קטגוריה — חלון פנורמי אמריקאי

בימים האחרונים, הבאתי כאן מדבריהם של אמריקאים חביבים אשר נאותו לכתוב עבור הבלוג מהגיגיהם לקראת הבחירות הקרבות ובאות. לא התיימרתי להראות את "מצב האומה", אלא פשוט לתת במה לקולותיהם של אנשים מהשטח. מחר תתקיימנה הבחירות במדינה הענקית ההיא, ואחריהן וודאי נותקף בתלי-תלים של פרשנויות והסברים. אלה יסתיימו רק כאשר יתחילו תלי-תלים של פרשנויות והסברים לקראת הבחירות במדינתנו הקטנה (וחוזר חלילה…).

בינתיים, הנה מה שקרה להומר סימפסון כאשר ניסה לצביע לברק אובמה, כפי שתואר בפרק ששודר אמש בערוץ Fox.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=1aBaX9GPSaQ[/youtube]

זהו הקטע השישי במסגרת "חלון פנורמי אמריקאי", שבא להשמיע מה באמת חושבים תושבי ארצות הברית בימים אלו (ליחצו לקריאת הקטע הקודם). הדברים מובאים בדיוק כפי שנשלחו אליי, ולאחריהם – תרגום (שלי) לעברית. פרטים על הכותב – בתחתית העמוד.

* * *

I have been asked to contribute to a blog that focuses on the Jewish American Scene and the election.  I am delighted and honored to do so.

American Jewry is torn between the support of Barak Obama and John McCain. Obama, as I believe, supports a resolution of the Israeli/Palestinian conflict with something along the lines of the Geneva Accords. Many liberal Jews support this type of two-state solution with reparations for the refugee status of the Palestinians in the form of monetary compensation. There would also be some dismantling of settlements, though some may remain and be under Palestinian authority.

There are some, in contradistinction, who see Israel as too vulnerable under this plan. The risk/benefit analysis falls too much on the risk side and therefore a continuation of the Bush policy provides the best future for Israel and that is represented by the McCain/Palin ticket. American Jews who supported Israel through so many wars from the late 40s through the most recent war against Hezbollah in Lebanon share McCain's concern on this issue (though this may not translate into voting for him).

Individuals who have experienced the Holocaust, perhaps their children, and those Jews who have lived under oppressive regimes (i.e. soviet rule) would tend to support the McCain/Palin ticket.

Many of us have serious concerns about Governor Sarah Palin's competency to serve as Vice-President of the United States. Moreover,given McCain's age, many believe he has done the country a disservice in selecting someone who seems to lack both experience and the intellectual rigor to serve as the President in the event if, G-d forbid, something should happen to McCain.

But of course, Israel, and foreign policy in general are taking a back seat to the economy. It is the primary concern, but it too is global phenomenon. It seems as though Barak Obama has the momentum on this issue and many others.

One of the great things about American Democracy in action is that it has the capability of righting itself once too much has happened on one side of the ledger. For the last 20 years, beginning with President Ronald Reagan, deregulation of most economic institutions has occurred and governmental oversight increasingly diminished in nearly every area of the economy. Barak Obama is clearly the symbol of change and would probably institute greater oversight, but he would do so cautiously.

It seems, with a little less than a week to go, that history will be made (which could be a driving force as well for many voters). America may have its first African-American President and this is something many could never have imagined in their lifetime. Of course, it is too close to warrant any kind of celebration. Anything can happen in an American election.

If Barak Obama is not elected, the result could be devastating. The national sadness and disillusioned sense would be palpable, if not profound; so there is much at stake here for our country and in a greater sense for the world. I personally have not felt this level of being in the historical moment for an election since I have begun voting 35 years ago.

I understand that Tzipi Livni has been unable to form a government and that new general elections will be held. In the United States, this would be unacceptable. Instead, if some election difficulty would arise, it would be fought through the courts and quickly, as was done in 2000 when Gore vs. State of Florida (?) went to the United States Supreme Court.

I hope this gives you some sense of the American Jewish Communities struggle in the current election. My own personal concern (and don't interpret this as a vote for one candidate or the other) is one that will preserve Israel as a homeland for our people. For me, this is quite visceral. Each year along with students from Dartmouth College, we journey first to Auschwitz and then to a small shtetl in Eastern Europe and there, alongside villagers, restore its abandoned and neglected Jewish Cemetery. We perform general clean-up, right headstones, document the work by creating a Website (replete with photogrpahs of headstones and translations) and create a film documentary.

