קטגוריה — רגעים

אם סופרים את הקיצים האחרונים לפי החופשות המשפחתיות שקיימנו במהלכם, ואם מתעלמים מן הקיץ האחרון (קיץ 2009) בו בילינו בישראל, נדמה שלא נרשמה שום סטייה מנוהל-חו"ל בשנים האחרונות: 2008 בארצות הברית, 2007 בהולנד, 2006 בסלובניה, 2005 בסקוטלנד (נסיעה ראשונה שלא כזוג). שום סטייה. אך קיץ 2006 היה שונה, והאלתור-באיחור של סלובניה, במקום הנסיעה המתוכננת לטוסקנה, מסתיר מאחורי וילון-חו"ל ענק את כל נפתולי הקיץ ההוא, למן מבזקי החדשות התכופים, דרך שיחת הטלפון המפתיעה-אך-צפויה, ובפרט דרך השתתפותי במה שזכה בתודעה הציבורית בכינוי "מלחמה".

ועכשיו אני יכול לספר לילדיי ששירתתי במלחמה להגנת המולדת. ואיכשהו, אני לא באמת מאמין בזה. וגם היום, ארבע שנים אחרי, עדיין קשה לי לעכל את כל אשר עבר עליי שם, ועדיין אני לא בטוח שמילים תוכלנה לתאר זאת.

לפני כחודש, כתב נתאי פיסות פיסות מן המלחמה ההיא, ובעת שקראתי את דבריו – כשהטיוטה לפוסט הזה כבר היתה בחיתוליה – הצטמררתי. אנחנו לא באותו החיל, והחוויות שלי היו – כך הבנתי מקריאת הזכרונות שלו – שונות לגמרי. אבל איכשהו, בין השורות, קיבלתי את התחושה שבתוכו, בפנים-בפנים, חווינו דברים דומים. אבל יכול להיות שאני טועה.

בכל מקרה, החלטתי לנסות ולהוציא מגופי ומלִבִּי שברים שברים מן המלחמה ההיא. שברים של זכרונות, שברים של מחשבות, שברים של הרהורים, שברים של מראות וקולות ופחדים ומחשבות. וכן, יש כמה שברים שלא יאוחו, וגם אותם אני מנסה להוציא לרגע קט, להישיר אליהם מבט. וייתכן שיש גם עיוותים בזכרון המשתנה-תדיר, אך בשלב זה כבר אי אפשר להפריד בין זכרונות לבין ממשוּת.

שנה אחרי המלחמה ההיא, סיכמתי את שזכרתי אז, אבל כעת אני לא חוזר לשם, אלא מנסה להשתמש במילים חדשות. כן, יש חפיפות, אבל גם חידושים וגם חיסורים. שהרי לא ניתן לטבול פעמיים באותו הנהר. ובעצם, גם פעם אחת לא ניתן לטבול בו.

* * *
קיץ 2006. יושבים בים, אחר הצהריים, לקראת שקיעה, עם ילד קטן ומתוק. החוף שקט. אך מדי כמה דקות, חולפים מסוק או מבנה של מסוקים. הכיוון: צפונה. לאור הדיווחים ברדיו, ברור מה היעד. מאחורינו כמה אוהלים שנדמה כי אנשיהם השתקעו בהם לתקופת-ביניים. לאור הדיווחים ברדיו, ברור מאיפה באו. השמש שוקעת ממול, הלב מסרב לזרוח.

ואז, כעבור כמה ימים, הטלפון. וכשהשם מופיע על הצג, לבי מחסיר פעימה. "נתבקשנו להכין תיק," הוא אומר לי, יותר מרומז על שעומד להתרחש. ימים של מתח ושל המתנה. התיק מוכן. הלב מסרב להתכונן.

ובשישי בבוקר הוקפצנו. שרשרת טלפונים ארוכה, וכשאני מוסר את ההודעה – אני עדיין לא מעכל. ואחרי כמה שעות, ההקפצה בוטלה. לא בוטלה, רק נדחתה. קיבלתי סופ"ש חופשי במתנה. התיק מוכן בפינת החדר, ובמוצאי-שבת, מאוחר בלילה, צלצול הטלפון מעיר אותי. הודעה מוקלטת לקונית מוסרת על נקודת ההתייצבות למחרת. שבוע חדש עומד להתחיל. תקופה חדשה.

אני נפרד מזוֹשֶׁ ומהילדון, לא בטוח שיזכו לפגוש בחזרה את אותו האדם שעזבו.

עולה על מדים, מתניע את האוטו. היי, דרומה לימ"ח. גיוס, קליטה, טפסים, זיווד. חיוכים שמסתירים עצב גדול. התנועה צפונה מתחילה למחרת (ואולי כעבור עוד יום), ובדרך עוצרים אצל הוריי לומר שלום תמים. תמים עאלק. עוד עצירה בבסיס אימונים צפוני למטווח. אני לא יריתי. ועוד צפונה, ועוד תחנה.

בחניון הגדול של המרכז המסחרי הגדול בכניסה לראש-פינה, כולם מתכנסים. "כאן משאירים את הרכבים," אנחנו מקבלים הוראה. משאירים את הרכבים עאלק, הרי אין דבר אליו צמוד המילואמניק יותר מאשר לרכבו. האוטו ילווה אותי צמוד-צמוד עוד ימים רבים.

ופתאום, בין חלוקת סנדוויצ'ים למחשבות על שעתיד לבוא, אזעקה. נצמדים לקיר, קסדות על הראש. אני מתחיל לעכל.

התחנה הבאה – קבלת הכלים (נגמ"שים, תומ"תים). כבר לילה וחושך. ובחושך אנו מנווטים דרכנו לעמדה הראשונה, חוצים בדרך את אחד המושבים, לכיוון המטעים. נוסעים על הכביש הראשי של המושב, תושביו מנופפים לנו לשלום. סצינה מסרט.

