קטגוריה — קורט ביקורת

פרופ' אילון לינדנשטראוס זכה במדליית פילדס היוקרתית, המוענקת מדי ארבע שנים למתמטיקאי/ם צעירים (מגבלת הגיל: 40). פרס זה נחשב לגבוה ביותר בעולם המתמטיקה, ובעבר זכו בו מתמטיקאים דגולים אשר שמם לא יגיד דבר לאדם מן הרחוב.

כותרות העיתונים חגגו, כמובן, כשבראשיתן בולטת מילה אחת: "ישראלי". לאמור, ישראלי הוא זה שזכה בפרס, גובר על בני כל האומות.

המונח "ישראלי" הפך בשנים האחרונות ככלי בידי אמצעי התקשורת ללקט כל מיני ידיעות על כל מיני אנשים ולסווג אותן ואותם כמקומיים. הוגדרת כ"ישראלי"? אתה משלנו, ולכן זכאי לעלות לכותרות.

הנה שתי דוגמאות מן העת אחרונה:

• "ישראלי ו-3 נכדותיו נהרגו בהתרסקות מטוס" (וואלה!, 14 ביולי 2010). קריאת המשך מלמדת כי הסב, משה מנורה, הינו תושב שיקגו, אילינוי, החי בארצות הברית שנים רבות. כמה שנים? משנת 1958 (כפי שניתן ללמוד מכאן).
• "במשך 30 שנה פיתחה עדנה פואה, פסיכולוגית ישראלית, שיטה לטיפול בנפגעי פוסט-טראומה שחותרת נגד כל הקונבנציות המסורתיות" (מוסף הארץ, 29 ביולי 2010). אמנם, הפגישה עמה נערכה, כך על פי המדווח, בעת ביקורהּ בארץ, אך על פי המסופר באותה הכתבה ממש, היגרה פרופ' פואה – אחרי שהשלימה בארץ את לימודי התואר הראשון – לאוניברסיטת אילינוי, שם המשיכה במסלול האקדמי. מאז היא שם. מתי התרחשה ההגירה? בשנת 1966!

ולא מדובר רק בדיווחים מצד ג'. הנה אדם המגדיר את עצמו כ"ישראלי החי במרוקו מזה 10 שנים".

פעם, היתה כאן בושה. פעם, מי שהעז לעזוב את ארץ הקודש היה חלק מ"נפולת של נמושות" (כל הזכויות שמורות ליצחק רבין, 1976) במקרה הרע, או סתם "יורד" (מלווה בזלזול) במקרה הטוב. אבל הימים ההם חלפו. היום, כולנו ישראלים. כי כשכל העולם נגדנו, איזו זכות יש לנו להתפלג ולהתפצל ולהקיא מתוכנו את אלו שבסך הכל בחרו לחיות חיים נוחים יותר? ואם כך, מדוע שלא ניתן להם גם זכות הצבעה? (ואם במקרה לא נוח להם שם, ננסה להחזיר אותם הביתה, כלומר רק את המובחרים שבהם).

וכך, הולך ותופס המושג "ישראלי" מימדים מפלצתיים. האם כל מי שהינו בעל אזרחות ישראלית הוא "ישראלי", לא משנה היכן הוא גר ובמשך כמה זמן? אם כן – הבה נאמר זאת בגלוי. ואם לא – מה מפריד "ישראלי" מ"ישראלי לשעבר?". דוגמא נוספת מן הימים האחרונים מסייעת לענות, לפחות חלקית, על שאלה זו. גבורה – כמו זו המושגת לאחר קריירה מפוארת או לאחר מוות טרגי – בהחלט מעניקה לאדם את התואר "ישראלי"; מעשה נבלה הופך אותו באחת ל"ישראלי לשעבר" (צילום המסך מתוך nrg.

הטיעון שאביא כאן הוא לא פוליטי. לצורך הדיון, אין לי דבר וחצי דבר בעד או נגד ח"כ חנין זועבי. לצורך הדיון, אין לי גם דבר וחצי דבר עם האופן בו התנהלה "פרשת המשט". כל מה שמעניין אותי כרגע הוא האופן בו הוצג הבוקר ה"סקופ" של ספי עובדיה בגלי צה"ל. ובפרט, העובדה שהוא טומן בחובו כשל לוגי במקרה הטוב והטעייה במקרה הרע.

מהות הסקופ, כפי שהוא מובאת במקור:

בניגוד גמור לטענותיה, חברת הכנסת חנין זועבי ידעה כי פעילי ארגון IHH על הספינה מרמרה היו חמושים באלות ומוטות.

ה"הוכחה" שמביא הכתב החרוץ: קטע וידאו. בשאיפה, הווידאו הזה יעבוד גם מכאן, אך אם לא – הוא נמצא בכתבה באתר גל"צ.

ברור לכל עין, וגם הכתב מציין זאת, כי הקטע המובא צולם "בזמן שחיילי צה"ל משתלטים על הסיפון התחתון".

הבה נשוב לטענותיה של ח"כ זועבי בזמנו, בסמוך לתום פרשת המשט. על פי גלי צה"ל, בדיווח מהיום, זועבי התבטאה אז ואמרה כי "המדינה עשתה מעשה פיראטי – היא חטפה ורצחה אנשים שלא היה להם שום נשק ושום אמצעי להגן על עצמם. זה מה שאני ראיתי". הסרטון של היום אמור לכאורה להפריך טענה זו.

