קטגוריה — לו"ז צפוף

בוקר הוא אחד החלקים הקשים של היום. ההשכמה בבוקר היא אחד הרגעים המתוחים באותו חלק קשה של היום. לפעמים, ואולי אפילו לרוב, עליה תקום ותיפול ההתנהלות בבוקר כולו, ואולי אף במשך היום כולו. בביתנו הקט, הבוקר מתחיל מוקדם. מאוד מוקדם. שעת הקימה של הילדים מושפעת מגורמים רבים, בוודאי לא מאלו הנכונים, אך הסטיות בה גורמות לה, לרוב, לנוד בטווח שבין חמש-וחצי לחמש-ארבעים-וחמש. פעם, זה היה קסום, היום – כשהמגמה הזו נמשכת ברציפות מספר שנים, זה כבר גובל בהטרדה. ועדיין לא ברור מה קשה יותר: כששני הילדים קמים יחדיו מוקדם, או שמא כשרק אחד מהם?

משך זמן רב – בעצם, מאז שהפכתי לאב – הייתי בטוח ש"יקיצה טבעית" של הורה, פירושה: "השעה ביום בו ראשון ילדיך מתעורר". דיווחיהם של חברינו, ע' וי' (אתמול, למשל, סיפר לי ע': "היום קמנו בשמונה, וראינו את שני הילדים [בני חמש ושלוש - א.ה.] יושבים בסלון ורואים טלוויזיה"), גורמים לי מדי פעם לחשוב מי מאיתנו הוא החריג. והנה, מתאפשרת כרגע הצצה למה שקורה בבתים אחרים, תוך מתן הזדמנות להשוות מי קם מוקדם ומי קם מאוחר.

האתר החדש, "אמהות אובדות (גם אבא מוזמן)", בעריכתה של ריקי כהן, שם לו למטרה, כפי שהוא מעיד על עצמו:

להיות בית להורים המכירים מקרוב את הג'ונגל של הורות עכשווית שבה אנחנו מלהטטים בין שתיים-שלוש משרות לפחות, ומשתדלים גם לנשום בשביל העצמיות שלנו

הרעיון פשוט ומרתק: הורים מתבקשים לדווח באתר על יממה בחייהם. מובן שלכל דיווח שכזה מצטרפת הקדמה קצרה על אודות הכותב/ת, ובחלק מן המקרים – קצת על פילוסופיית החיים של המדווח/ת. נדמה שנכון לעכשיו – ודברים אלו נכתבים כאן זמן קצר לאחר פתיחת האתר, עת מופיעים בו רק 15 דיווחים – מצליחים דבריהם של ההורים לחמוק מן הקלישאות המסורתיות של "להיות אמא עובדת זה כמו לעשות ג'אגלינג תוך כדי הליכה על חבל דק" (אני מניח שמישהו אמר דבר כזה פעם). סביר להניח שהדבר נובע בעיקר מבחירה נבונה בכותבים (עד כה, רק אבא אחד).

הלו"ז היומי, אותו מתארים ההורים, מאפשר הצצה לא רק לשגרת חייהם, אלא למכלול ההורות שלהם. מעבר לכך, הוא מאפשר לי הצצה אל שעת ההשכמה של ילדיהם של המדווחים. ובכן, 11 מבין המדווחים מוסרים שעת השכמה מדוייקת, ולהלן סטטיסטיקה קצרה, המתייחס לשעת ההשכמה של (ראשון) הילדים, ולא לזו של ההורים. בחלק מן המקרים (כולל במקרים קיצוניים של השכמה מאוחרת) – הילדים מושכמים על ידי ההורים, ובחלק מן המקרים ההורים סתם כך קמים לפני ילדיהם. אף אחד מן ההורים לא מדווח על השכמה אחרי הילדים:

• אמא אחת מדווחת על השכמה לפני השעה 6:00 בבוקר (וליתר דיוק, 5:20)
• 4 אמהות מדווחות על השכמה מ – 6:00 ועד לפני 7:00
• 5 אמהות מדווחות על השכמה מ – 7:00 ועד לפני 8:00
• אמא אחת מדווחת על השכמה בשעה 8:00

ממוצע שעת ההשכמה הוא: 6:44.