רק בבוקר, אני רואה היכן התמקמנו. בלב מטע (שזיפים? אפרסקים?). ובינות לעצים – הכלים. שקט פסטורלי וריח נעים. וחניון מכוניות פרטיות, צמוד צמוד. ומתחיל להיות חם.

זו היתה תקופה של פינוקים. המבורגרים ממק-דונלד'ס, פנס מהחברה הזו, תיק מהחברה ההיא, אולר מחברה אחרת. מִנהלת הגדוד הפעילה את מיטב קשריה וכישוריה והשיגה לנו הרבה צ'ופרים. צ'ופרים עאלק.

המשמרות שלי היו עם נ'. היינו צריכים לאייש את העמדה שלנו 24/7. אז החלפנו האחד את השני. לא זוכר מה היה אורך המשמרות, לא זוכר אם בכלל הקפדנו על משמרות מסודרות. לא זוכר מתי ישנתי ומתי אכלתי ומתי השתנתי ומתי חרבנתי. כנראה עשיתי את כל אלו, כי בלעדיהם הרי אי אפשר. אחרי שבועיים בערך, יצאתי הביתה ליממה. אולי לשתיים.

הנסיעה דרומה, לכיוון הבית, היתה הזויה למדי. גם החזרה. מצפונה לצומת קדרים – פחד, העיניים תרות מסביב: על ההר ההוא עשן, וגם על זה, וגם על ההוא. מדרומה לה – דממה. שקט. אך הלב לא שקט. והשריפה שחיכתה לי בחזוֹר הבהירה לי שיש כל מיני סכנות.

וכל הזמן, בעודנו בתפקיד, ספרנו את הפגזים שירה הגדוד. לעתים, הספירה התקדמה בבודדים. לעתים, בעשרות. רשימות על גבי רשימות של פגזים, כל כמה מהם מסתירים "יעד", "מטרה". ורק הלב שואל כל הזמן, בפנים: מה המטרה? ומתי נגיע ליעד?

ובמטע ההוא, בין המבורגרים ופנסים ופסטורליה וחום ושקט וספירת פגזים – הופרה השלווה. נפילה אחת, קרובה למדי. הגוף נשאר שלם, אבל הלב נפגע מהרסיסים שלא הגיעו אליו. ובמקרה אחר, כמעט הגיעו אלינו אדיו הרעילים של אחד המפעלים שנפגע, וכמעט נטשנו את העמדה. אבל נשארנו עוד קצת.

אחר כך, דילגנו לעמדה אחרת, גבוהה יותר, על הרכס. צפונית יותר. ואז החלו דיבורים על "כניסה". ללבנון יעני. וסירבתי להאמין שזה אכן יקרה. ובגיחה חטופה הביתה זכיתי לטלפון: "שוב בזמן, אל תתמהמה, אנחנו 'נכנסים'". וכל הדרך הלם לבי, גם מדרום לצומת קדרים. ובסוף לא נכנסנו, רק עברנו לעמדה אחרת, שבדיעבד התבררה כאחרונה.

את חלק משיחות הטלפון ש"נאלצתי" לקיים – לא יכולתי להשלים. לא הייתי צריך לספק תירוצים, אלו הגיעו בעצמם, בדמות אזעקות שקראו לי לפעול. מה כבר יכולתי להגיד בטלפון? הייתי עולה לגג המוּגף, מנסה לדבר, אך גרוני היה משתנק מדמעות. שומע איך ב"עורף" מנסים החיים להתנהל כסדרם. סדר אחר מזה שאצלנו.

אבל גם אצלנו היה סדר: כל כמה ימים, באופן מסודר למדי, החלפנו פקודת-מבצע. "שינוי כיוון 1" הפך ל"שינוי כיוון 2", וזה הפך בתורו ל"שינוי כיוון 3", וכן הלאה. ומה בעצם השתנה בכיוון מפעם לפעם? ומי שינה אותו? ולמה זה נשמע כמו שם של משחק קופסה לא מוצלח?

היו גם תקריות ששמענו במכשירי הקשר ולא בישרו טוב. ואז סייענו למסוקים במיסוך ובחילוץ ובחזרה אל שטח ישראל. והיו גופות בתוכם. ואצלנו היו קריאות "שיט", ואז שקט. ואז רעש ממכשירי הקשר כי שוב קרה משהו בגזרה אחרת ושוב זקוקים לנו. יכול להיות שלא ישנתי הרבה.

בערב אחד, נסעתי עם קצין אחד לאכול משהו. ניסינו לקחת לעצמנו כמה דקות של רוגע. של "סדר". ובדרך, הוא התקשר לומר "לילה טוב" לבנו. על ספיקר. ואני שמעתי את כל השיחה, ובסוף, כשחברי כבר עמד לסיים את השיחה, מיהר בנו להתפרץ: "אבא…","מה, חמוד?", "אני אוהב אותך". וקולו של הילד, אשר הדהד בתוך המכונית, הרעיד אותי. וגם אז הרגשתי שהמשחק-קופסה הזה בכלל לא מתאים לי, ושאולי עליי להתאמץ ולבחור משחק-קופסה אחר. ואולי בכלל משחק-קלפים, או אולי משחק-הגיון.

ולא התקלחתי. יותר מחודש של שינה בשטח, בשק"שים, בחום, במדים, עם נעליים. לא התקלחתי שם. לא במקלחת השדה בעמדה הראשונה, ואפילו לא במקלחת של הקיבוץ שנרתם לסייע לנו בעמדה האחרונה. את זה אני זוכר היטב: הרגשתי שאם אלך להתקלח, עליז ושמח, יהיה בכך יותר משמץ של השלמה עם המצב. ולא רציתי להשלים איתו.