אם חוזרים לדיווחים ממסיבת העיתונאים (וגם כאן) של ח"כ זועבי קצת אחרי המשט, ביום 1 ביוני 2010, הרי שאלו הם טיעוניה העיקריים:

• בשלב הראשון של ההשתלטות על הספינה, ועוד בטרם ירידת החיילים מהמסוק נפגעו מספר פעילים מירי חי;
• כשהתחיל הירי אחד הפעילים הניף דגל לבן, אך לא הצליח להביא להפסקת האלימות מצד החיילים;
• על הקומה העליונה של הספינה שהו המארגנים ועיתונאים בלבד, כאשר רוב הפעילים היו בחדריהם;
• למשתתפי המסע לא היו כוונות אלימות;
• "לא היה כל נוסע שהרים אלה. לבשנו את חגורות ההצלה. מהיכן שעמדתי, בשום מקום לא ראיתי שהיתה אלה או כל דבר כזה… היו רק אזרחים ולא היה נשק… לא היתה שום התגרות";

ברור גם להדיוטות כי הדברים עליהם דיברה באותה מסיבת עיתונאים ח"כ זועבי מתייחסים לזמן שלפני ההשתלטות על הספינה. ברור גם כי הדוברת מתייחסת למה שקרה בסיפון העליון של הספינה.

וכעת, סוגייה מעניינת בלוגיקה עיתונאית: איך אפשר להפריך טיעון המתייחס לזמן X באמצעות עדויות מזמן Y, כאשר X ו – Y הינם זמנים שונים בתכלית השוני? יתרה מכך, איך אפשר להפריך טיעון המתייחס לקומה העליונה של הספינה (עליה דיברה זועבי שהיתה נקייה מנשק) באמצעות עדויות המתייחסות למפלס התחתון (שם צולם הווידאו הנ"ל על פי גלי צה"ל)?

ובקיצור, שומדבר מן המתועד בקטע אשר שודר היום אינו סותר את מה שאמרה ח"כ זועבי. ייתכן והיא צודקת וייתכן ולא, אך כדי לקבוע זאת צריך להתעמת עם העובדות שלה באותו זמן ובאותו מרחב.

בראיון עמה אשר נערך הבוקר עם רזי ברקאי וספי עובדיה (אפשר לשמוע גם את הרעיון בדף הכתבה בגלי צה"ל) מפגינה ח"כ זועבי חוסר הקשבה טוטאלי, ואף מתעקשת לקרוא למראיין שלה "גבי". עם זאת, גם רזי ברקאי עצמו מפגין שם חוסר הקשבה טוטאלי ומסרב להבין את שהיא טוענת, ובצדק: הסרטון אינו מפריך את מה שאמרה.

לוגיקה, ורסנו. לוגיקה.

1. אוריינות בחיפוש באינטרנט

אחת הבעיות הקשות של עידן המידע הדיגיטלי היא שאין מי שידריך ויסביר וילמד ויאיר בכל הנוגע לשימוש מושכל ברשת. ואני מדבר ברמת המטא. לא "איך לחפש בגוגל?", אלא "איך להבין את החיפוש בגוגל?" (למשל: כמה מילדינו יגדלו מבלי שהם יודעים שאפילו ניקח את כל מנועי החיפוש יחדיו -- לא נצליח להגיע לכל הרשת כולה?); לא "מה זה בלוג?", אלא "איך לקרוא בלוג?" (למשל: חפש את זיהוי הכותב, את תאריך הפרסום, הפרד בין טקסט ראשי לתגובות, וכו'); לא "איך להתנהל ב'פייסבוק'?", אלא "מהם המוץ, הבר והתבן של האינטרנט?". ובקיצור: הבנה של הדבר ולא רק הדבר עצמו, למען לא יישמעו משפטים כמו: "מצאתי באינטרנט," "היה כתוב ב'גוגל'," וכו'.

ואז בא "בנק לאומי" -- אה, סליחה, "לאומי דיגיטל" -- ומעלה ליוטיוב את הסרטון הבא על מקומו שלו במדיה החברתית. הסרטון מכיל חיפושים בגוגל של מילות מפתח הקשורות ל"לאומי" ולמדיה החברתית: יוטיוב, טוויטר, פליקר, בלוג, וכו'. החיפושים נעשים באנגלית, התוצאות -- חלקן בעברית. טוב, זו כבר החוכמה של גוגל. שימו לב לחיפוש השני בסרטון, זה אשר מדגים תוצאות מטוויטר (מציון זמן 0:06). שימו לב מה מחפשים שם בגוגל:

לטובת מי שפספס, הנה הקטע הרלוונטי מן הסרטון (ליחצו להגדלה):

כן, כן, לא טעיתם. ב"לאומי דיגיטל" -- הגירסה הדיגיטלית המתקדמת של "בנק לאומי לישראל" המיושן -- מחפשים בגוגל כתובת URL! אז נכון שזה קורה לכולנו לפעמים, בטעות, אבל בסרטון רשמי המדבר על מדיה חברתית?! ולמה לא להראות את דף הטוויטר עצמו? יתרה מכך, בחיפוש השגוי-לטעמי הנ"ל עולות הרבה תוצאות שלא רלוונטיות לטוויטר (נסו ותיהנו).

2. המקור

תחת הכותרת "Dawn's bad and worst day to search in google", הועלה ליוטיוב הסרטון הבא:

מממ… מזכיר בצורה חשודה את זה של "לאומי דיגיטל", הלוא כן?

עדכון: שני הקליפים הנ"ל נוצרו אוטומטית באמצעות שירות Google Search Stories שמוצע ביוטיוב, ולכן נראים דומים. תודה לאיתי בנר על תשומת הלב.

