קטגוריה — התחלות

בתוך כל המולת המעבר הקרוב לגולה הדוויה, קצת שכחנו להתרגש לקראת עלייתו של הילדון לכיתה א'. אני מוכרח להודות שאותי קצת יותר מלחיץ/מפחיד/מרגש/כל-התשובות-נכונות יומו הראשון בבית הספר בניכר, אליו יצטרף לאחר שכבר החלה שנת הלימודים ומבלי שהוא מכיר אף אדם, אף אות או מילה, אף מנהג, וכו'. בעבור הילדון, המעבר כאן לכיתה א' נתפס כזמני, וממילא הוא ממשיך באותו ה"בית" בחטיבה הצעירה, עם אותם ילדים ועם צוות מוכר, כך שמדובר מבחינתו בהמשך חלק למדי של השנה שעברה.

ובכל זאת, התייצבנו היום חצי-נרגשים למפגש היכרות. המורה החדשה נפנפה באסרטיביות את כל ההורים אל מחוץ לדלת, והסתגרה עם תלמידיה החדשים והנרגשים בתוך חלל הכיתה. כשיצאו, שאלתי את הילדון מה היה בפנים, והוא ענה כי המורה סיפרה להם סיפור נחמד. בדרך הביתה, הוא סיפר לי את תמצית הסיפור. כשהגענו הביתה, ביקש הילדון לספר לזוֹשֶׁ את הסיפור, אך היא מיהרה למפגש הורים בגן החדש של הילדונצ'יק. התפשרנו על כך שהוא יספר לי בפרוטרוט את הסיפור, ואני אעלה אותו על הכתב, ואכין אותו לזוֹשֶׁ לכשתחזור. בנוסף לזאת, אני מעלה אותו כאן.

הסיפור סופר לי כשעה וחצי לאחר שסופר לילדון במפגש הכיתתי, ואחרי שכבר עיבד אותו בקול רם בדרך חזרה הביתה. אני נפעם מן הדיוק של הילדון בפרטים החשובים, מהבנתו את הרצף הסיפורי אשר איפשר לו לזכור אותו בעל-פה בקלות, ומן החיבור הרגשי שלו לדובי החמוד, גיבור הסיפור. לפי האופן בו סיפר לי את הסיפור, ברור היה לי שהוא הבין מדוע – זהירות, ספוילר! – צחק הדובי בסוף הסיפור, אך לדבריו זה לא הוסבר בסיפור המקורי. ובקיצור, הילדון בהחלט מוכן לכיתה אל"ף (רק שייפטר מהו"ו המיותרת בראש המשפט…).

להלן הסיפור כפי שסופר לי על ידי הילדון (בפעם השנייה), מובא כפי ששמעתי ולא הפרעתי, מילה במילה, כולל כמה שיבושים נחמדים תוך כדי.

והכי חשוב, פתיחת שנה מוצלחת לכולם!

* * *

פעם אחת היה דובי שהיה בן 5, ושהוא היה בן 6 אז הגיע הזמן שלו ללכת לבית ספר. אז הוא אמר: "לא רוצה, לא בא לי ללכת לבית ספר". אז אמא אמרה לו: "אבל ככה תדע ללמוד ולקרוא".
- "אבל אני יכול לשחק בגולות ובכדור בלי לכתוב ולקרוא".

ואז הגיע יום הלימודים, והוא היה צריך ללכת לבית ספר, והוא התעקש לא ללכת לבית ספר. אז אמא אמרה לו: "ככה תלמד לקרוא ולכתוב".
- "לא רוצה!".
אז התחיל יום הלימודים, והוא לא הלך לבית ספר. ואז היה לו משעמם, והוא אמר לאמא: "אמא, באי תשחקי איתי," אבל אמא אמרה: "אני לא יכולה, אני באמצע סידורים". ואז הדובי אמר: "אז אני אלך לסבא, הוא ישחק איתי".