בעיקר בסוף, לא רציתי להשלים איתו. המצב כבר היה רגוע, ברדיו ובטלוויזיה הקטנה שהביאו לנו כבר דיווחו על מגעים ועל האו"ם. ואני הרגשתי זעם נוראי. נגמר או לא נגמר? רק תגידו! מסכימים או לא? ובשביל זה הכל היה?

הקיפול היה, כצפוי, זריז. וכצפוי, הוא נמתח ברגעיו האחרונים. עוד אחת מאקסיומות המילואים. ורגע לפני שהתנעתי את האוטו (קרוב לעמדה, ברור!) זוֹשֶׁ התקשרה. על פי הבדיקה שערכה, היא בהריון. פרי המלחמה הזו, אך בהחלט לא פרי באושים. אולי בגלל שלִבּי היה איתו למן ההתחלה, ובגלל שלִבּי היה מנותק מראשי: זה אומר "נוּס," וזה מציע "הישאר", זה בוכה וזה צוחק, זה מבין וזה לא מעכל.

כן, בתוכי כל העת תהיתי, גם אחרי שנגמר וחזרתי הביתה. וגם עכשיו. ונדמה לי שגם היום, ארבע שנים אחרי, עוד לא סיימתי לתהות. וברור שלא אצליח להבין. אבל דבר אחד לקחתי עמי משם, מן הקולות והמראות והחום והטרדות והמיסוכים והאזעקות והזיעה. בעיקר דבר אחד: את עצמי לא שכחתי לרגע, ולא את הקרובים לי ביותר, גם – ואולי בעיקר – כאשר מישהו רצה לשנות כיוון ולתת לי להרגיש כאילו טובת המדינה צריכה לעמוד לנגד עיניי. טובת המדינה עאלק. העיקר שאני יודע שאני השתניתי. ברור שלטובה.

כולנו מתחרטים, לעתים, על מעשינו.

לפני ימים אחדים, סיפרתי כאן על הנחת שגרם לי הילדון. תקציר העלילה: שתי עוגות הכנתי, האחת לקחתי והאחת השארתי; מן העוגה שלקחתי – הבטחתי למזכירתנו החביבה כי אשמור לה חתיכה, אך החתיכה האחרונה נלקחה מבלי יכולת להצילה; כאשר סיפרתי על כך לילדון, הוא הגיב מיד: "אז תקח לה חתיכה מהעוגה שלי". נחת!

אלא מאי? כל הנ"ל התרחש לפני שהילדון טעם אפילו ביס אחד קטן מן העוגה שבבית. למחרת היום בו התרחשה העלילה הנ"ל, טעם סופסוף הילדון מן העוגה שבבית. היא היתה לו טעימה מאוד. טעימה מאוד מאוד! באותו הערב, אמר לזוֹשֶׁ: "העוגה נורא טעימה. חבל שנתתי ממנה חתיכה"…

כאמור, כולנו מתחרטים לעתים על מעשינו. זה כולל, כמובן, גם את הילדים שלנו. וגם הם, בדיוק כמונו, נזכרים תמיד כשכבר מאוחר מדי…

הילדון ממשיך לגרום לי נחת. וזה לא שכל התנהגותו נופת צופים, אבל הרגעים הללו משמעותיים עבורי בהרבה מהרגעים ההפוכים (אלו בהם אני בודק מה לא עשיתי בסדר).

רקע. לפני ימים אחדים, הכנתי עוגה למפגש מחלקתי. העוגה הובאה אתמול לציון הגשת עבודת הדוקטורט שלי, ולכן דאגתי שתהיה מיוחדת. בחרתי בטארט שוקולד משובח ומוקפד (עם בצק שוקולד כבסיס), על פי מתכון מספר משובח ומוקפד.

באופן שבשגרה, שיתפתי את הילדון בציון המאורע החגיגי ובשיקולים לבחירת העוגה. כיוון שהילדון הביע רצון לטעום גם הוא מן העוגה, וכיוון שממילא הכנתי כמות כפולה של בצק – הכנתי עוגה דומה לבית. לילדון.

ההבטחה. אתמול בבוקר, הבאתי את העוגה אחר כבוד למקרר אשר במזכירות, והראיתי אותה למזכירתנו החביבה-במיוחד. הנ"ל (אשר באופן בלתי אובייקטיבי בעליל מתפעלת מכל העוגות שאני מכין) התפעלה, וביקשה – כיוון שלא תוכל להישאר למפגש – שאשמור לה חתיכה. הסכמתי.

החתיכה האחרונה. בתחילת המפגש, חתכתי מן העוגה וחילקתי לנוכחים. בתום סבב החלוקה השני, כאשר היתה ההרצאה כבר בשיאה, נותרה בתבנית חתיכה אחת בלבד. יפה, אמרתי בלבי, חתיכה זו תהיה שמורה למזכירתנו החביבה. אך כיוון שההרצאה היתה בשיאה, לא קמתי ממקומי להוריד החתיכה-האחרונה מן השולחן.

שינוי בתכניות. לפתע, לקראת מחצית ההרצאה, נכנסה לחדר א'1, אשר לא היתה אמורה להגיע כלל. א'1 התיישבה בצד, והחלה להאזין. פתאום, בלי התרעה מוקדמת, התכופפה א'2 לעוגה, לקחה אחר כבוד את החתיכה האחרונה, הניחה אותה על צלחת, והגישה לא'1.