הסרטון הזה -- ואני מודה שלא ירדתי לפשרו ולא לגמרי הבנתי אותו -- הועלה על ידי משתמש/ת בשם ragingheartstar (כוכב-לב זועם?!) בחודש מאי 2010. הסרטון של "לאומי דיגיטל" הועלה על ידי המשתמש LeumiDigital בראשית אוגוסט 2010. מן הערוץ ביוטיוב של הרייג'ינגסטאר עולה כי הנ"ל מעלה סרטונים הקשורים בעיקר ל"אנִימֶה", סגנון האנימציה היפני הפופולארי. מכאן, Dawn -- השם המופיע בכותרת הסרטון -- מתייחס לגיבורת "פוקימון".

אין לי מושג מה הקשר בין ragingheartstar לבין "לאומי דיגיטל", אבל הדמיון בין שני הסרטונים (כולל אורכם הזהה במדויק), בהחלט זועק לשמי האינטרנט.

3. לחפש את "גוגל" ב"גוגל"

ב"לאומי דיגיטל" אולי לא המציאו את הרעיון לסרטון התדמית המדיה-חברתי שלהם, אבל מה שבטוח -- הם בטח לא המציאו את הרעיון של לחפש ב"גוגל" דברים לא הגיוניים. כל מי שנגיש לסטטיסטיקות של חיפושים באתר שלו, רואה כי חיפוש אחר כתובת URL הוא בהחלט תופעה שכיחה.

גרוע מזה, תופעה שכיחה ומטרידה הרבה יותר היא חיפוש במנוע החיפוש "גוגל" אחר המחרוזת… "גוגל"! התופעה הזו כל כך שכיחה ואפשר אפילו לכמתהּ. Google Insights for Search הוא כלי מבית גוגל הנועד לספק מידע על חיפושים במנוע החיפוש של החברה. באמצעות תצוגה בהירה, ניתן לאתר דפוסים בחיפושים אחר מונח מסוים. כאשר לוחצים על כפתור ה"חיפוש" בכלי זה ללא הכנסת מחרוזת, מקבלים את מילות החיפוש הפופולריות ביותר ב"גוגל". ללא שום סינון -- כלומר, תוך בחינת החיפושים ברשת משנת 2004 ואילך, בכל העולם -- מתקבלת במקום הראשון במצעד החיפושים המילה "facebook", אחריה "myspace", ואחריהן: "you tube" ו -- "youtube". ובמקום החמישי, מילת החיפוש המדורגת היא… "google".

אפשר ללמוד על הפופולריות של התופעה גם מן העובדה שקיים לה דף מעריצים ב"פייסבוק"…

1. מה הקטע עם השירים?

שרים "שירים בכיכר", שרים "נקרא על שם" בראשון לציון, ואפילו ברחבת הכנסת שרים "שירים לזכרם". והעיקר ששלושת הערוצים מרוצים. מצא זה את המתחרה הראוי לזה. אה, ויש גם את "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל (או של גולן יוכפז, זה כבר לא לגמרי ברור).

האם כל מה שנותר לנו מהנופלים, מזכרם ומזכרונותיהם הם שירים? האם זהו המטען היחיד אותו אנו נושאים עמנו להמשך? האם זהו הלקח? האם זוהי המורשת? (מממ, אפשר להפוך את השאלות הללו לשיר!)

2. מה הקטע עם החיבור בין חללי מערכות ישראל לנפגעי פעולות האיבה?

לא מדובר באותו פרופיל נופלים, לא באותו מקום קבורה אופייני, לא באותו מסר, לא באותו "איך?" או "למה?". ולא, זו חלילה לא היתה החלטה פוליטית לצרף את נפגעי הטרור – סליחה, פעולות האיבה – למעגל השכול הלאומי, אלא החלטה מושכלת, מנומקת והגיונית לגמרי. הבעיה היא שעד היום אין איש יודע מהם אותם שכל, נימוקים והגיון שהביאו לאיחוד הזה. ולהפריד – כבר אי אפשר.

ואם כבר – אולי כדאי לצרף גם את הנספים בשואה (חללי פעולות המלחמה בתקופה שזירזה את הקמת המדינה), ואולי גם את הרוגי התאונות בדרכים (נפגעי פעולות הטרור-התשתיתי), ואולי אף את המתים מסרטן (קורבנות איבת-החיות).

3. רגע, מותר בכלל למתוח ביקורת על משהו שקשור ליום הזכרון?

כבוד נשיא הממשלה, כבוד ראש המדינה, כבוד נשיאת הכנסת, חברי בית המשפט, אלופי המדינות הזרות, שגרירי המטכ"ל!

אני עומד כאן היום, בירושלים בירת הנצח של ישראל, ואני גאה. גאה ביום הזה, גאה במעמד הזה, ובעיקר גאה על הזכרון הזה.

את סיפורו של זורק'ה איני יכול לשכוח. פגשתי אותו לפני מספר שנים, עת נסעתי איתו לטקס המיוחד אליו הוזמנתי כאורח כבוד. זורק'ה סיפר לי אז על כל קורותיו במלחמה ההיא, ואני לא יכול לשכוח. בפרט, זכור לי עד היום הסיפור על השבלול ועל החתול אשר הצילו אותו. היה זה שבלול קטן, בגודל אבן חצץ, אשר נכנס לנעליו בדיוק ברגע בו קת הרובה הונפה מולו בהפתעה גמורה על ידי האויב. זורק'ה הזדקף, רצה לסיים את חייו גאה, אך מעוצמת ההתיישרות, דרכה הזרת הקטנה שלו על השבלול הקטן בעוצמה רבה, והוא זעק לשמיים מרוב כאב [לעשות הפוגה קלה]: "אאאאאאאאאייייייייייייייי". מעוצמת הזעקה, קפצו מיד כל חבריו של זורק'ה לעברו, וכיוון שעשו כך – נבהל החתול אשר טיפחו בחשאי, אשר שימש להם נקודת אור בלב התופת, וברח לעבר קצה החלקה. ואותו אויב אכזר, אשר הרים את קת הרובה בכוונה להרוג את זורק'ה, ירה בחתול. היה זה הכדור האחרון ברובה שלו, ומרוב בהלה – הוא שכח זאת.