והוא הלך ביער אל סבא שפן. והוא הגיע לבית של סבא, והיה פתק שהיה כתוב שם: "יצאתי מהבית, אני עוד שנייה חוזר". והדובי לא ידע לקרוא, אז הוא הלך הביתה. ואז בערב, הסבא בא לבקר, ואמר: "למה לא חיכית? אני כתבתי בפתק: 'אני עוד שנייה חוזר'".

ואז למחרת, הדובי הלך לבקר את החבר שלו, העורב. והגיע, והוא ראה פתק על הספסל והיה כתוב שם: "צבע טרי". והדובי לא ידע לקרוא, אז הוא חשב שכתוב: "אני יוצא מהבית, עוד שנייה אני חוזר", אז הוא חיכה על הספסל, ואז העורב קם ואמר: "אבל היה כתוב שם, 'זהירות, צבע טרי'!". ואז כל המכנסיים התלכלכו, והוא ניסה להוריד, והוא לא הצליח. ואז הוא חזר הביתה.

ואז למחרת, הוא הלך לגינה, והוא ראה פתק בתיבת-דואר, והוא חשב שכתוב שם: "זהירות, צבע טרי!", ואז הוא התרחק ולא נגע. והיה לו משעמם, ואז הוא ראה את החברים שלו עליזים והולכים בשורה עם מתנות, והוא הלך בשקט בשקט אחריהם. ואז הוא ראה באמצע היער שולחן מלא ממתקים, והוא ישב מאחורי שיח ובכה חלש, ואז יותר חזק, והם לא ידעו מי בוכה, והם חיפשו חיפשו, עד שמצאו את הדובי.

ואז החברים שלו שאלו אותו: "למה אתה בוכה?".
- "כי לא הזמינו אותי למסיבה".
ואז אחד הילדים אמר: "אבל אני הזמנתי את כולם למסיבה, כתבתי בפתק".
ואז הדובי צחק.

- ס ו ף -

ביתי הראשון היה ב"תפוז". ביתי השני – ב"בלוגלי". וכעת אני בבית חדש, פרטי לגמרי, כולו שלי!

ניתן להירשם בקלילות לקבלת עדכונים בדואר אלקטרוני בעת פרסום פוסטים חדשים.

אז הכנסו פנימה, שבו, התרווחו. מיד יגיעו הכיבודים.

והכי חשוב: ברוכים הבאים!

הופ! גדלנו בשנה, וכעת גם הילדון כבר "עולה לגן של הגדולים" (כך, בלשונו). בשנה"ל הבאה, יהיה הילדון בשנתו השניה ב"גן של הגדולים", בשנה"ל שלאחריה – יעלה כבר לגן חובה, ולאחריה – לבית הספר. מפחיד למדי, אבל הזמן לא עושה את שלו בכל הקשור לתפיסתי אותו. הוא (הזמן) חולף, זה (הילדון) גדֵל, זה (הילדונצ'יק) כבר תינוק חייכן ש"יעלה" עוד מעט לגן-של-תינוקות, ואני שואל את עצמי איך זה שהכל קרה כל כך מהר. לקראת תאריך גיוסי (אשר בקרוב ימלאו לו עשור ומחצה), כתב לי בן-דודי (הגדול ממני בכעשור ומחצה) בברכתו, כי "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא כיוון לטוב, אך ברור לי כיום שהמימרה הצבאית ההיא עדיין חיה ונושמת בקרבנו גם כאשר שנים נוספות חולפות על פנינו. ההבדל הוא בהתייחסותנו אליה: פעם כמנחמת, היום כמאיימת.

מאז שחגגתי כאן שנה לפתיחתו של הבלוג, חולפים להם שוב ושוב מועדים שכבר כתבתי אודותם. כזו היא תחילתה של שנה חדשה בגן חדש. הפעם הקודמת זכורה כטראומטית במיוחד, ואת לקחיה ניסינו ליישם הפעם. נדמה שהצלחנו, כיוון שהילדון עבר את יומו הראשון בגן בטוב. כמה סיבות חברו לכך, אך נדמה לי שהאמונה שלנו (כתמיד, אחד מאתנו אופטימי יותר ממשנהו, השני פסימי יותר ממשנהו) בילדון עשתה את שלה. האם זוהי גם האמונה שלנו בנו? מבלי להתהלל כמפַתֵחַ, כולי תקווה שההתחלה החלקה מסמנת את המשכו של שבוע-ראשון בסימן חיובי (לפחות בגן; בבית יש צרות אחרות של "גיל שלוש הנורא", אבל אין טעם לקלקל כעת את השמחה).