אופס…

בערב בבית. הגעתי הביתה, ובזמן האמבטיה לילדון ולילדונצ'יק – סיפרתי להם את כל הנ"ל כסיפור מתח לכל דבר. הילדון היה קשוב לכל אורך הסיפור, אותו תיארתי עם עליות ("ואחרי שכולם אכלו – נשארה בדיוק חתיכה אחת, אותה החלטתי לשמור למזכירתנו החביבה") וירידות ("ואז א'2 הגישה את החתיכה האחרונה לא'1").

הסיפור שלי הסתיים בשורה התחתונה העגומה: מזכירתנו החביבה, לה הבטחתי לשמור חתיכה, לא תוכל לטעום מן העוגה.

והילדון, ללא שום היסוס, אחרי ששמר על רמת קשב גבוהה לאורך הסיפור כולו, התלהב מאוד מן העליות שבו והתאכזב מאוד מן הירידות, ובפרט מהיעדר הֶפִּי-אֶנד, ענה מיד: "אז תקח לה חתיכה מהעוגה שלי"!

הוא שאמרתי: נחת.

רק כמה פסיעות. עשרות בודדות. כמה עשרות מטרים בלבד. ואת הדרך הזו עשיתי בעקבותיו, שנים רבות אחרי שמשהו ממנו -- משהו נצחי -- נותר בי, בבשרי, במהותי, חקוק לעד. לא הכרתי אותו. וכעת, גם הדרך הזו חקוקה בי לעד.

* * *
ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעת בוקר של ראשית מלחמה, נפל מטוסו של סרן ארנון לבנת (ליבמן) ז"ל בשמי סיני. הוא הותיר אחריו אשה בהריון מתקדם וילד בן 3, זוג הורים ושלושה אחים. שניים מאחייניו אשר נולדו אחרי נפילתו -- אני אחד מהם -- נקראים על שמו. תמונתו הממוסגרת הונחה תמיד במקום בולט-נסתר בבית, וסביב יום הזכרון, מוארת בהילתו של נר הנשמה, אפפו אותה, בכל שנה מחדש, הזכרונות שלא הכרתי, שברי הסיפורים ששמעתי, וגם כמה משקעים (כמו בתחתיתה של כל כוס-משפחתית).

לפני שנים אחדות, הצטרפנו -- הוריי, אני וכמה בני משפחה קרובים נוספים -- לטקס השנתי אשר נערך בחיל האוויר לחללי מערכות ישראל. היה זה המפגש הבלתי-אמצעי הראשון שלי עם חיל האוויר בכלל, ועם האופן בו מונצחים בו יקיריו בפרט. עד אז, היו הדיבורים על "שני צבאות" אשר שוכנים זה לצד זה בישראל -- רק בגדר מילים עבורי. באותו הביקור, בבסיס חיל האוויר חצרים, הבנתי שיש ממש מאחורי המילים. מאוחר יותר, כאשר במסגרת עבודתי הגעתי לבסיס חיל אוויר אחר, התחזקה דעתי על מה שמאחורי המילים.

החלק המרגש ביותר של אותו היום היה הביקור בטייסת. "טייסת" היא מילה המתייחסת הן לגוף הארגוני בתוך החיל הכולל מטוסים וחיילים, והן לשטח הפיזי עליו ניצבים המבנים השייכים לטייסת. רעיון ומימושו הפיזי שוכנים יחדיו במילה אחת. לפני הטקס הכללי, ייחדה כל טייסת טקס משלה לנופליה. והטייסת "שלנו", טייסת 147, אירחה אותנו בכבוד השמור ליחידי סגולה. או לפחות ככה מרגיש מי שאת כל חייו הצבאיים בילה (ועדיין מבלה מדי פעם) כשהוא לובש על גופו מדים ירוקים. הכל היה מסודר, מוקפד ומכובד, אך גם אישי, נוגע, ממשי. והשילוב הזה, של טייסת שהיא בה בעת גם ממלכתית וגם בעלת אישיות -- קסם לי.

אחרי הטקס הזה, יצאנו לסייר בשטח הטייסת, רק אנחנו, בני המשפחה. בפרט, הגענו להאנגר בו עמדו היום (כלומר, בזמן הביקור שם) כאז (כלומר, בזמן המלחמה) מטוסי הפוגה מגיסטר אשר שימשו את הטייסת. וכאשר ראיתי את המטוסים הללו, עמם המריאו לעת-מצוא טייסינו לקרב ובהם נפלו -- היתה תגובתי הראשונה לעצמי: "זה הכל? עם זה יצאו למלחמה?!". היו אלו מטוסים אשר שימשו בעיקר להדרכה, קטנים ובסיסיים, קצרי כנף, ולא דומים בכלל לתמונות אשר הרצתי בדמיוני כאשר שמעתי את הצירוף "מטוס קרב".

עוד אנו חגים סביב המטוסים הקטנים הללו, וכבר מכוון אותנו המלווה הפרטי שלנו (נציג בכיר מן הטייסת, כמובן) אל מעבר לכביש, אל קבוצת מבנים נטושים, מוקפים בעשבים ירוקים, רק כמה פסיעות מן ההאנגר. אלו -- כך הסביר לנו המלווה הפרטי שלנו -- היו מבני המגורים, ומהם הוקפצו הטייסים למלחמה.

עצרתי. נדמתי (לא שעד לאותו הרגע דיברתי הרבה). לבי החסיר פעימה.

ואז עשינו יחדיו -- רק אנחנו, קבוצה קטנה של בני משפחה -- את הדרך מחדרי המגורים אל ההאנגר. את הדרך שעשה הוא כאשר נשמעה באותו המקום, כארבעים שנה לפני, צפירה או קריאה או צעקה. והיתה זו דרכו האחרונה.