מאז ועד עצם היום הזה, חתול אשר עובר ברחוב מעלה על שפתיו של זורק'ה חיוך גדול, ובכל פעם שהוא רואה את המילה "שבלול" בתפריט כלשהו – הוא נזעם, וכל הסובבים אותו כבר יודעים: את המלחמה ההיא הוא לא ישכח. הסיפור של זורק'ה לימד אותי כי לא תחבולת המלחמה תנצח את הרוח היהודית, אלא עוצמת רוחו. זוהי אותה זקיפות קומה אשר מתחה את גבו של זורק'ה, והצילה אותו.

היום הזה, אשר מוקדש כולו להנצחת זכרם של מי שנשארו [להרים את הקול] שם – מוקדש גם לנשיאת מבט חם, תומך ואוהב לכל מי שנמצא איתנו [להדגיש] כאן, [הפסקה קצרה], נושא עמו את הזכרון. ואליהם אני פונה, מישיר מבט ואומר רק זאת: 'אין מילים או מעשים אשר ישככו את הכאב שלכם, אותו אתם נושאים עמכם כבר שנים. המראות ההם חוזרים אליכם, ואין מילים אשר ישכיחו אותם. את החור אשר נפער בלבכם אין מילים אשר ימלאו'. ודווקא בשל כך, חשובות המילים, כי בלעדיהן – ייוותרו רק הכאב המטריד והמראות המכאיבים והחור שבלב. המילים מאפשרות לנו [הפסקה] ולכם, ולו רק לרגע קט, לדבר עם בני משפחתכם ולחלוק איתם את כאבכם.

אמהות איבדו בנים, ילדים הפכו ליתומים, אחים הופרדו זה מזה באחת – כל רגע בשדות הקטל ההם זרע זרעים של הרס ואובדן, במוות שלא הבחין בין גבוהים ונמוכים, בין יפי-בלורית לאדומי-שיער-מקורזל, ובין מאמינים באדם לכאלו שלא. ואותם זרעים נבטו ולבלבו ופרחו, ואת פירותיהם אנו אוכלים היום על מגש הכסף אותו הם נשאו עבורנו. כי כל אחד ואחד מהם – במותו ציווה לנו את החיים.

אך גם היום, יש מי שקמים ומאיימים עלינו. על עצם קיומנו. [להישיר מבט רב חשיבות לקהל.] כן, גם היום אנו יודעים שלא תמו הקרבות, וגם בדור הזה קמים עלינו לכלותנו. ועלינו להתייחס ברצינות רבה לאיומים אשר מופנים לעברנו. על העולם להתייחס ברצינות לאיומים הללו. כל אותם אלו אשר את זכרם אנו מקדשים היום – הינם קורבן של איומים אשר הפכו למציאות.

בספר תהלים, פרק נ"ח, פסוק ט', נאמר [להקפיד לשלב הטמעה ספרדית עם זו האשכנזית]: "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ". תשע המילים הללו נדמה שממצות את הסיפור כולו, שכן השבלול של זורק'ה הוא זו אשר הציל אותו. והוא זו אשר הביא לו, כעבור שנים רבות, את השמש לה ייחל וקיווה, בדמות דורות ההמשך של המשפחה שהקים.

יהי זכרם ברוך בלבנו לעד, ונשמתם צרורה בצרור חיי העם היהודי ומדינת ישראל לדור ודור ולעולם ועד, ואמרו אמן, שכן אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.

במהלך חופשת הפסח, תשאלתי כמה מחבריי הקרובים, חילונים אשר מקפידים שלא לאכול חמץ בפסח, וניסיתי להבין מהם מהו האיסור על אכילת חמץ (כלומר, לא מדוע הוא ניתן – כאן התשובה ידועה לכולם: "כי בני ישראל שברחו ממצרים לא הספיקו לאפות לחם", או משהו בסגנון הזה), ובהמשך להסבר שנתנו – איך הוא קשור לאיסור על אכילת מוצרים מסוימים (פסטה, קוסקוס, פנקייק). אני מודה שבאמת איני מכיר ומבין את האיסור המדויק (ידעתי ושכחתי, ברור). יכולתי, כמובן, לחפש התשובות באינטרנט, אך רציתי לשמוע זאת דווקא מן האנשים המקפידים על המצווה. כלומר, רציתי לדעת אם הם יודעים מדוע הם עושים את מה שהם עושים.

התשובות שקיבלתי היו לא ברורות ("אסור לאכול משהו שלקח הרבה זמן להכין אותו"), לא מדויקות ("אסור לאכול משהו עם שמרים"), או סתם משעשעות ("מותר לאכול כל מה שכתוב עליו 'כשר לפסח'"). ובשורה התחתונה, אף אחד מהם לא נתן תשובה הגיונית, שניתן היה להשליכה על מאכלים אשר כשרותם לא ברורה. עוגת שמרים היא, כמובן, חמץ, אך מדוע פסטה היא חמץ? ומדוע מצה, אשר מכינים אותה מקמח, היא לא חמץ?