וגם אם יהיה קושי לוקאלי (או גלובאלי; טפו, טפו, טפו…), הרי עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.

בימים ההם, בין ימי הגיוס לבין לימודי התואר הראשון, ליוו אותי חברי "החמישייה הקאמרית", ובכל אשר הלכתי – היו לי לעזר. יחד איתם דמעתי מצחוק, יחד איתם דמעתי מכאב (סאטירה, כידוע, אינה מילה נרדפת ל"הומור" או "קומדיה"). כאז כן היום – סיטואציות רבות, חלקן יומיומיות וחלקן נדירות, מעלות בי מיד נשכחות מקטעי הקאלט של "החמישייה" (ממש כמו אצל מעריצי "סיינפלד", אשר שולפים לעתים בלתי-נדירות-בעליל את המשפט: "היה על זה פרק ב'סיינפלד'"). ברור שאיני לבד בזאת: לדוגמא, אחיו של טל שולף ציטוטים משם בשעות משבר (לפחות בכאלו של טל). פתיחת שנת לימודים, אם כן, היא הזדמנות מצוינת להיזכר באחד מקטעי הסאטירה המבריקים של החמישייה, מתוך אחת מן העונות הנוקבות של התכנית (מתקופת היצירה של אחרי-רצח-רבין).

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=tluAVrkcD7Q[/youtube]

וכמו שאמר היום גידי אורשר, בסיום "בילוי היום", אי אפשר לדבר על פתיחת שנת הלימודים מבלי להשמיע את "שלום כיתה א'" של נעמי שמר, בביצוע הבלתי-נשכח של שלישיית "הגשש החיוור" (אהבת ילדות נוספת שלי). אתם מוזמנים, לכן, לקחת פסק-זמן של שתי דקות וחמישים ושלוש שניות, ולהאזין לשיר הנפלא הזה (אל תשכחו להגביר את הרמקולים), כאשר לצידו המילים.

שמר הבינה שחוויית "שלום כיתה א'", על פריחתם של ילדינו מן הקן החם והמגן שלנו, אינה מסתיימת בכיתה א', אלא ממשיכה גם בשנים שלאחר מכן. שמר, ככל הנראה מפאת גילה בעת כתיבת המילים ומפאת התקופה, לא נגעה בחוויית "שלום כיתה א'" של מי שטרם הכניסו את ילדיהם הקטנים בדלתות בית הספר. אבל היום, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, עת נכנס הילדון בשערי "הגן של הגדולים", אני כבר מבין שגם בשערי בית הספר אפסע עימו בעוד זמן לא רב, אשר יחלוף לו מבלי שיימצא שום מניאק בסביבה לעצור אותו. אפילו לא לקצת.

בדרך כלל, אני טיפוס שלא נוטה להסיק מסקנות חפוזות. ובמנהגי זה, אני מנסה להמשיך. להתמיד. אך מה לעשות כשבערך שעתיים אחרי התרחבות המשפחה, מתחילות לזרום מסביב שאלות בסגנון: "ואיך הילדון מקבל את זה?", המכוונות להתנהגותו של זה שהפך בן-רגע לאח הבכור?

תשובתי הרשמית, עד כה, לשואלים, היא: "בינתיים, הרוב בסדר גמור". ברור לי ששינוי בהתנהגותו של הילדון הוא טבעי לגמרי. אחרי הכל, משהו השתנה בבית, במבנה המשפחתי, במרחב הפיזי, ועל כן אך טבעי הוא ששינוי כלשהו יתרחש גם בתוככי המוח. מה עובר בתוך ראשו של הילדון? קשה לדעת. אפשר לנסות ולתצפת במשך זמן מה, ולאחר מכן לנתח את הדברים ולנסות ולזקק מהם תובנות כלשהן. לזה צריך זמן, ולכן כל תשובה לשאלה המפורסמת אשר הודגשה קודם לכן, צריכה להינתן בחלוף לפחות שבועיים מן השיבה הביתה.