עשיתי את הדרך הזו, רק כמה עשרות פסיעות, בחרדת-קודש. והיתה לי זו הפעם הראשונה שהרגשתי קרוב ממש אליו. בכל רגע ורגע מחיי -- נושא אני את שמו. אך הדרך ההיא, אשר עשיתי אני בעקבות אותה הדרך שהוא עשה (רק שניות בודדות וודאי היא ארכה אז), חיברה אותי אליו
ברגליי
ובראשי
ובלבּי.

אתמול, אחר הצהריים.
הילדון: אמא, אפשר לרדת לגינה לשחק בכדור?
זוֹשֶׁ: די קריר בחוץ, נרד בהזדמנות אחרת.
הילדון: אוף!

* * *
אתמול בארוחת ערב.
הילדון: אמא, אני רוצה לאכול "גמדים" תות.
זוֹשֶׁ: אין, נשאר רק בטעם בננה.
הילדון: אוף!

* * *
אתמול בצהריים.
הילדון [מדפדף בלוח השנה]: אמא, פה זה היומולדת של תמר?
זוֹשֶׁ: נכון, כתוב פה "תמר", אבל זה לא תמר שאתה מכיר, וזה גם לא יומולדת…
הילדון: אז מה זה?
זוֹשֶׁ: זו אזכרה.
הילדון: מה זה אזכרה?
זוֹשֶׁ: זה יום שבו נזכרים במי שנפטר.
הילדון: איזה תמר זאת?
זוֹשֶׁ: האחות שלי.
הילדון: מה, היא פטורה?
זוֹשֶׁ: כן, היא נפטרה.
הילדון: מה, אז עכשיו אין לך אחות?
זוֹשֶׁ: נכון, עכשיו אין לי אחות.
הילדון: אוף!

אוי, ילדון, ילדון! איך אתה מצליח בכל פעם מחדש להפתיע אותי (לטובה), להמם אותי (לחיוב), לשתול אותי באדמה פעור-פה וחסר-מילים? לא נותר לי, אלא להבין שמישהו שם למעלה שולח לי מסר, שכן קצת אחרי תלונתי הפומבית (וקצת אחרי ה"שטיפה" שקיבלתי בעקבותיה מאמי), קיבלתי אמש "זבנג" רציני, כאילו מישהו אמר לי – מה זה אמר? צעק באוזניי! – חשבת שטעית בחינוך? חשבת שהילדון שלך "בעייתי"? בוא תראה מי הוא באמת…

ומעשה שהיה כך היה…

* * *

אמש, בבית הוריה של זוֹשֶׁ, חגננו בחוג המשפחה המצומצמת יומולדת 25 לר', אחיה. בין האוכל לקינוחים, הביאה זוֹשֶׁ את השקית עם המתנות, והחלה מוציאה אותן ונותנת לאחיה. עוד בטרם מסרה לו את החבילה הראשונה – התנצלה. "לא הספקתי להכין לך ברכה," אמרה לו, "אז תקבל אותה באיחור." נו, טוב, אפשר להבין אותה. הבונבון קצת חולה בימים האחרונים, והטיפול בו מרוכז למדי; והילדון והילדונצ'יק מעייפים אותנו מאוד וברגע הראשון שאפשר – המיטה שמחה לקבל אותנו למצעיה. ובקיצור, פנאי לכתיבת ברכה – הן פנאי של ממש והן פנאי נפשי – לא היה בנמצא בביתנו בעת הזו.

ענייני ברכות בביתנו הם לא עניין של מה בכך. האמירה המקובלת אצלנו בעת פתיחת מתנה, תוך כדי חיפוש הברכה והוצאתה תחילה, היא: "זה הכי חשוב". אירועים משפחתיים מלווים תמיד בדברי ברכה כלשהם, אם לאורחים ואם לחוגגים. וכך, למשל, למדה את הלקח לאחרונה גם הסבתא-רבתא (שלפי דבריה אליי אמש, הפנימה את המסר).

והרי ידוע שחינוך הוא, קודם כל, דוגמא אישית, וש"ילדים לא מבינים דיבורים, אלא מעשים" (בטח מישהו אמר את זה פעם). והנה, תם לו טקס חלוקת המתנות (משחק קליעה למטרה מגניב לדירת הסטודנט), והקינוחים אצים באים. והילדון נעלם.

היעלמות הילדון משולחן האוכל אינה מאורע נדיר. לנו אין בעיה עם כך שלאחר שסיים לאכול – הוא רשאי ללכת לענייניו. משחקים, מחשב, טלוויזיה – שיבחר.

לאחר דקות ארוכות של שקט (הילדונצ'יק כבר מזמן נרדם על הספה מול הטלוויזיה – מאורע נדיר בפני עצמו), נשמעת פתאום קריאה מחדר המשחקים. "אמא!". "אמא" היתה עם הבונבון על ידיה, ואני ניגשתי לחדר, לשאול את הילדון לפשר קריאתו. בשעת הערב המאוחרת בה אירע המקרה, ועל פי נסיון התקופה האחרונה – כל דבר קטן יכול להדליק את הילדון. אבא-שבא-במקום-אמא הוא בהחלט גפרור שכיח.

והנה אני נכנס לחדר המשחקים, וכבר במבט ראשון אל הילדון, אני מבין מה קורה כאן. הוא יושב על הכסא שליד השולחן, בידו טוש, לידו פזורים עוד כמה, ומולו דף עם העצמים האהובים עליו ביותר לציור בימים אלו: ציפור, דג, פרח. עוד הוא צובע את הדג, הוא מביט אליי, ואומר לי, כשחיוך רחב של סוד מרוח על פניו: "ר' לא יקבל את הברכה באיחור. אני מכין לו אותה."