הניסוי הקטן הזה שערכתי, חידד עבורי את אחד ההבדלים העיקריים בין הציבור החילוני לזה הדתי. (ואני מתנצל מראש על ההכללה-רבתי אשר תינתן כאן). שאל אדם דתי על משהו – והוא ירעיף עליך הסברים מכאן ועד להודעה חדשה. פרשנויות ופלפולים אשר נלמדים החל מגיל צעיר, האזנה לדרשות של רבנים, פסיקות מפורטות – כל אלו מאפשרים לאדם דתי להתמודד עם הסוגיות המקיפות אותו, והוא תמיד מוכן להסביר, לתרץ או להתגונן (תלוי על מה ולמה ובאזני מי נשמעים הדברים). אדם חילוני לומד במהלך חייו לקבל את הדברים כפי שהם, ולא נדרש למאמץ שכלי כלשהו כדי להצדיקם, אלא אם חריפות שכלו עצמה היא שנדרשת לכך (אבל אז הוא לא סתם "אדם חילוני", אלא "אדם חילוני שהוא גם ביקורתי/ספקן/סקרן/כולם-יחדיו").

וכך אנחנו, החילונים, נסחפים לעתים אחרי מגמות ואחרי רעיונות ואחרי שגיונות, בלא שבאמת אנו מבינים אותם. וכשאדם אינו מבין משהו – הוא לא מסוגל להסביר אותו והוא לא מסוגל לשפוט אותו. כך נראות גם המחאות הציבוריות החילוניות מן העת האחרונה. וזוהי אחת הסיבות לכך שאין כאן באמת דיון ציבורי משמעותי על שום דבר. העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות, חוק התכנון והבניה החדש, עידוד מדענים חוזרים, לימודי תוכן בבית הספר, הגבלות על מכירת משקאות אלכוהוליים, שינויים בתקנות מע"מ – הכל עובר לידינו, ואנחנו לא באמת מצליחים להבין. נכון יותר, אנחנו לא באמת מנסים להבין. ורק כשמשהו נראה לנו חשוב מספיק – אנחנו נדרשים לו במלוא העוז, מבלי באמת להידרש לעומקם של דברים. למשל, פרשת המע"מ על פירות וירקות: מישהו באמת הבין את העמדה שבחר לנקוט בה (ברור שכולם אוטומטית "נגד")?

כאלה אנחנו, החילונים. עושים, אבל לא באמת שומעים את הסיבה לעשייה. לפעמים, זה גרוע יותר מחוסר-מעש.

לפני ימים אחדים, ערכה הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע (משרד המשפטים) יום עיון בנושא "פרטיות באתרי אינטרנט: איסוף מידע מגולשים, הסכמה ומדיניות פרטיות". על יום העיון מן ההיבט התכני והמקצועי שלשמו התאסף הקהל דיווחתי כאן אתמול. בנוסף לזאת, למדתי מחדש דברים אודות אנשים, וליתר דיוק על ישראלים. הסיכום הזה יהיה קצר הרבה יותר מן הסיכום הקודם, כיוון שרובו ידוע ממילא לרוב מי שמביט קצת מסביב.

1. אנשים לא מקשיבים;
2. ישראלים לא יודעים לדבר באנגלית;
3. אנשים לא שואלים לעניין (קשור למס' 1);
4. אנשים שואלים רק כדי שישמעו אותם (קשור למס' 3);
5. אנשים לא מכירים את החוקים הקשורים למפגשים (למשל, מתי ראוי לשאול שאלות ומתי לא);
6. ישראלים המארגנים מפגשים לא נוהגים להסביר, בראשית המפגש, את החוקים הקשורים אליו (למשל, מתי ראוי לשאול שאלות ומתי לא);
7. אנשים (כן, כן, גם אני לוקה בכך לעתים) נוהגים לרוב להכליל מבלי להתבסס על עובדות.

אם למישהו נדמה ששככה הסערה בעקבות התבטאויותיו של המדען הראשי החדש של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, הרי שלא כך היא. אחרי שחתני פרס ישראל ונובל יצאו בקריאה פומבית לפטרו; אחרי שגם היו מורים שקראו חמס; ואחרי שכמובן בפורום "אבולוציה" סערו הרוחות – הגיע, כצפוי, תורה של תגובה רשמית מכיוון האקדמיה.

מכתב אשר הופץ היום לחברי הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, וחתום על ידי נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן-ששון (חוקר בתחום ההיסטוריה של עם ישראל) ועל ידי רקטור האוניברסיטה, פרופ' שרה סטרומזה (חוקרת בתחום השפה והספרות הערבית), קורא ל"תגובה מערכתית של האוניברסיטה העברית כמוסד הוראה ומחקר" לחומרת הדברים של המדען הראשי. במכתב, מבקשים הנשיא והרקטור את כל חברי הסגל להפסיק את מהלך הלימודים הרגיל מחר – יום רביעי, 3 במרץ 2010, י"ז באדר תש"ע – בשעה 12:30, ולהקדיש מספר דקות לקרוא לתלמידים את המכתב שצירפו. וכך נכתב במכתב אותו יקריאו מחר מרצים ברחבי האוניברסיטה:

לתלמידי ותלמידות האוניברסיטה העברית,

ביקשנו להפסיק היום את מהלך הלימודים למספר דקות, כדי להגיב על דבריו של המדען הראשי של משרד החינוך על תורת האבולוציה ועל מדעי החיים והסביבה.