ובכן, כעת מתחזקת דעתי שאנו הם אלו שחיים בבועת ההשכמה המוקדמת. עם זאת, ברור לגמרי שחברינו-הקמים-בשמונה-ורואים-את-ילדיהם-בסלון, גם הם חיים בבועה משלהם.

לפני ימים אחדים, תמה לה החופשה הראשונה שלי לקיץ זה. היתה זו נסיעה משפחתית לארצות הברית, אשר ארכה (מדלת לאותה-הדלת-בחזרה) שלושה שבועות. שלושה שבועות של היעדרות מן הבית. שלושה שבועות של בילוי אינטנסיבי, רגוע ושליו עם המשפחה כולה. והכל בלי לחץ, בלי לסמן "וי" ברשימה כלשהי. מטיילים לאט, לא מתכננים ימים עמוסים, לא קורה שומדבר אם שעות מסוימות (בתחילת היום או בסופו) מוקדשות למשחקים בחדר.

התגובות של ה"לפני" לא השתנו מאז הפעם הקודמת; התגובות של ה"אחרי" – גם הן לא מפתיעות ("לא היה קשה?", "איך הילדים התנהגו?", "איפה הייתם?"); אפילו תגובותיהם של אלו אשר שומעים כי הילדונצ'יק "חטף" אבעובעות רוח אינן מפתיעות כלל וכלל (נו, מה עשינו? הלכנו לרופא ומרחנו משחה פעמיים-שלוש ביום, בדיוק מה שהיינו עושים אם זה היה בארץ; חצי הכוס המלאה: לא נדרשנו לשבועיים נוספים של חופש מן העבודה…).

את חוויותיי מארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות אעלה כאן בימים הקרובים, ובינתיים התייחסות קטנה עבור כל אחד מבני המשפחה:

• הילדון – באופן לא מפתיע, התגלה הילדון כמקסים-ומדהים-עוד-יותר-מן-המצופה. נסיונות למקדו בדברים ייחודיים ליעד הטיול, ובכלל – לחופשה מן הבית-גן-שגרה, עלו יפה מאוד. הילדון הבין את גודל הבשורה של החופשה המשפחתית בחו"ל, כמו גם את זו של ארצות-הברית. אנו למדנו כי אם ניתן לו לעזור ברגעים שהוא רוצה לעזור – הרי שנזכה לרגעים סינרגטיים של שמחה וכיף. כל כך מרגש לראות אותו קולט דברים חדשים בכל חושיו, ונהנה מכך!
  ייזכרו מן הטיול: ה"דרייב-ת'רו" של מק'דונלד ("אבא, אני רוצה שגם עכשיו תדבר עם מכשיר ותזמין לי שְׁנֶצִילוֹלִים"); הנסיעה ללונה-פארק אשר הסתיימה בפניית פרסה ובאין-לונה-פארק (גם ביציאה מן השגרה צריך לשמור על גבולות התנהגותיים נאותים; אל דאגה, למחרת הגענו ללונה-פארק, ובאופן "מפתיע" התנהגותו של הילדון במהלך הנסיעה היתה מופתית).
• הילדונצ'יק – מצחיק לראות ילדונצ'יק בג'ט-לג. כלומר, לא לגמרי מצחיק להיות ערים בשעה שלוש לפנות בוקר במשך ארבעת הימים הראשונים של הטיול (אגב, יש בכך גם יתרונות רבים: אפשר לנסוע לבקר במקומות רחוקים ועדיין להגיע לפני שעת הפתיחה…). הילדונצ'יק, שבימי שגרה הוא נוח ומתמרח (עלינו), היה במהלך הטיול בחו"ל… נוח ומתמרח. את שלל תכונותיו הטובות הוא פשוט העתיק ביחד עמו (תכונות שליליות הרי אין לו . מעניין לראות כי שלושה שבועות עבור ילדונצ'יק בן שנה-וחודשיים גורמים לו לשכוח את מה שהשאיר מאחור (הבית, סבא וסבתא, הגן).
  ייזכרו מן הטיול: הביקור בבית החולים לבדיקת האבעבועות (ממש כמו ב"האנטומיה של גריי": חדר ההמתנה השקט והמסודר, הטפסים, הקריאה בשם, הרופאים המציגים עצמם בחיוך ובלחיצת ידיים ומסבירים במילים פשוטות את המצב); הבוקר בו נרדמנו כולנו באוטו בחניה של האתר בו ביקרנו (השכמה מוקדמת-ביותר של הילדים כבר אמרתי?!).
• זוֹשֶׁ – קשה מאוד לשמור על דיאטה בארצות הברית. קשה, אך לא בלתי-אפשרי. זוֹשֶׁ, אשר בחודשים האחרונים, במאמץ רב ובנחישות מדהימה, הצליחה להשיל מעצמה אחוז ניכר ממשקל גופה – עמדה בפני פיתויים רבים בארץ-האפשרויות-הקולינריות-הבלתי-מוגבלות. והיא – ניהלה את הלו"ז הקולינרי שלה בשיקול-דעת. בסופו של חשבון – עלתה רק בכחצי קילו, ועדיין נהנתה מאוד מן האוכל האמריקאי. וכשביליתי אני בכנס שלי, ביומיים האחרונים של הטיול, נשארה היא לבדה לבלות עם הילדון והילדונצ'יק. ממש Stay-at-hotel-mom…
  ייזכרו מן הטיול: הג'אנק-פוד שלא אכלנו (כלומר, המבוגרים) באף יום מימי הטיול; טול-סקיני-ונילה-לאטה-טו-גו…
• אנוכי – אני אוהב לתכנן את טיולינו לבד. שעות רבות של קריאה באינטרנט (נתח נכבד מתוכן מוקדש לאתרי המלצות-גולשים), בחירת המקומות הרצויים לביקור, סימון היעדים על מפה ותכנון המסלול (תוך ניפוי יעדים), התייעצות עם זוֹשֶׁ, וחו"ח. אני, החומר העצום אשר ברשת, גליונות האקסל – תהליך אהוב עליי אשר מתחיל חודשים אחדים לפני הנסיעה ונמשך עד לרגעים האחרונים שלפניה.
  ייזכרו מן הטיול: טול-קפה-מוקה-דאבל-שוט-נו-קרים-טו-גו; רגעים רבים ללא חיבור אינטרנט; הרגעים המעטים עם…