איך שרציתי לקבור את עצמי באותו הרגע. מי אני שאתלונן על התנהגות לא נאותה של דבש-מלכות שכזה? הכיצד אפשר לומר ולו מלה אחת רעה על ילד רגיש ומתחשב שכזה? שכן לא אני ולא זוֹשֶׁ אמרנו מילה או חצי מילה על הצורך המיידי בברכה. זוֹשֶׁ הבטיחה לאחיה ברכה באיחור, האח הנהן בהסכמה, וזהו. תם הטקס. אך מסתבר שלא מבחינת הילדון. משהו הציק לו, מסתבר. איכשהו, הוא קלט את חשיבותה ואת נחיצותה כאן ועכשיו. ובאין מישהו אחר שיעשה מעשה (טוב, הגיעו הקינוחים!), החליט הוא לקחת אחריות ולפעול בעניין.

בכמות האהבה והחום שחשתי כלפיו באותו הרגע אפשר היה להאיר כפר-צ'יליאני-קורס שלם…

"אל תגלה," הוא ביקש ממני, ואני קיימתי. עוד כמה קריאות "אמא!" ו"אבא" נדרשו, ועוד כמה גיחות שלנו לחדר – והברכה, כראות עיניו של הילדון, היתה מוכנה. כאמור, את סגנונה הוא בחר לבד. את ההקדשה והחתימה (שנמחקה כאן) – כתב לבד. את החלק המילולי – הכתיב לזוֹשֶׁ. את ברכת החג – הכתיב לי.

וכעבור זמן קצר, חזר לשולחן, ניגש לדוד, חתן השמחה, הגיש לו את הדף המעוטר, ואמר לו בחיוך שובה: "לא תקבל ברכה באיחור". מילא שזוֹשֶׁ כמעט דמעה, ומילא שאני כמעט דמעתי – הדוד הצעיר, טיפוס מסוגר למדי שלרוב מסתיר את תחושותיו היטב, התרגש עד עמקי נשמתנו. שהרי לא קשה להבין שלצורך מעשה שכזה דרוש מטען פנימי – הן רגשי והן קוגניטיבי – עצום, ומי מצפה בכלל מילד בן 6 למטען שכזה?!

אוי, ילדון שלי, מתוק שלי. כמה שיבחתי אותך בפניך מיד על המעשה הנדיב והמיוחד הזה, ולא הפסקתי לשבח אותך בפניך גם למחרת בבוקר, עד שעברת להתעסק במשהו חשוב יותר (סידור אבני דומינו או משחק עם מכוניות או הצקות לאחיך הקטן). וכיוון שאתה לא נותן לי לשבח אותך בפניך, וכיוון שטרם פרקתי את מלוא מטען החום והאהבה אשר הצטבר בתוכי – אני משבח אותך גם כאן, בפומבי. נכון הוא שאין להלבין פני חבר – ועל אחת וכמה פני ילד – ברבים; אך במקרה שלך, ילדון שלי, ובמקרה של הפנים היפות שלך, ובמקרה של הלב הרחב שלך – זו לא הלבנה ולא השחרה, זו מראה מבריקה המציירת אותך בצבעים חמים וחיים.

* * *
בתום הארוחה, התפזר איש איש לדרכו. זוֹשֶׁ ואנוכי – לטיפול בבונבון ולסידור-לקראת-חזרה-הביתה; בעלי הבית – לסידור הבית; הילדונצ'יק, כאמור, כבר מזמן ישן, רק שבינתיים הוא הועבר מן הספה לעגלה; והילדון והדוד מצאו עצמם יושבים זה לצד זה על הספה שמול הטלוויזיה, צופים במשחק כדורסל. ואם קודם, בעת מתן הברכה, נצפה מחזה מרגש, הרי שעכשיו נרשם עוד אחד כזה. יושבים להם שם, זה לצד זה, ילדון בן 6 ודודו, בן 25 – אשר מכורח הנסיבות ומכורח הטיפוסים, אינם מקיימים שיחות רבות זה עם זה – וצופים במשחק כדורסל. ולא היתה זו צפייה זה ליד זה, אלא צפייה משותפת, תוך שהם מחליפים חוויות ומשמיעים דעות ומסבירים זה לזה.

אם חשבתי עד היום שהילדון הוא ילד מיוחד, ילד עם אופי ועם פנימיות עמוקה – הרי שכיום אני יודע זאת בוודאות.

* * *
וכל האמור לעיל לא אומר שמדי פעם הוא לא יכול להוציא אותי מדעתי ולגרום לי, ולו לרגע קט, לכעוס עליו.

את הברית של הבונבון חגגנו, כמו את רוב האירועים במשפחתנו הקטנה, בביתנו הצנוע ובמסגרת חוג המשפחה המצומצם. לילדון, לילדונצ'יק ולבונבון יש שתי סבתות רבתות (שתיהן סבתות של זוֹשֶׁ), אשר גאות מאוד בניניהם ומאוד נרגשות בכל פעם שהן פוגשות אותם.

כדרכן בקודש, הביאו הסבתות הגדולות מתנות לאירוע, ואחת מהן – היֶקית – צירפה, כדרכה, ברכה. אלא מאי? חריגה רצינית ממנהגיה נרשמה ברגע בו פתחתי את המעטפה לקריאת הברכה, שכן מילותיה היו משורבטות על פיסת נייר"רגילה". בדרך כלל, מקפידה היא להגיש את ברכותיה על גבי כרטיס ברכה. לשאלתי מה קרה הפעם, ענתה שנגמרו לה הכרטיסים ושלקראת פסח היא קונה חבילה חדשה (רוצה לומר: בפסח הקודם היא לא הוסיפה עוד כרטיס אחד למניין השנתי). עיוויתי את פניי בעדינות, ואמרתי שחבל. "מה?" היא נזעקה, "זה לא שאתם שומרים את הכרטיסים". אז זהו שכן. לכששמעה זאת – נעצרה לרגע, ומיד לאחריו אמרה: "אז אני אכין לכם כרטיס חדש."