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" כי המדען הראשי, ד"ר גבי אביטל, סובר כי "יש כאלה שעבורם האבולוציה היא דת והם לא מוכנים לשמוע שום דבר אחר. חלק מהחובה שלי, במסגרת תפקידי במשרד החינוך, היא לבדוק את תוכניות הלימודים וספרי הלימוד" וכי "אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף – ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו אתן". בראיון אחר שפורסם באתר של "מכון מאיר" הוא הסביר כי "תחום אחר של המדע שהוא בעייתי זה הביולוגיה או מדעי החיים והסביבה. יש שם המון יסודות שעומדים על כרעיים של תרנגולת" ובמאמר פרי עטו ב"ישראל היום" תקף גם את המצביעים על התחממות גלובלית והציע למדענים "לא להשתתף במסע ההפחדה שכל כולו נשען על בסיס מדעי מפוקפק".

כמוסד מדעי, אנו רואים חובה להגיב על דברים חמורים אלו המזלזלים בכלל השיטה המדעית.

שיטה זו בנויה על איסוף קפדני של תצפיות, הסברתן בצורה שיטתית על ידי תיאוריות מדעיות ובדיקה מתמדת של התיאוריות לאור תצפיות נוספות והבנות חדשות. דבריו של ד"ר אביטל מעידים על בלבול ועירוב בין דעות ואמונות לבין דיון רציונלי מבוסס עובדות. ערבוב כזה הוא מסוכן. יש להתריע עליו ולהיזהר ממנו הן במהלך העבודה המדעית והן בהוראת המדעים.

ככל תורה מדעית, גם תורת האבולוציה מבוססת על מספר עצום של תצפיות, ניסויים ועבודה תיאורטית במגוון גישות מחקר. עדויות אלו תומכות באופן חזק וברור ביותר ברעיון הבסיסי כי מוצא האדם ותכונותיו, בדומה למוצא מינים אחרים ותכונותיהם, משקף תהליכים אבולוציוניים: השתנות ממוצא משותף בדרך הברירה הטבעית.

במהלך השנים, הועמדה תורת האבולוציה במבחן נוקב ועמדה בהצלחה במספר עצום של ניסיונות הפרכה, תוך שימוש באופן שיטות ואותם עקרונות המשמשים את כלל מדעי הטבע. ההתייחסות לתורת האבולוציה כאל "תיאוריה" נובעת מדרכו זו של המדע לבחון כל הסבר. "תיאורית האבולוציה" תקפה כמו התיאוריות של היחסות, הקוונטים, הקשר הכימי, או טקטוניקת הלוחות, תורות שעליהן מושתתים רבים מהישגי המדע המודרני. הישגים מדעיים מרשימים – כמו פענוח הגנום ויישומים מוכרים כמו קביעת הורות, הבנת הבסיס הגנטי של מחלות, או גילוי נפט ומחצבים – נובעים, במידה זו או אחרת, מההבנות שהביאה תורת האבולוציה.

גם המחקר המדעי בנושא שינויי האקלים נערך על פי הכללים המדעיים המקובלים. גם כאן, קיימות שאלות פתוחות בחזית המחקר ויש מחלוקות מדעיות בעניין הסיבות להתחממות, השפעת הפחמן הדו חמצני והמגמות הצפויות בעתיד. גם אם יש עדיין כמה סימני שאלה בהסברים המקובלים, הסכנה הגלומה בתהליכי התחממות כדור הארץ ועליית מפלס פני הים כה גדולה שאסור לבטלם במחי יד. גם כאן נתקדם להבנות נכונות רק דרך דיון רציונלי ומבוסס עובדות, ולא באמירות מתלהמות.

לכן, אנו מסתייגים בתוקף מגישתו של ד"ר אביטל למדע ולחינוך, ומצטערים שמי שמכהן בתפקיד המדען הראשי, אינו מבחין בין מחקר מדעי מבוסס לאמונות ודעות. יש מקום לשתי הגישות, ושתיהן נלמדות במערכת החינוך, כמו גם באוניברסיטה, אך אין לערב ולבלבל ביניהם. אנו קוראים לשר החינוך לוודאי כי הבחנות אלו הן נחלת כלל הנהלת משרדו, ולהבטיח כי בכל בתי הספר בארץ ילמדו את דרך העבודה המדעית וכי כל תלמידי ישראל יידעו להעריך נכונה את חשיבות המדע בכלל ולימודי האבולוציה והסביבה בפרט.

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי כמו ד"ר גבי אביטל, המשמש בתפקיד זה במשרד החינוך! מזל גדול! מה פתאום קמים נגדו מקטרגים ואומרים שהוא לא מוכשר? הוא הרי דוקטור. דוקטור! אתם באמת חושבים שמישהו שהוא ד"ר יכול להיות אדם לא ראוי? (נו, באמת, מה אתם מזכירים עכשיו את ברוך גולדשטיין ואת יצחק לאור? מה הקשר בכלל?)