* * *

החופשה השניה לקיץ זה תחל בעוד כמה ימים, עת אסע (שוב) לארצות הברית, הפעם לבד. החופשה השלישית תחל זמן קצר לאחר שובי מן החופשה השניה, ותעמוד בסימן מדים-נעליים-שחורות-גבוהות-גומיות-במכנסיים-משמרות-יציאות-פה-ושם…

הלילות הפכו סיוט
הילדונצ'יק כבר לא "נוח"
הוא מותח את החוט
ובודק עוד כמה כח
לנו יש לקום תדיר
ולצעוד בחשיכה
כשהבכי חוצה קיר
כי רעב/מוצץ/שמיכה.
וכשניגשים אליו
הוא מביט, בוחן לרגע
ובעוז רוחו כי רב
יְצַחֵק כחסר-פגע.
הוי, קשה זאת לעכל
שבגילו (שבעה יְרָחִים)
כבר נוסטלגיה תחלחל
ותזכיר לילות שכוחים.

לפתע פתאום, בלי שום הרהורים,
ילדיי המתוקים בחדר-ההורים
הילדון עם שמיכה חוצה חדרים
הילדונצ'יק מובא לאחר קיטוּרים.

שקט מוּפר בצהלות, חיוכים
וביני לבין זוֹשֶׁ, זזים והולכים
ילדון וילדונצ'יק שכלל לא נחים
מבדרים זה את זה, ממש זוג אחים.

זה כיף, זה מצחיק ומאוד מלבב
איך ילדון את ילדונצ'יק מראה שאוהב
וילדונצ'יק מחזיר חיוכים מהלב
ועיניי בם חוזות, המראה משובב.

ילדים חמודים שם, ביני לבין זוֹשֶׁ
ילדים מתוקים שנוסכים בי רק אושר
זה צוחק בששון, זה קופץ לו כמו ווקר
אבל למה כל זה בחמש לפנות בוקר?!

ארבעה שבועות כבר חלפו מאז נולד הילדונצ'יק, ואני מוכרח להתוודות. אני ישן טוב בלילה.