This coming year (summer of 2009) we will do our eight such journey; this time to Sosnitsa, Ukraine, G-d willing.

Personally, each year, the experience is paradoxically more difficult and more rewarding in terms of both my humanity and my n'shama, which is to care for and to love our people and our history (I believe with all my heart that this is the principal mitzvah of a Rabbi). It is more difficult because when one stands in a cemetery – and in the last three years, I have stood on such hallowed ground which also has a mass grave - it feels so abandoned that our presence has restored a small piece of brokeness of the universe that needs righting. But when I reflect, as I often do, upon the thousands upon thousands of such cemeteries that represent a Jewish life and people that are no more, the loss is so profound that I find engulfed in it, nearing a black-hole from which one could never emerge.

For me, Israel is the space in the universe where one can seek such refuge, but not in the sense that you might think. I gave a talk to the Jewish descendants of Yurburg, Lithuania (all of whom are related) in Montreal this summer. It is an unbelievable group who come from all over the world once every two years. Its head is Joel Alpert, an engineer who lives just outside of Boston and someone who has done remarkable work by recovering his family's history. Our website for Yorburg is here. At the end of my prepared talk, I began to speak spontaenously end and I said that the justification for the Jewish State of Israeel was not the Shoah. Rather it was the culture, the religious and civil Jewish institutions of learning, of prayer, of providing for the poor and disadvantage, in short a country within many countries, that was the warrant, the humanitarian justification for Israel as a Jewish homeland. They were all living proof. I had never thought of it that way, but it is true. Israel's foundation is not one of genocide; not at all. I have been to Auschwitz many, many times and I know that our people use it in many ways to inspire our youth, particularly those who serve in the IDF, as I understand it. At Auschwitz, there is the deepest sense of nothingness one could possibly imagine. Israel itself, I believe, would never continue were it founded upon such a place and all that it symbolzies.

Rather, one of Israel's foundation rests on the generations and generations of care, concern, and the nurturing of its peoplehood, its faith, that typifies the very best of humanity. In the midst of terrible obstacles for centuries, the Jewish people produced a remarkable, indeed an astounding way of life. Said in a rabbinic way, one that most resembles the likeness and image of the Divine.

Somehow, the conversation of American politics turns my thoughts to my brothers and sisters in Israel. May G-d bless all of you.

* * *

נתבקשתי לכתוב פוסט שיתרכז בזירה היהודית האמריקאית ובבחירות. אני שמח ומלא-כבוד לעשות כן.

יהדות ארצות הברית קרועה בין בחירה בברק אובמה לבין ג'ון מקיין. אובמה, כך אני מאמין, תומך בפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני אשר דומה להסכם ז'נבה. יהודים ליברליים רבים תומכים בהסכם זה של שתי מדינות עם פיצוי לבעית הפליטים הפלסטיניים בדמותה של תמיכה כלכלית. בתוך כך יהיה מעורב גם צעד של פירוק התנחלויות, וייתכן כי חלקן תשארנה ותעבורנה לשליטה פלסטינית.

בניגוד לאלו, יש מי שרואים את ישראל כפגיעה מאוד כתוצאה מן התכנית הלה. ניתוח סיכון-סיכוי נוטה בבירור לצד הסיכון, ולכן המשך מדיניות הנשיא בוש מספקת את העתיד הטוב ביותר לישראל – מדיניות המיוצגת על ידי הכרטיס מקיין-פיילין. יהודי ארצות הברית, אשר תמכו בישראל במשך שנים כה רבות, החל מסוף שנות ה – 40 ועד למלחמה האחרונה כנגד חיזבאללה בלבנון, שותפים לדאגותיו של מקיין בנושאים אלו (אם כי הדבר לא בהכרח יוביל להצבעה לו).

אנשים אשר חוו את השואה, אולי גם ילדיהם של אלו, ויהודים שחיו תחת משטרים מדכאים (כמו השלטון הסובייטי), נוטים בתמיכתם למקיין-פיילין.

לרבים מאיתנו יש דאגה גדולה בנוגע ליכולותיה של שרה פיילין לשמש כסגנית-נשיא של ארצות הברית. יתרה מזאת, רבים מאמינים כי לאור גילו, מקיין גורם נזק בבחירה של מישהי שחסרה, כך נדמה, הן את הנסיון והן את האינטלקט הדרושים לשמש כנשיא, במקרה שחס וחלילה יקרה לו משהו.