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי כמו ד"ר גבי אביטל, אשר שימש כמרצה בפקולטה לאווירונאוטיקה והנדסת חלל בטכניון. מרצה! בטכניון! ולא, אין לטעות ולחשוב שהנ"ל הוא חבר סגל בפקולטה הזו, חס וחלילה (שאם כן, שמו היה מופיע בידיעון הפקולטה). הוא לימד שם והלך, בטח כי לא רצה להיות חלק ממגדל השן האקדמי. מה עדיף: שייתקע שם, או שימשיך ויתפתח הלאה? ברור שימשיך! והוא אכן המשיך. ואל תטעו כי מדובר באחד האדם, שכן הוא אפילו זכה ב"פרס התעשייה הצבאית" -- כן, כן, כך כתוב בקורות חייו. מעניין, אגב, שחיפוש המונח המדויק הזה בגוגל מעלה רק 3 תוצאות, המתייחסות כולן לד"ר גבי אביטל. ואנא, אל תהיו קטנוניים ואל תגידו שכשמציינים פרס מסוים בקורות החיים -- שמו צריך להיכתב במדויק. אולי מדובר בפרס ייחודי אשר ניתן עד כה רק פעם אחת בלבד, או ששאר זוכיו הם סודיים ואסורים בפרסום?

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי כמו ד"ר גבי אביטל. מזל גדול! ואיזה מזל שסופסוף נשברת ההגמוניה של חוקרי החינוך אשר שימשו עד כה בתפקידי המדען הראשי במשרד החינוך. אז מה אם זה משרד החינוך? האם בהכרח המדען הראשי שלו צריך לבוא מקרב קהיליית חוקרי החינוך? הרי באתר לשכת המדען המדען הראשי של משרד החינוך, נכתב במפורש כי תפקידי המדען הראשי במשרד החינוך מתחלקים לשני תחומים עיקריים, ואלו הם:

עיצוב מדיניות המחקר (policy of science)

• ייצוג האינטרסים התקציביים של המדע והמחקר.
• קביעת קריטריונים להקצאת משאבים למחקר.
• קביעת עדיפויות מחקר בתחומי החינוך השונים.
• יצירת מסגרות ונהלים מתאימים לביצוע יעיל של מחקרים והפצת ממצאיהם.
• יצירת שיתופי פעולה מחקריים עם גופים ממשלתיים, גופים חוץ משרדיים, וגופים בינלאומיים.

שילוב ידע ומדע בשירות המדיניות (science in policy)

• סיוע בקביעת מדיניות ובקבלת החלטות על בסיס ידע מדעי.
• איתור בעיות אשר לצורך טיפולן ראוי להסתייע בידע מדעי.
• קביעת המדיניות בנוגע לפעולות ההערכה של מדיניות המשרד ותוכניותיו.

אפשר לחשוב שכדי לקבוע עדיפויות מחקר "בתחומי החינוך השונים" צריך להיות פרופ' לחינוך! הרי גם ד"ר גבי אביטל מחנך את הילדים שלו. תורה גדולה! ואפשר לחשוב שבשביל לקבל החלטות "על בסיס ידע מדעי" צריך להיות פרופ' לחינוך! הרי כל מי שזרק אי פעם כדור יודע מה זה כח הכבידה. אפשר לחשוב שפרופ' יוסף באשי, פרופ' זמירה מברך, פרופ' דוד נבו, פרופ' סידני שטראוס -- כולם לשעבר מדענים ראשיים של משרד החינוך וחוקרים ומובילים בתחומם, אשר התמודדו ומתמודדים יום יום עם סוגיות מחקריות חינוכיות -- יכולים טוב יותר לקבל החלטות על בסיס ידע מדעי בתחומי החינוך השונים.

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי ומתקדם כמו ד"ר גבי אביטל. מזל גדול! עובדה, הוא כותב באינטרנט. באינטרנט! זה ממש כמעט כמו בלוג. ובכמעט-בלוג הזה, אפשר לראות שד"ר גבי אביטל ראוי בהחלט לשמש בתפקיד המדען הראשי. הנה, למשל, הוא מפקפק בתקפות הטענה הגורסת כי שעון קיץ חוסך כסף; ככה מדבר איש מדע: הוא מפקפק בנתוניהם של אחרים (אז מה אם הוא לא מביא נתונים משלו?). והנה, למשל, הוא מוכיח כי גל"ץ הוא הרדיו של מרצ; וזוהי, רבותיי, הוכחה מדעית.

והכי חשוב, איזה מזל שיש לנו מדען ראשי שמוּנה לא בגלל שהוא חבר ליכוד, אלא למרות זאת, שכן כך אנו יכולים להיות בטוחים שראש ממשלתנו מאמין באמת בחינוך. לא סתם הוא מאמין, אלא שהוא מאמין ורוצה לפעול בנושא. שכן אם לא היה רוצה לפעול לקידום החינוך והמחקר החינוכי בישראל, היה נוהג שוב על פי אותו מנהג פסול וממנה שוב פעם מישהו מבכירי קהיליית חוקרי החינוך בישראל. ומה היה עושה אותו בכיר? הוא בטח היה פועל על בסיס הידע המדעי שלו ועל בסיס הבנתו בתחומי החינוך השונים כדי לעצב את מדיניות המחקר החינוכי בישראל וכדי לשלב ידע ומדע בשירות המדיניות של משרד החינוך. נו, באמת! כאילו שאם עושים את הדברים האלו אפשר לקדם פה משהו במדינה. אם רוצים באמת לקדם משהו, וכנראה ראש ממשלתנו באמת רוצה, הרי שצריך למנות לתפקיד מישהו שהוא "ביצועיסט", שיעשה ולא יחשוב. כי למה צריך לחשוב בכלל? כי מתי בפעם האחרונה מישהו שחשב כאן הצליח במשהו?!

צאו ולמדו, אזרחי ישראל: החשיבה היא מחוץ לתחום. כי אם מישהו היה חושב, הוא עוד היה עלול לחשוד שאולי יש ראוי מד"ר גבי אביטל לשמש בתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. ואיזה מזל שאף אחד לא חשב. מזל גדול!