למה דווקא שבועיים? שבועיים נראים לי כפרק זמן המספיק להסתגלות לשגרה כלשהי ולהתבססות בעמדה כלשהי של הילדון כלפי אחיו, הילדונצ'יק. שבועיים הם גם פרק זמן סביר בו ניתן לדרוש מן השואלים התאפקות עד לתשובה מסודרת יותר. ובנוסף, שבועיים הם פרק זמן קצר מספיק, אשר לאחריו ניתן עוד לפעול ו"לתקן" "פגמים" בהתנהגותנו, אשר מובילים, באופן טבעי, לקשיים המתגלים לנו בהתנהגותו.

בינתיים, התצפיות המעטות אותן אני מקיים באופן מתמיד, תוך כדי ניהול חיי היומיום (זה לא שאני הולך עם פנקס ועט, מתיישב בצד, עוקב במבטיי ורושם את שאשר אני רואה), מצביעות על סיטואציה מוזרה. במקום שיהיו בבית שני הורים עם שני ילדים – הילדון והילדונצ'יק – נצפים בבית שלושה הורים ותינוק חדש. הילדון רוצה כל העת לעזור, לסייע, לתמוך, לתרום – ובקיצור: לעשות כל מה שאנחנו עושים – עד שנדמה שלא אח-גדול הוא לרך-הנולד, אלא הורה של ממש.

וכך, למשל, כאשר מסיים הילדונצ'יק את אחת מארוחותיו הרבות במטבח אמוֹ, וכאשר רק עולֶה ברמז הרעיון להעבירו למנוחה בעריסה, כבר חגים סביבו שלושה הרוצים לבצע את המשימה. אם יש צורך בהרגעתו של הילדונצ'יק בעריסתו, יש שלושה הקופצים על המשימה הנכבדה.

ואם זהו אכן המצב, ואם ידוע שאמא יש רק אחת (סימנים לזהות אותה: התינוק יצא מרחמה, יונק משדיה וקורא לה "א-מ-א!"…) – האם עליי לשנות משהו בכותרתו של הבלוג?

נדמה כאילו היה זה לפני עידן ועידנים, אך רק שעות ספורות חלפו.

הכל השתנה, כך כולם אומרים, אך עדיין אין לי מושג מה ואיך עומד להשתנות, ומתי בדיוק.

כל מה שאני יודע הוא זה: היום, בשעה 11.05, קיבל מאתנו הילדון שלנו מתנה נפלאה: אח!

ומהיום, איננו עוד "זוג עם ילד", אלא "משפחה" של ממש.

מעניין במיוחד לראות כיצד ישפיע הדבר על תדירות הכתיבה כאן בתקופה הקרובה…

הבוקר, כאשר הגיע הילדון למיטתנו לפינוק-בוקר, סיפרנו לו על רגעיו הראשונים בעולם, לפני שלוש שנים בדיוק, במוצאי שבת, ברגע אחד מיוחד וקסום. משהו קרה שם, ברגע בו יצא לאויר העולם היצור הקטן והמתוק-מתוק הזה. השלווה בה בילה את יממותיו הראשונות בשינה, בעיניים עצומות ובשפתיים קפוצות, השרתה רוגע לא-מוכר מסביב. הכל נעצר. כל מה שרציתי הוא לעמוד לידו ולהסתכל עליו.