אבל, מובן שישראל ומדיניות החוץ באופן כללי תופסים את המושב האחורי, כאשר מלפנים ניצבת הכלכלה. זוהי הדאגה העיקרית, אך גם היא תופעה כללית. נדמה שלברק אובמה יש את המומנטום ביחס לנושא זה, כמו גם לנושאים רבים אחרים.

אחד הדברים הנפלאים ביחס לדמוקרטיה האמריקאית בפועל, הוא יכולתה לאזן את עצמה כאשר המאזן נוטה לכיוון מסוים. במשך 20 השנים האחרונות, החל בתקופתו של הנשיא רונלד רייגן, הוטבעה דה-רגולציה של רוב המוסדות הכלכליים והפיקוח הממשלתי הצטמצם בהדרגה כמעט בכל ענפי הכלכלה. ברק אובמה הוא בוודאי הסמל לשינוי, וככל הנראה ינהיג פיקוח, אם כי הוא ייעשה זאת בזהירות רבה.

נראה כי בעוד ימים מעטים תיעשה היסטוריה (דבר שיכול כלשעצמו להשפיע על מצביעים רבים). ייתכן ולאמריקה יהיה נשיא אפרו-אמריקאי ראשון, דבר אותו רבים לא האמינו שיזכו לראות בתקופת חייהם. מובן שעדיין מוקדם מדי להכתיר את אחד המועמדים. הכל יכול לקרות בבחירות בארצות הברית.

אם ברק אובמה לא ייבחר, התוצאות עלולות להיות הרסניות. העצב הלאומי ותחושת הפכחון יהיו בהירים, ואולי אף עמוקים; לכן, יש בכך סיכון לארצנו, ובאופן כללי – לעולם כולו. אישית, מאז התחלתי להצביע לפני 35 שנה, טרם הרגשתי בתחושה כזו של להיות חלק מן ההיסטוריה.

אני יודע שציפי לבנין לא הצליחה להקים ממשלה, וכי בחירות חדשות עומדים להתקיים. בארצות הברית, דבר זה אינו קיים. במקום זאת, אם צצים קשיים בעקבות בחירות, הם נדונים במהירות בבית המשפט, כמו שנעשה בשנת 2000 כאשר גור נגד מדינת פלורידה (?) הלכו לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

אני מקווה שהדברים הללו נותנים לכם תחושה כלשהי לגבי המאבק המתחולל בקהילות היהודיות בארצות הברית לקראת הבחירות הקרובות. השאיפה העיקרית שלי (ואל נא תפרשו זאת כתמיכה במועמד זה או אחר) היא לדאוג כי ישראל תמשיך להיות מולדת לכל אנשינו. עבורי, זהו דבר חיוני ביותר. מדי שנה אנו יוצאים עם סטודנטים מקולג' דרטמות' (Dartmouth College) לביקור באושוויץ, ומשם ממשיכים לשטעטל קטן במזרח אירופה, ולצד התושבים המקומיים משפצים ומשקמים את בית הקברות היהודי הנטוש וההרוס. אנו מבצעים נקיון כללי, מתעדים את העבודה באתר אינטרנט מיוחד (הכולל את תמונות המצבות ואת תרגום הטקסט שעליהן) ומפיקים סרט תיעודי.

השנה (קיץ 2009) ניסע, בעזרת השם, בפעם השמינית ונבקר בסוסניצה (Sosnitsa), אוקראינה.

עבורי, בכל שנה החוויה היא – באופן פרדוקסלי – קשה יותר ותורמת יותר, הן במונחים של הומניות והן מבחינת הנשמה, כאשר העיקר הוא להיות אכפתי כלפי האנשים שלנו (ולאהוב אותם), וכלפי ההיסטוריה שלנו (אני מאמין בכל לבי שזוהי המצווה העיקרית בעבור רבי). זה קשה יותר כיוון שכשאתה ניצב בבית עלמין – ובשלוש השנים האחרונות עמדתי במקומות קדושים כאלו בהם היו גם קברי אחים – יש תחושה חזקה כי המקום נטוש כל כך עד שעצם נוכחותנו שם מתקנת חתיכה קטנה משברונו של היקום. אבל, כאשר אני חושב – כשם שאני עושה במקרים רבים - על אלפים רבים של בתי קברות שכאלו, אשר מייצגים חיים יהודיים ואנשים שאינם עוד, האובדן הוא כל כך עמוק עד שאני מוצא עצמי שוקע בו כמו בחור שחור ממנו לא ניתן להיחלץ.