עוד באותו היום, בשובה לביתה, קנתה כרטיס ברכה וישבה וכתבה ברכה חדשה. את הכרטיס שלשלה למעטפה, אותה שלחה בדואר. המעטפה הגיעה אמש, ובתוכה הברכה. בפינת הדף, כתבה הסבתא רבתא: "מאחר ואתם שומרים את הברכות, דבר יפה לכשעצמו, הרגשתי צורך לשלוח לבונבון ברכה נוספת."

למקרא הדברים שכתבה – אותם ניסחה בפנייה לבונבון – כל כך צחקתי, הן בהכירי את הסבתא-רבתא, אשר דבריה בהחלט משקפים את אישיותה, והן מן העובדה שהיא חשה צורך אמיתי לשבת ולכתוב ברכה רצינית אשר כרטיס הברכה יישא על גבו. ובעיקר, צחקתי-התרגשתי מן התוכן, והחלטתי שמן הראוי לפרסמו כאן (רק אל תגלו לה…):

בונבון יקר,

היום הייתי בברית שלך וכל כך התרגשתי. כמה יפה אתה וכמה הכאיבו לך. אני בטוחה שבינתיים עבר הכאב וכשתגדל ויראו לך תמונות מהברית, אז גם יסבירו לך מדוע ולמה. קשה להיכנס לעם שלנו, זהו המבחן הראשון ואחריו יבואו עוד.

על כל פנים, אני מאושרת שהגעת למשפחה כזו חמה, חכמה, שיודעת לחנך את ילדיה בצורה נפלאה. אני בטוחה שהקשר עם אחיך יהיה נפלא, אפילו אם פה ושם תריבו קצת – הרי זה חלק מהעניין.

אך העיקר, יש לך אמא ואבא, סבים וסבתות, ואפילו שתי סבתות רבתות. הוריך יעשו הכל לתת לך כל האהבה שבעולם, על מנת שתוכל לגדול באושר ובעושר, בבריאות מלאה ובשגשוג (השלום, לצערי, לא תלוי בהם). וגם הסבים והסבתות והסבתות רבתות אוהבים אותך.

נשיקות!
שלך,
סבתא רבתא

בונבון שלנו,

באת בגשם
כשקר שם בחוץ
בעת חורף שחור ולבן.
ולחמם את הלב
כל מה שנחוץ
הוא מַרְאֵךָ: מושלם בקטן.

באת מוקדם
רק בכמה ימים
ובטרם נגמור משימות.
ועִרפלת חושים,
לא רואים, לא שומעים,
רק גופך מחריש בחומו.

באת בשלישי,
פעמיים כי טוב,
ושני אחיך דרוכים.
ובאופן בו קיבלוךּ,
הכי מתוק, הכי קרוב -
רק מעטים זוכים.

באת אלינו,
עכשיו אתה כאן,
כבר נטוע עמוק בלבנו.
וכבר התווספת
כְּמִן המניין
למסע שקוראים לו "חיינו".

אבא משולש. זהו. אי אפשר להתכחש לזאת: אני כבר לא ילד. היום, בשעה 14.50, הפכתי לאב בפעם השלישית. קצת פחות משלוש שנים אחרי הפעם הקודמת, אנו כעת משפחה בת חמש נפשות! אוי, כמה שזה נשמע לי זקן.

לידה בטוויטר. מלכתחילה היה לי ברור שבמידה ואוכל – אלווה את תהליך הלידה בציוצי טוויטר. וכך אכן עשיתי. דיווחתי בכניסה לחדר הלידה, עדכנתי כשהכאבים נעלמו בזכות אותו ידיד ותיק, צייצתי כשהעובר כבר היה כמעט בגדר תינוק-שמחוץ-לרחם, ולבסוף – דקות אחרי שיצא, כבר בירכתי אותו בפומבי. וכל זה – למה, בעצם?! קצת בשבילי, כדי להשאיר אותי על המסלול; קצת בשביל כמה אנשים שעוקבים אחריי בטוויטר (אך אינם בגדר חברים-מקבלי-מסרונים) ושחשוב לי להשאיר אותם בתמונה; וקצת בשביל ההתנסות. ובקיצור, למן הרגע בו התחלתי להתמסר לחיקה החם של הציפור הכחולה (והשאלה לגבי נחיצותה של התמסרות זו – ראויה אולי לדיון נפרד), השאלה היא כלל לא של "האם?", אלא של "איך?".

גישתם של שני אחים. באופן צפוי לחלוטין, הגיבו הילדון והילדונצ'יק לאחיהם החדש בצורה שונה לחלוטין. הילדון (בן 6) – "ילד טוב" במובן הקלאסי של הביטוי, שקט ומופנם, מציית לחוקים באופן עיוור, לא משאיר אבן אחת הפוכהבמקומה בבואו לנתח סיטואציות – התרגש להחריד והראה זאת בחיוכים, בחיבוקים ובדיבורים על הסדר החדש. לעומתו, הילדונצ'יק (בן כמעט 3) – שהוא שובב רציני, בודק גבולות מתמיד, ובאופן כללי מלא חיים – אחרי שעבר את ההלם הראשוני, "השתלט" על התינוק החדש והקטן, כמעט וטיפס עליו וניכס אותו לעצמו, לא מרשה לאחרים להתקרב אליו; רק לאחר שכנועים לא מבוטלים, הוא הסכים להרחיב את מעגל הניכוס, והכניס אליו גם את הילדון ואותנו. מדהים לראות איך מקומם של שני הילדים הללו במשפחה תואם להפליא את הכתוב בספרים (ובפרט, בתיאוריות של אדלר), ונותר רק לראות אם הדינמיקה החדשה בבית תפעל אף היא לפי ה"חוקים".