זוֹשֶׁ מיניקה, ועובדה זו גרמה לי בתחילה לייסורים קשים. כיצד יכול אני, אשר מתעורר ביחד איתה למשמע בכיו של הילדונצ'יק (ודייק: היא מתעוררת עוד כשהוא מתחיל להתעורר ולזוע, ולפני שהוא בוכה), להניח את ראשי על הכרית ברגע בו נסתיימו סידורי ההנקה (פיפי, ארגון מים קרים, החלפת חיתול במקרה הצורך, ישיבה נוחה על המיטה, הנחת כרית)? כיצד אני יכול, למרות שמרגע זה ברור שיעילותי נמוכה ביותר, לחזור לישון, בעוד היא נשארת ערה במשך מי-יודע-כמה-זמן?

זוֹשֶׁ הבהירה לי שנוכחותי ער לצידה ממש מיותרת בעיניה. בהתחלה, חשבתי שהיא אומרת זאת סתם, על מנת שישמש הדבר עבורה קלף למיקוח בדיון עתידי (לדוגמא: "נראה לי שאתה צריך לעשות כלים כל השבוע, כי אני לא ישנה טוב בלילה"). אחר כך, הבנתי שהדבר ממש לא כך. היא באמת מתכוונת למה שהיא אומרת (וזה לא מפתיע אותי). מה גם שהילדונצ'יק, על אף ילדונצ'יקיותו הטרייה, ישן די טוב.

היום אני יכול להצהיר זאת בגלוי ובגאון: אני ישן טוב בלילה. בלי ייסורי מצפון. בלי נדודי שינה שנובעים ממחשבות מטרידות אודות הפקרתה בלילה לבדה.

ומכאן אני קורא לכל האבות הטריים: לחמו בחירוף נפש על כך שילדיכם ינקו, כיוון שזוהי הדרך הטבעית והטובה ביותר בעבורם. ובסוף היום, כשאתם כבר עייפים ממאבקים בעד ההנקה, הניחו את ראשכם על הכרית ובלו לכם בשנת ישרים. עד הבוקר.

הספירה לאחור לתל"מ
מתקצרת
ועמה, עונת התהיות
מתעוררת
(די מהר).

שהרי בענייני הורות
נכון
שאחד ועוד אחד זה בערך
מיליון
(או יותר).

ואני מנסה לשמור על
כרגיל
אך כל צלצול מקפיץ
ומבהיל
(לשווא).

ובמקביל, לפני שיחוסלו
באבחה
מנצל את רגעי
המנוחה
(כמו עכשיו).

כמה דברים טובים נאמרו על רגעי הזריחה הקסומים, השלווים, הרגועים, מלאי ההשראה? כמה מילים חוברו, כמה תמונות צולמו, כמה סצינות מוקמו בשעה הזו של היום? כמה שירים ומנגינות רצים בראשם של אלו אשר עורכים טיולים עם הזריחה, מלטפים את השעון המעורר בעדינות כשהוא מקיץ אותם למשימה הנשגבה?

אך למרות כל אלו, יש להודות בכך שמעטים הם ההורים הצעירים אשר שמחים להתעורר מעט לפני הזריחה, רק בגלל שהיצור הקטן שבבית החליט שדי לו מן השינה… רבים מהם היו מוותרים על רגעי הזריחה הקסומים הללו לטובת עוד כמה דקות של שינה.

והנה בא עוד ספין קטן. מי שהתנסה בזמנים הללו של בין יום ללילה, בין חושך לאור, בין שלווה לשגרה – יודע, וודאי, שהתשובה אינה כה חד משמעית. קשה, אמנם, להפריז בתיאורים חיוביים ומיסטיים של החוויה, אך האמת היא שהאמת מורכבת למדי, ולערוּת בשלבי היום הראשונים, כשהוא עוד לא ממש יצא לאור, יש גם יתרונות לא מבוטלים.