עבורי, ישראל היא המקום בחלל בו אדם יכול לבקש מקלט, אך לא במובן עליו אתם חושבים. בקיץ האחרון נשאתי הרצאה במונטריאול לצאצאים של תושבי העיירה יורבורג (Yurburg), ליטא (אשר כולם קשורים זה לזה). זוהי קבוצה בלתי-תיאמן של אנשים אשר מגיעים פעם בשנתיים, מכל רחבי העולם, על מנת להתכנס. בראש הקבוצה עומד ג'ואל אלפרט, מהנדס שחי מחוץ לבוסטון ושעשה רבות על מנת לתעד את ההיסטוריה המשפחתית שלו. הנה דף האינטרנט של הפרויקט לשימור בית העלמין של יורבורג. בסוף הדברים שהכנתי, התחלתי לדבר באופן ספונטני, ואמרתי שההצדקה לקיומה של מדינת ישראל אינה השואה שהיתה. ההצדקה היא התרבות, המוסדות היהודיים הדתיים והאזרחיים ללימוד, לתפילה, לתמיכה בעניים ובחסרי היכולת – ובקיצור כל שהיה במדינה-בתוך-מדינה שהתקיימה במקומות רבים וששימש כערובה וכהצדקה אנושית לקיומה של ישראל כמולדת העם היהודי. והם ההוכחה החיה לכך. מעולם קודם לכן לא חשבתי על כך בצורה זו, אך זה נכון. הבסיס של ישראל אינו כזה שקשור לשואה, כלל וכלל לא. ביקרתי באושוויץ פעמים רבות, ועד כמה שאני מבין, אנשינו משתמשים במקום פעמים רבות על מנת לתת השראה לצעירים, בפרט לכאלו אשר עומדים לפני גיוס לצה"ל. באושוויץ יש את התחושה העמוקה ביותר של אפסיות שאדם יכול להעלות על דעתו. ישראל, כך אני מאמין, לא היתה שורדת אם היתה מבוססת על מקום שכזה ועל כל מה שהוא מסמל.

במקום זאת, אחד היסודות של ישראל עומד על דורות רבים של אכפתיות כלפי האנשים, דאגה להם וחינוכם – זוהי האמונה המאפיינת את מיטב האנושות. בימים בהם נתקלה האנושות במכשולים נוראיים, העם היהודי הפגין צורת חיים מדהימה וראויה לציון. וכפי שרב יכול להגיד: דרך חיים זו מזכירה את דמותה של השכינה.

איכשהו, הדיון על הפוליטיקה האמריקאית לקח אותי לחשוב על אחיי ואחיותיי בישראל. יברך האל את כולכם.

* * *

הרב אדוארד (יצחק שמואל יעקב) בוראז Rabbi Edward Boraz (Yitzchak Shmuel Yaakov) Boraz, בן 56, נולד בסנט לואיס (St. Louis), מיזורי. בעל תואר ראשון (1975) ודוקטורט למשפטים (1978) מאוניברסיטת לולויה (Loloya University). בשנת 1993, קיבל הסמכה לרבנות מהיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) – מוסד יהודי (רפורמי) ללימודי דת – ובשנת 1998 קיבל שם תואר ד"ר. חיבר את הספר "להבין את התלמוד: מדריך מודרני ללומד". מאז שנת 1998, הוא משמש כרב ארגון "הלל" בקולג' דרטמות' (Dartmouth College) בניו-המפשייר, וכרב הקהילה היהודית אפר-וואלי (Upper Valley). בנוסף, הוא משמש כעוזר לאחראי-על-שירותי-הדת בקולג' דרטמות' ופרופסור חבר בבית הספר לרפואה של דרטמות'.

זהו הקטע החמישי במסגרת "חלון פנורמי אמריקאי", שבא להשמיע מה באמת חושבים תושבי ארצות הברית בימים אלו (ליחצו לקריאת הקטע הקודם). הדברים מובאים בדיוק כפי שנשלחו אליי, ולאחריהם – תרגום (שלי) לעברית. פרטים על הכותב – בתחתית העמוד.