בונבון. הוא מתוק כמו שרק תינוק טרי-טרי יכול להיות. והריח שלו… אוי, הריח! הוא כבר נעץ בי מבטים חודרים מעיניו הכחולות-אפורות, עוד בטרם עצם אותן לשינה ארוכה. הוא כבר התעורר ובכה ואכל ועשה פיפיקקי וחזר לישון. הוא כבר מערער לי את סדר היום ואת התכניות לטווח הזמן המיידי. ובקיצור, הוא כאן, ובגדול (כלומר, בקטן)! ברוך הבא לעולמנו, בונבון! אנחנו כבר אוהבים אותך מאוד!

ביום חמישי האחרון, בעוד אני בתור לסלט-של-צהריים, מצלצל הסלולרי בכיסי. אני עונה. מן העבר השני, עונה אדם המציג את עצמו מרשת ב'. הם רוצים לראיין אותי לתכנית כלשהי שתשודר במוצאי שבת (קורה לי מפעם לפעם). לאחר שהבהרתי לו בדיוק מה הקשר שלי לנושא האמור והבעתי הסכמה עקרונית, הוא ביקש להעביר אותי לעורך התכנית. כיוון שתורי לסלט התקרב ובא, ביקשתי להתקשר בחזרה מאוחר יותר. הוא התעקש. אני התעקשתי. הוא התעקש. אני הסכמתי, אך רק לדקה. דיברתי עם העורך. רק דקה. ביקשתי ממנו בטובו לחזור אליו בשעה 15.00. הוא ביקש, אם אפשר, מוקדם יותר. לא הבטחתי, אך הבטחתי להשתדל. הבנתי שהעניין דחוף (יחסית).

בשעה 15.00 בדיוק, כאשר יצאתי לכיוון לקחת-את-הילדים-מהגנים, התקשרתי אל העורך. הוא לא ענה. כעבור דקות אחדות, ניסיתי שוב. היתה ממתינה. שוב ניסיתי, ושוב הוא לא ענה או שהיתה ממתינה או שהיה תפוס.

בשעה 17.30, ואני עם הילדים בגינה, החלטתי לנצל כמה דקות של שקט יחסי ולהתקשר אליו שוב (אחרת, אוכל לחזור אליו רק בשעה 20.00, לאחר ההשכבה, והרי קיבלתי את הרושם שהעניין דחוף). הפעם, הוא ענה.

את השיחה עם העורך ניהלתי מן הסלולרי ובגינה. כלומר: לא בדיוק שמעתי לפרטי-פרטים את שאמר לי (אני כבר רגיל לנחש חלקי-משפטים בשיחות-סלולרי), ובנוסף -- הייתי מרוכז בשתי עיניים וחצי-אוזן בילדים. הוא סיפר לי על התכנית, אשר אמורה להיות משודרת, כאמור, במוצאי שבת, ופונה בעיקר לקהל חרדי. הוא רצה שאספר על הקשר שלי לנושא האמור, ואני הסכמתי. לקראת סוף השיחה, ולאחר שנתתי לו את מספר הטלפון בבית, שמעתי אותו אומר: "אנחנו נתקשר… בין אחת לשתיים…". סבבה.

חישוב מהיר שערכתי עוד באותו הרגע, העלה שכיוון שעכשיו כבר יום חמישי לפנות-ערב, וכיוון שבשבת לא עובדים ברשת ב' -- יתקשרו לראיין אותי בשישי בצהריים. גם כן שעה. אבל בכל זאת, העניין דחוף (יחסית). וכיוון שלא היו לנו תכניות מיוחדות לשישי בצהריים, לא חשתי שהעניין בעייתי.

שישי בצהריים עבר, אך הטלפון המיוחל לא הגיע. טוב, אולי בכל זאת עובדים שם בשבת? גם שבת בצהריים חלף עבר, ושום טלפון לא הגיע. הנחתי שהם ויתרו על כל העניין, ולא חשתי צער רב על כך.

ואז, ב"מוצאי שבת", כלומר בלילה שבית שבת לראשון, בשעה שתיים בלילה, צלצל הטלפון בבית. זוֹשֶׁ דחקה בי לקום ולענות, כי מי כבר מתקשר בשעות כאלו. נו, מי באמת?

קמתי ודידיתי סהרורי-משהו למטבח, שם הרמתי את הטלפון ועניתי ב"הלו" רפוי. מן העבר השני, נשמע קול נשי ודידקטי במיוחד עם רי"ש מתגלגלת: "שלום, אני מדבררררררת עם אררררררנון?" משעניתי בחיוב, המשיכה היא: "מדבררררררים מררררררשת בי"ת, אנחנו ררררררוצים לרררררראיין אותך." "אני מצטער," אמרתי לה בלי רי"ש מתגלגלת ובלי חי"ת גרונית, "אני באמצע השינה." הנחתי את הטלפון במקומו וחזרתי למיטה.

בבוקר, בדקתי את שהייתי צריך לבדוק כבר ביום חמישי בערב, ולכל המאוחר בשישי אחר הצהריים. התכנית האמורה, אשר את שמה טרח לומר לי האיש מרשת ב' כבר בשיחתנו הראשונה בתור לסלט, משודרת בין שבת לראשון, בין חצות לשלוש לפנות-בוקר. ואין ספק שההגדרה "מוצאי שבת" אכן מתאימה לשעות אלו…

אני את שלי למדתי. בפעם הבאה שיקבעו איתה שעה לשיחת טלפון, כבר לא אנסה לנחש חלקי-משפטים…