בשבוע האחרון, החליט הילדון לקחת באופן אישי מאוד את שעון החורף המתהווה ולבדוק באופן אישי כיצד נראים החיים בשעות שלא הכיר קודם לכן. התירוץ הביולוגי הרי ברור: זו אותה השעה, בעצם… כל כך עקשן היה בבדיקתו את העניין, עד שהחל אותה עוד לפני ששעון החורף החל בפועל, בבחינת רואה את הנולד…

כמה נחמד לשבת יחדיו על רצפת החדר, כאשר רק שאון הציפורים מחריש מסביב. כמה שלווה יש בגווני הכתום המתהווים ומתשנים, באים והולכים ומתחלפים במהרה. כמה רוגע יש בשיחות שקטות (כי לא נעים להעיר את זושישנה עדיין), בהיעדרם המכוון של הצעצועים מחרישי-האוזניים מן הזירה. וכמה כיף שיש עוד זמן להיות ביחד, כוס קפה בצד, חלב ועוגיות, והמון המון חיוכים.

מחוגי השעון מתמידים בסיבובם, כי ידוע שטרם נולד ההוא שיעצור את הזמן. הגוונים בחוץ הופכים בהירים יותר ויותר, צינת הבוקר מתחלפת בניצני הזעה, השמש כבר מסנוורת מזווית הגבהתה. סידורי הבוקר מתחילים.

יום חדש מתחיל, ואני מרגיש כאילו כבר תיכף צהריים. שעתיים לא מוכרות בדרך כלל חלפו להן, ומשהו בפנים מצטער על שהזמן הקסום הזה תם.

בוקר חדש מעברה השני של השמש.

אז מי אמר שלקום מוקדם זה סיוט?

אתמול (יום ראשון וקצר בגן), 11.10

אני יוצא בדרכי אל הגן, לאסוף את הילדון לקראת שנת צהריים בבית ולאחריה – אחר הצהריים משותף וכיפי. שולח מסרון קצר בנוסח: "אני בדרך" לזו שאיתי (הבה ננסה את הקיצור זושֶ), מתניע את האוטו – ומתחיל בנסיעה. שיחת טלפון שנדחתה כבר זמן רב מעסיקה אמורה להעסיק אותי לאורך הדרך.

כעבור חמש דקות…

שיחה ממתינה. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. שבע פעמים ניסתה זושֶ להשיגני, ואני לא עניתי, כיוון שהייתי שקוע בשיחתי. לבסוף, כשסיימתי והתקשרתי אליה, היא עדכנה אותי (אחרי שהתרגזה על שלא עניתי…) כי התקשרו מהגן. הילדון בוכה קשות.

- למה לא עניתָ?

- למה הצקת כל כך הרבה אם כבר ידעת שאני בדרך?!

- לא יודעת…

- גם אני לא…

כעבור עוד כמה דקות…

נכנסתי לגן ומיד הוא קלט אותי. ישוב ליד שולחן האוכל לארוחת הצהריים, הוא היה שלו, אך כשראה אותי – החל שוב לבכות. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חזק חזק.

- למה בכית?

- כי אתה לא בא…

גם אני כמעט בכיתי.

היום בבוקר (יום שני בגן)

מלקחי הפרידה הקשה בבוקר, החליטו זושֶ והגננת כי אין טעם לנסות ולהשכיב את הילדון לשנת הצהריים בגן וכי הוא יישאר רק עד לאחרי ארוחת הצהריים. אני נשארתי בכוננות בבית, למקרה ש…

היום, 10.30

כיוון ששעת ארוחת הצהריים בגן מתקרבת ולי הצטברו כמה סידורים – החלטתי לצאת לדרך, מתוך הנחה שהמרחק מביתי לגן לא רחוק בהרבה מן המרחק לשם ממרכז העיר. אחרי שסימנתי V על הסידור הראשון, נכנסתי לאוטו והתחלתי בנסיעה לעבר הסידור השני ברשימה, מתכנן את פעולותיי הבאות עד לשעה המיועדת לאיסוף מן הגן, 13.00.

היום, 11.09

על צג הסלולרי מופיע שמו של הגן, ואני עונה מיד. מן העבר השני, מבקשת אחת הסייעות שאגיע עכשיו לגן. "מאוד קשה לו".

היום, 11.21

אני פותח את השער ונכנס לחצר המשחקים, שם רצים להם כמה ילדים, בעוד היתר מתארגנים לארוחת הצהריים בפנים, ישובים סביב שולחנות האוכל ברצינות רבה. הילדון בחוץ, רץ לעברי.