* * *

My family has a rich tradition. On election day…we have our say, we vote, we stand up for what we believe in…and then, we enjoy a corned beef sandwich on rye bread, watch the results come in…and are just plain glad to have a choice. So why am I struggling with this election? I am one of many. I am undecided…but I don’t have a commitment problem. Like so many Americans, I stand in the middle, making my political choices issue by issue. I have friends and family who are either Right Wing Republicans or Left Wing Democrats. One thing they have in common…they can’t stand that I haven’t made up my mind about who I will vote for on Tuesday November 4^th.

I have been trying to scavenge through the mudslinging, the speeches and the debates…even a plumber; looking for answers that will guide me towards my choice. I have tried websites that have quizzes to guide a person towards the candidate that best matches their political leanings. My results were of course even between Obama and McCain…no help. I am the goal for my friends and family who each try to sell me on their side…with statements like; “How can you possibly consider the other when he does this”or“only my dearest friends vote for…” It’s politics, it’s personal and it’s ugly. I can’t recall an election, when leadership and ability has been so set aside by charisma and blame. Foreign policy, Healthcare, Economy, Women’s rights, Education…these are just a few issues of many that have barely been addressed. When walking around town, you hear people talking about the election…many people have the same thought…they just want it to be November 5^th. We want the decision done, we want to get back to business, back to our lives…and most agree, we look forward to change.

So, November 4^th, I will still be one of many, and I will commit, I will stand in that booth, and I will cast my vote, and then…I will enjoy my corned beef sandwich.

* * *

למשפחתי יש מסורת רבת-שנים. ביום הבחירות… אנו מביעים את עמדתנו, אנו מצביעים, אנו פועלים למען מה שאנו מאמינים בו… ואז אנחנו נהנים מסנדוויץ' עסיסי עם בשר קצוץ על לחם שיפון, מתעדכנים בתוצאות… ופשוט שמחים על שבחרנו. אם כך, מדוע אני נאבקת עם עצמי בבחירות הנוכחיות? אני אחת מני רבים. אני "קול צף"… אבל אין לי בעיית מחוייבות. כמו אמריקאים רבים, אני עומדת באמצע, מנסה להכריע בין הברירות הפוליטיות בהתייחס לכל אחד מן הנושאים הנדונים. יש לי חברים ובני משפחה שהינם רפובליקנים-ימניים או דמוקרטים-שמאלניים. דבר אחד משותף להם – הם לא יכולים לסבול את העובדה שטרם החלטתי למי להצביע ביום שלישי, 4 בנובמבר 2008.

ניסיתי לחטט בין ההשמצות, הנאומים והעימותים… אפילו בדברים אודות שרברב; מחפשת תשובות שיכוונו אותי לבחירתי. נעזרתי באתרי אינטרנט שמציעים שאלונים להכוונת האדם למועמד המתאים ביותר לנטייתו הפוליטית. התוצאות היו, כמובן, שוות ביחס לאובמה ולמקיין… לא עזר. אני יעד לנסיונותיהם של חברים ובני משפחה למכור לי כל אחד את הצד שלו… עם אמירות כמו: "איך בכלל את יכולה לשקול את המועמד השני כשהוא עושה כך", או "רק חבריי הטובים ביותר מצביעים ל…". זה פוליטי, זה אישי וזה מכוער. איני מצליחה להיזכר במערכת בחירות בה מנהיגות ויכולת היו כל כך זניות יחסית לכריזמה והאשמות. מדיניות חוץ, מדיניות בריאות, כלכלה, זכויות האישה, חינוך… אלו רק מעט מן הנושאים שכמעט ולא זכו להתייחסות. כשמסתובבים בעיר, שומעים אנשים מדברים על הבחירות… לרבים יש מחשבות דומות… הם רק רוצים שיהיה כבר 5 בנובמבר. אנחנו רוצים שההכרעה תיפול, אנחנו רוצים לחזור לשגרה, לחיינו… והרוב מסכים כי אנו מצפים לשינוי.

אז ב – 4 בנובמבר אני עדיין אהיה אחת מני רבים ואהיה מחוייבת ואעמוד בתא ההצבעה ואתרום את קולי. ואז… אהנה מהסנדוויץ' שלי עם הבשר הקצוץ.