אני יושב וחושב איך לכתוב כך שלא אפגע באף אחד. יושב ומשנה ניסוחים, מעדן, מתקן, משפץ, מזיז, מסיר, בודק, תוהה. ובכל זאת, איני יכול שלא לכתוב כלל. כן, גם לי היה עצוב לקרוא, לשמוע ולראות אמש את הדיווחים על נפילתו של סרן אסף רמון ז"ל. גם אני כאבתי מבפנים כשראיתי את אמו וכששמעתי את חבריו וכשראיתי את תמונותיו. אך האם הכאב שלי – כלומר, של מי שלא הכירו ואינו קשור אליו במאום – שונה במקרה זה מכאבי בעת מיתות אחרות של אנשים שלא הכרתי? ראש הממשלה, ובכירים נוספים – כך אני מבין מדבריהם – חושבים שכן. כלומר, הם חושבים שאני צריך לחוש אחרת מאשר במקרים אחרים של מוות.

ראש הממשלה פרסם הודעת תנחומים רשמית, ובה נאמר, בין היתר:

מעטים הם הרגעים שבהם הכאב הפרטי מפלח בעוצמה כזו את הלב הלאומי. היום העם כולו עטוף ביגון אין קץ. [...] זו טרגדיה נוראה לעם ישראל כולו. [...] אין ניחומים לעם ישראל.

נשיא המדינה ספד גם הוא לאסף:

העם כולו בוכה וגאה [...] עם כולו יוריד את דגליו (גל"צ); מה שפקד אותנו היום זה יותר מאסון, זהו שבר, שבר בת עמי. בחלומותינו הגרועים ביותר לא יכולנו להעלות על הדעת דבר קורע לב שכזה (חדשות 2)

שלא אובן, חלילה, שלא כהלכה. באמת עצוב לי. ואני באמת מבין את גודל הכאב של המשפחה ושל החברים. אך האם מדרג המוות וסקאלת הטרגדיות אכן הוצאו סופסוף מן הארון? את ה"חגיגה" של התקשורת אני מבין בהחלט: הסיפור על הגורל המשפחתי אכן "ייחודי", הנוגעים בדבר הם כמעט-ידוענים, ובקרב מעגלי המתאבלים והפרשנים הרלוונטיים יש הרבה מאוד דמויות בכירות. אלו בהחלט החומרים מהן מורכבת קלישאת-רייטינג "השמיים נפלו פעמיים" (Ynet); "שוב נפלו השמיים על משפחת רמון" (גל"צ) שיכולה בקלות להימרח על דקות-שידור רבות. אך האם יש מקום לדבריהם של ראשי העם (שהם, במובנים רבים, נציגיו), המסמנים את המקרים ה"חשובים באמת"?

מבין שלל הטרגדיות והאסונות אשר פקדו את מדינתו ואת ארצנו בשנותיהן, לא קשה למצוא כאלו שיכולים היו לפרנס כותרות זועקות ולאכלס דקות-שידור רבות, שלא לדבר על קלישאות מתקתקות. הנה מדגם קטן ביותר (ובסדר אקראי לחלוטין):

שואה ללא תקומה. פינחס-מנדל קונסנס נולד בפולין בשנת 1923. בימי מלחמת העולם השנייה, היה עם בני משפחתו במחנה ההשמדה אושוויץ, ושם ראה את שני אחיו והוריו נהרגים. הוא שרד ועלה ארצה בשנת 1946. את שתי אחיותיו, שעלו גם הן ארצה, לא הספיק לראות הרבה בטרם גיוסו לשירות מלא עם פרוץ מלחמת העצמאות. הוא נפל בקרב ליד אשדוד בהגישו, כחובש, עזרה לחברו שנפצע.

אם הבנים. רבקה גובר שכלה את שני בניה, אפרים וצבי, במלחמת העצמאות, בפרק זמן של שלושה חודשים. היא עצמה שירתה בצבא הבריטי והקדישה את חייה לתרומה לחברה ולמדינה (ואף זכתה על כך בפרס ישראל לשנת תשל"ו). אף את משק המשפחה בכפר ורבורג, הורישו בני הזוג גובר למדינה.

סמיכות מצמררת. משפחת לוינהר איבדה את בנה, רז, אשר מת לפני ימים אחדים מדום-לב בגיל 33. הבשורה תפסה את המשפחה בדרכה לניו-יורק, לטקס הזכרון לחללי "ה – 11 בספטמבר", אשר בנם, שי, היה אחד מהם.

שמחה מהולה באבל. ישראל וינטר, אב לעשרה, נהרג בתאונת דרכים בדרך חזרה מחתונת בנו.

האם באמת אפשר לדרג אסונות? האם באמת ניתן לכמת טרגדיות? האם כאבה של משפחה אחת יכול לפלח את הלב הלאומי יותר מאשר כאבה של משפחה אחרת? והאם באמת לא יכולנו להעלות על הדעת אסונות גרועים מכל אלו?

לפני ימים אחדים, נרצח סמוך לביתו אורי חן, בן 20, חייל בחופשה אשר נפל קורבן לאלימות-בדם-קר. גם אודותיו דווח אמש במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, אך הדיווח נדחק לשולי המהדורה, ואף נקטע בשל תקלה טכנית. אם הייתי ציני, הייתי וודאי אומר שהתקלה הזו היא בהחלט סמל למדיניות הדיווח על אסונות. בעצם, אני בהחלט ציני, והנה אמרתי את זה. וזוֹשֶׁ סיכמה בקצרה: "צריך לדעת מתי למות."