כמה שנים קודם לכן, כאשר נולדה לזוֹשֶׁ בת-דודה טרייה, נדהמו כולם מתגובתי אליה. היה זה באירוע משפחתי, אליו הגיעה הדודה-האם-הטריה עם התינוקת הקטנה בסל-קל. הקטנטנה עוד "לא עשתה כלום", ובעוד פנו המבוגרים לעיסוקיהם הפטפטוטיים, כרעתי אני אל מול הסל-קל ופשוט התבוננתי בה. דקות ארוכות בהיתי בפניה העדינים, בעיניה העצומות, מנסה לזהות תזוזות קטנות של האצבעות או מחוות בלתי-נראות.

כמה קל לפספס כשלא מסתכלים. כמה קל לא לזהות כשלא מקשיבים.

כבר שלוש שנים שאני מנסה, ככל יכולתי, להסתכל עליו, ולא רק לראות אותו. להקשיב לו, ולא רק לשמוע אותו. לדבר אליו, ולא רק להגיד לו. להיות אתו, ולא רק לצדו. האם אני מצליח בכך? איני יודע.

שלוש שנים חלפו, ונראה שאל מול עיניי (אני מרשה לעצמי לנקוט כאן לשון יחיד, כיוון שזהו המקום שלי, אך ברור שזוֹשֶׁ שותפה להכל!) מתרחש נס. מיום ליום הוא משתנה, מתפתח, גדל. כל כך מהר. הנה הוא כבר ממש איש קטן. עם דעות ורעיונות ויוזמות ורצונות ומחשבות ויצירות, והכי חשוב (עבורו) - עם היכולת להביע בפשטות את כל אלו.

ואני מנסה, תוך כדי תנועה, ללמוד אותו. ללמוד איתו. ללמוד את מה שבינינו. מנסה לאפיין את החיבור שבין שנינו. מה יש שם, בקו הדק העובר ממני אליו וממנו אליי? נדמה שכל כך הרבה רגשות ומחשבות ורעיונות תלויים שם, על החוט הבלתי נראה הזה. נדמה שכל כך קל לפגוע בחוט הזה. לקרוע אותו. ואני מנסה, לפעמים, למתוח אותו, מבלי שייפגע. לשחק איתו, מבלי שייווצרו בו קשרים. להשתמש בו, מבלי שיישחק.

ילד שלי קטן, מתוק. כל כך הרבה אור אתה מפיץ מסביב, ואני מנסה לספוג אותו ולא להחזירו. כל כך הרבה אושר ושמחה שופעים ממך כל העת, ואני מנסה להשתתף בחגיגה. את הכל, ילדון שלי, אני עושה מתוך מחשבה עליך. עלינו. כל מה שאני עושה, אני עושה למענך. למעננו. כדי שתהיה בן-אדם. כדי שתוכל להכיל את העולם בו אתה גדל (ואליו עוד תיחשף בהדרגה).

האם אני מצליח בכך? ימים יגידו. בינתיים, נדמה ששלוש השנים הראשונות שלך מדברות מן הצחוק שלך ומן האושר שלי. ואם כך ייראו גם השנים הבאות – הרי שיחדיו נהיה כולנו מאושרים. ומה צריך אדם יותר מזה?

מזל טוב, ילדון שלי מתוק.

זוהי סופה של תקופה, אך גם תחילתה של תקופה חדשה.

אחרי שמונה חודשים בהם הבלוג התארח ב"בלוגיה" החמה, החלטתי שהגיע הזמן לצאת אל המרחב הפתוח יותר. מהיום, עובר הבלוג – כמות שהוא – למשכנו החדש. (וזוהי גם הסיבה להיעלמותי בימים האחרונים.)

אני בטוח שביתנו החדש יהיה חם ונעים, לפחות כמו זה בו שהינו בנעימות עד עתה.

ראשית, עליי לסיים ו"לשפץ" את משכן הקבע החדש – לא כל התמונות תלויות על הקיר, לא כל הרהיטים מונחים במקומם, לא כל הצעצועים מתפקדים עדיין – ואז אחזור לפעילות רגילה.

להתראות בבית החדש,

ארנון

נ.ב. אם אתם עסוקים בניחושים לגבי הסיבות למעבר, אז… כן, אחת הסיבות היא זו.

פוסט זה מתפרסם במקביל גם בבלוג "משפחתובלוגיה".