- בכיתָ?

- [מהנהן עם הראש לאמור: "כן"]

- למה?

- כי חיכיתי לך…

כל נסיונותיי לצאת מן המעגל של למה-בכית?-כי-חיכיתי-לך-אבל-אני-באתי-רק-בגלל-שבכית-אז-למה-בכית-קודם-כי-חיכיתי-לך-וחו"ח לא צלחו, ולכן החלטתי לזנוח את העניין. בדרך עוד עצרנו לארוחת צהריים במקום זו שהתפספסה בגן ולהמשך הסידורים.

היום, 13.00

הגענו הביתה. בדף הסידורים שלי יש V לצד כולם. בדף המחשבות על מחר בגן יש סימן שאלה גדול…

כמו Linus מחבורתו של סנופי, החל בבקרים האחרונים הילדון בנוהג חדש…

רגילים היינו לבואו לחדרנו בשעה 6.00 לערך, תוך שהוא מדדה ושיערו סתור. הוא מגיע למיטה, אני לוקח אותו לעשות פיפי, ואז הוא מטפס ונשכב לידנו. "אִית!" היה אומר בהתחלה, ולאחר זמן מה הפך את הבקשה לברורה הרבה יותר: "כַּ-אִית!". בחדרנו מסתובבות ארבע כריות (מוזר למדי, בהתחלשב בעובדה שאני לא ישן עם כרית כלל), ולכן אין בעיה להשאיל לו אחת או שתיים.

חלפו ימים אחדים, והוא שכלל את השיטה. במקום לבוא אלינו ולבקש כרית משלנו, הגיע ובידו הכרית שלו! הדקות הכיפיות במהלכן כולנו מתפנקים יחדיו עוברות במשחקים, השתולליות, קפיצות, ובין לבין – מנוחה. בעת המנוחה, מניח הילדון את ראשו על הכרית שהביא ממיטתו, ומבקש: "אַ-שֶׂה" (כלומר: "כסה"). אנחנו מכסים אותו, והוא שוכב לו ונח בשקט (למשל 5 שניות בדיוק…).

אחד המשחקים האהובים עליו בשעת בוקר זו במיטתנו, הוא משחק המחבואים. כאשר אחד מאתנו הולך בעצמו לסידורי הבוקר, הילדון מבקש להתחבא מתחת לשמיכה, וכאשר חוזר המסתדר מענייניו – הוא "מחפש" לאן נעלם האיש הקטן. כעשבור שניות מעטות (אם הוא מצליח להתאפק), יוצא זה האחרון מן השמיכה וצוחק צחוק גדול…

והנה, בבקרים האחרונים, שכלל הילדון את המשחק ואת צעידת הבוקר, והביא אותה שלב אחד קדימה. מעתה, הוא מגיע לחדר עם כריתו בידו, וביד השניה – השמיכה שלו! כמו Linus מחבורתו של סנופי הוא מגיע לחדרנו, ואנחנו מתמוגגים. כך, משחק המחבואים מתנהל מתחת לשמיכתו שלו ולא, חלילה, מתחת לשמיכתנו.

הבוקר, שיכלל האיש הקטן את לשונו, ומצא דרך פשוטה לומר שהוא רוצה להתחבא. כל כך פשוט והגיוני, שקשה להבין מדוע אין צורה כזו בעברית התיקנית כפי שאנחנו מכירים אותה. "חַ-בֵּא!" הוא אמר, ואנחנו – התמוגגנו.

ולקראת 6.30, כולנו כבר מחוץ למיטה, מתחילים עוד יום חדש.

הלילה שלו התחיל לפני שלוש שעות, שלי – עוד מעט…

נכנס לחדרו, נעמד לידו, מעליו, ומציץ. נושם אותו בבת אחת.

הלילה שלי מנקה את גופי מטרדות היום שכעת נגמר.

אילו נושאים מטרידים אותו עת נכנס למיטה עד מחר?

הלילה שלו יסתיים כשיקום, מוכן ליום שמכינים לו הוריו.

שלי יסתיים בסמוך, אל עוד יום חדש ומוכתב.

 לילה טוב