדקות הכיפיות במהלכן כולנו מתפנקים יחדיו עוברות במשחקים, השתולליות, קפיצות, ובין לבין – מנוחה. בעת המנוחה, מניח הילדון את ראשו על הכרית שהביא ממיטתו, ומבקש: "אַ-שֶׂה" (כלומר: "כסה"). אנחנו מכסים אותו, והוא שוכב לו ונח בשקט (למשל 5 שניות בדיוק…).

אחד המשחקים האהובים עליו בשעת בוקר זו במיטתנו, הוא משחק המחבואים. כאשר אחד מאתנו הולך בעצמו לסידורי הבוקר, הילדון מבקש להתחבא מתחת לשמיכה, וכאשר חוזר המסתדר מענייניו – הוא "מחפש" לאן נעלם האיש הקטן. כעשבור שניות מעטות (אם הוא מצליח להתאפק), יוצא זה האחרון מן השמיכה וצוחק צחוק גדול…

והנה, בבקרים האחרונים, שכלל הילדון את המשחק ואת צעידת הבוקר, והביא אותה שלב אחד קדימה. מעתה, הוא מגיע לחדר עם כריתו בידו, וביד השניה – השמיכה שלו! כמו Linus מחבורתו של סנופי הוא מגיע לחדרנו, ואנחנו מתמוגגים. כך, משחק המחבואים מתנהל מתחת לשמיכתו שלו ולא, חלילה, מתחת לשמיכתנו.

הבוקר, שיכלל האיש הקטן את לשונו, ומצא דרך פשוטה לומר שהוא רוצה להתחבא. כל כך פשוט והגיוני, שקשה להבין מדוע אין צורה כזו בעברית התיקנית כפי שאנחנו מכירים אותה. "חַ-בֵּא!" הוא אמר, ואנחנו – התמוגגנו.

ולקראת 6.30, כולנו כבר מחוץ למיטה, מתחילים עוד יום חדש.

לאחרונה, שמתי לב שהאיש הקטן מתלהב מאוד מ"בלבולים" למיניהם. אני מצביע על פרוסת לחם וקורא לה תפוח? הוא מתגלגל מצחוק… אנחנו רואים טרקטור ואומר שזה משאית? הוא נקרע… מתוך זאת, צמח משחק חדש שהמצאתי, שאפשר לקרוא לו משחק הבלבול המתגלגל.

סיטואציה לדוגמא: הוא עם מוצץ בפה.

המשחק מתחיל…

- אני: היי, למה אתה שם את המוצץ על הרגל (מצביע על הפֶּה)? אתה צריך לשים אותו בפה (לוקח את המוצץ ושם אותו על הפופיק)!

- הוא (מחייך): לא, זה מופִּיק (מצביע על הפופיק ומחזיר מיד את המוצץ)! זה פֶּה (מצביע על הפה)!

- אני: מה פתאום, זה פֶּה (מצביע על הפופיק)! הנה הפופיק (מצביע על הרגל)!

- הוא (צוחק צחוק גדול): לא! זה אֶגֶל (מצביע על הרגל), הנה מופִּיק (מצביע על הפופיק)!

- אני: לא נכון, זה מצח (מצביע על הרגל)!

- הוא (מתגלגל מצחוק): לאאאאאא, זה אֶצח (מצביע על חצי ראש)!

וכך זה יכול להימשך ולהימשך בסיטואציות שונות ובווריאציות מגוונות… בשלב מסוים, אני משהה את התור שלי למשך כמה שניות, והוא לפתע נעמד ליד, מחכה ל"בלבול" הבא שלי, ניצוץ של חיוך כבר בוהק בעיניו המדהימות.

ומה אם לא צחוק מתגלגל של ילד קטן (שהוא בשר מבשרך) יכול לעשות את היום כולו לטוב הרבה יותר?