ריח של חוּם אשר עטף אותי בחוֹם בשעה (מוקדמת למדי) של בוקר שבת חורפי. זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר אשר מלווים אותי מאז ילדותי. למרות שמטבחה של אמי מילא, ועודנו ממלא, פינות רבות בלבי ובבלוטות הרוק שלי, שמור לטשולנט של חורף-עם-גשם-עז-ורוחות-וקור-ושבת מקום מיוחד בתוכי. וכיוון שבארצנו החמימה, לא רבים הם ימי השבת הממלאים את כל התנאים הללו - גם חורף, גם גשם עז, גם רוח, גם קור – היה הטשולנט שמור לשבתות מיוחדות מאוד. הקור מבחוץ והחום הבוקע מן הסיר השתלבו באופן מופלא.

לקח לי זמן רב להבין שאין טשולנט אחד כמשנהו, אפילו לא בשמו. בעוד אצלנו נהגו להגות את שמו של התבשיל הזה: צ`וּנְט (כמו: Tschunt; היינו, עם למ"ד אילמת לפני הנו"ן), נחשפתי בהמשך, אצל סבתה של זוֹשֶׁאִיתִי (ובקיצור: זוֹשֶׁ; הסבתא נולדה בטרנסילבניה, ולמרות שחבל ארץ זה נמצא היום ברומניה – היא היתה ועודנה הונגריה), להגייה: צ`וּלֶנְט (כמו: Tschulent). וודאי יש עוד הגיות רבות, אך רבות מהן הווריאציות של התבשיל, שבעגה הארצישראלית נקרא: חמין. נדמה שהשם העברי של התבשיל מוריד ממנו את כל העושר התרבותי היהודי אשר אצור בו בכל כך הרבה שעות בישול ובהרבה יותר שנות מסורת. ובגלל זה, במטבחים רבים מספור מכינים חמין, אבל אוכלים רק טשולנט.

מכל המאכלים המופלאים האחרים שיכולים היו יהודים לזכור מבית אמא, מככב דווקא הטשולנט – בעל המרכיבים הפשוטים, המראה המוצק ותחושת המלאוּת שבאה בעקבות אכילתו – בזכרונותיהם של רבים. קחו, למשל, את ספר זכרונותיו של מאיר הולצמן, אשר נקרא: "מאיר הולצמן – זכרונות", ויצא בישראל בשנת 1999, כשנה לאחר מותו. הולצמן נולד בשנת 1914 בעיירה גוֹמבִּין (אשר נמצאת במרכז פולין, לא רחוק מן העיר פלוצק), וכך הוא מספר כאשר הוא נזכר בהווי של יום שבת בעיירה (הספר הופיע בעברית ופרקים ממנו תורגמו לאנגלית על ידי בתו של מאיר, עדה, לגירסה מקוונת; כאן – תרגום חופשי שלי מן האנגלית המקוונת):

"בשבת, אחרי התפילה, ראית את הילדים לוקחים הביתה את הצ`וּלֶנְט, אשר הובא ביום ששי אל האופה. הצ`ולנט היה יצירת אמנות ייחודית לכל אשה. המרכיבים הבסיסיים היו: תפוחי אדמה, סלק, קישקע ועוד, אשר להם הוסיפו חלקים שונים של בשר, ובסופו של דבר התקבל טעם גן עדן"

וכך, עשרות שנים אחרי שחווה אותם – עוד חקוקים בזכרון-חושיו של הולצמן המראות, הטעמים והריחות של הצ`ולנט של אמו. אני לא נאלצתי להיפרד מן הצ`ולנט של אמי, והוא ממשיך ללוותני גם היום.

סביר להניח שאת חדוות המטבח ירשתי מאמי (וככל הנראה גם מסבתי, אם אבי), וממנה ירשתי גם את חדוות החידושים והנסיונות של מתכונים לא-מוכרים. ובין שלל המתכונים המסובכים (או המסובכים-לכאורה), נעדר ממטבחי עד כה מתכון אחד, פשוט ובסיסי, אותו חששתי לנסות. בכל פעם מצאתי תירוץ אחר על מנת שלא אצטרך להתמודד עם גודל הבשורה, כאילו גורל הצ`ולנט היהודי כולו תלוי על כתפיי. מה עבר בראשי? מדוע חששתי כל כך? ואולי אכן אני שותף לגורלו של הצ`ולנט היהודי. איזה צ`ולנט יככב במטבחי היהודים בעוד עשרים, חמישים או מאתיים שנה?

אתמול, בצעד נועז ובעידודה הבלתי-מסוייג של זוֹשֶׁ, החלטתי ללכת על כל הקופה. תוך שאני בולע בשקיקה את פילוסופיית הטשולנט וחוכמת הבישול של שרי אנסקי (מספרה הנהדר, "אוכל"), אשר ה"חמין" שלה מזכיר מאוד את זה של אמא (שתיהן דוגלות באסכולת הטשולנט המופרד ולא באסכולת הטשולנט המשולב), התקדמתי במקביל בשני מישורים: א. במישור הפרקטי – ערכתי רשימת קניות; ב. במישור הנפשי – התקשרתי לאמא… אנסקי ואמא ליוו אותי במשך הכנת הסיר, אמא נשארה זמינה בייעוץ טלפוני עד לרגע האכילה, וזכתה לטלפון גם לאחר הקינוח.

המחסום נשבר. החומה נפרצה. הצלחתי לצרף למטבחי מתכון שהוא ממש מבית-אמא, והוא וודאי שילוב של מתכוני הטשולנט של אמה ושל חמותה (הלוא היא סבתי האהובה ז"ל). סיר אשר ריחותיו יזכירו לי לא רק את ילדותי, אלא יעורר בי פליאה: אני אוכל את מה שאכלו, ככל הנראה, שני סביי ושתי סבתותיי בילדותם, אי שם בראשית המאה העשרים. וגם הסבים והסבתות שלהם, סביר למדי, התעוררו בבוקר שבת אל ריחו העז של סיר הטשולנט (ומי יודע איך הגו את שמו). נכון, המרכיבים שונים מעט היום, אך רק במעט. נכון, אמצעי החימום שונים מעט היום, אך רק במעט. נכון, ההרכב המשפחתי אשר נסוב לשולחן שונה מעט היום, אך רק במעט. סיר הטשולנט – על החוֹם והחוּם שאצורים בתוכו – ליווה את חייהם של אבותיי, וזוהי הדרך שלי להתחבר אליהם. להכיר אותם. לראות ולטעום ולהריח לא רק את מה שהוציאו מן הסיר הגדול, אלא מעט מהם ממש. זכרון משפחתי אשר טמון בלבו של תפוח אדמה וביצה ופיסת בשר ואורז ושעועית ומי יודע מה עוד שיצא ונכנס מסיר הטשולנט במשך הדורות.

ובבוא היום, אני יודע שאעביר את הטשולנט הזה, המשפחתי, השורשי, אשר טומן בחובו ניחוחות מן העבר – הלאה אל ילדיי ואל נכדיי, על מנת שהם יעבירו אותו הלאה לילדיהם ולנכדיהם. וכך תימשך לה שיירת הטשולנט – ואני רק חוליה אחת בשרשרת החמין הבלתי-נגמרת.

גנאלוגיה, למי שאינו יודע, הוא השם אשר מתאר את חקר תולדות המשפחה (מה שקרוי במחוזותינו: "שורשים"). מזה שמונה שנים כמעט שזהו תחביבי העיקרי, ומזה חמש שנים שפועל כאן, בפרדס, פורום "שורשים משפחתיים", אותו הקמתי ואותו אני מנהל מאז.

לפני ימים אחדים, השקתי, ביחד עם שני רעים לתחביב, בלוג משותף, בו אנו מעלים מהגיגינו וממחשבותינו לגבי המחקר המשפחתי בכלל ונושאים הקשורים בו.

למקרה וזה יעניין מישהו – הנה הקישור…