* * *

מליסה ברמור Melissa Barmore, בת 34, אמא ואמא חורגת במשרה מלאה. חיה בעיירה בינונית בוויסקונסין אשר במערב התיכון של ארצות הברית. מבלה את זמנה הפנוי בהתנדבות בשירותים קהילתיים במועצה המקומית היהודית של מדיסון (Madison) ובמועדון ליונס (Lions). אוהבת לקרוא, ליצור, לעסוק במחקר גנאלוגי, לסרוג, לצאת לקמפינג, לדוג, לטייל, לעשות ראפטינג ולרוץ. וכעת, אוהבת גם לפרסם בבלוגים…

* * *

מחר: הרבי מניו-המפשייר על הדילמה הקשה של יהודי ארצות הברית (וגם על מחשבותיו אודות ישראל).

זהו הקטע הרביעי במסגרת "חלון פנורמי אמריקאי", שבא להשמיע מה באמת חושבים תושבי ארצות הברית בימים אלו (ליחצו לקריאת הקטע הקודם). הדברים מובאים בדיוק כפי שנשלחו אליי, ולאחריהם – תרגום (שלי) לעברית. פרטים על הכותב – בתחתית העמוד.

* * *

VOTE!

The United States and especially Arkansas is a great place to live. No where else could someone named Barack Hussein Obama be leading an election over a great American Prisoner of War.

How can this be. I am a Baby Boomer, 57 years old, a conservative Christian and one who believes in the American voting process. However, it appears that at this time my beliefs and total being is being threatened by the looming election of Barack Hussein Obama as President of the United States.

It appears that this person will bring on a Socialist attitude that will create an attitude in this country that will push us to the brink of disaster. Yes, the economy is not sound and times are tough now, but this is a piece of cake compared to where we might be if we turn this into the USSA.

Socialism is not the direction we need to go and I am encouraging Americans to go back to the beliefs of our forefathers and vote for truth, Justice and the American Way! (Sounds like Superman)

If you want to see what it very likely will be like with Barack Hussein Obama as president please click this link and watch this slide show called The Rise of the United Socialist States of America

Those are my thoughts for now!

* * *

הצביעו!

ארצות הברית, ובעיקר ארקנסו, היא מקום נפלא לחיות בו. בשום מקום אחר לא ייתכן מצב בו מישהו בשם ברק חוסיין אובמה יוביל במסע הבחירות על פני אמריקאי נהדר שהיה שבוי מלחמה.

כיצד ייתכן הדבר? אני "בייבי בומר", בן 57, נוצרי שמרני, ואדם שמאמין בהליך ההצבעה האמריקאי. עם זאת, נדמה שכיום אמונותיי, כמו גם עצם קיומי, מאויימים על ידי בחירתו האפשרית של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית.

מסתבר שאדם זה יביא עמו גישה סוציאליסטית, אשר תיצור במדינה אווירה שתוביל אותו אל פי תהום. נכון, הכלכלה אינה בריאה והימים קשים כעת, אך המצב הזה טוב יחסית, לעומת המקום אליו נגיע אם נגיע ממנו להיות ארצות הברית הסוציאליסטית של אמריקה (USSA).

סוציאליזם אינו הכיוון בו אנו צריכים ללכת, ואני מעודד את העם האמריקאי לחזור לדרכם האמונית של אבותינו הראשונים ולהצביע בעבור האמת, הצדק והדרך האמריקאית! (נשמע כמו סופרמן.)

אם אתם רוצים לראות מה יהיה, ככל הנראה, המצב אם ייבחר ברק חוסיין אובמה לנשיא, עברו לקישור וצפו במצגת הנקראת "עלייתה של ארצות הברית הסוציאליסטית של אמריקה".

אלו הם מחשבותיי לעת עתה!

* * *

הכותב, בן 57, מתגורר בארקנסו ועובד בשוק הבנקאי. מפרסם בלוגים אחדים, וביניהם "Life in America". ביקש לא לפרסם פרטים נוספים אודותיו.

* * *

מחר: האמא-במשרה-מלאה מוויסקונסין מחכה לסנדוויץ'המסורתי של יום הבחירות.

זהו הקטע השלישי במסגרת "חלון פנורמי אמריקאי", שבא להשמיע מה באמת חושבים תושבי ארצות הברית בימים אלו (ליחצו לקריאת הקטע הקודם). הדברים מובאים בדיוק כפי שנשלחו אליי, ולאחריהם – תרגום (שלי) לעברית. פרטים על הכותב – בתחתית העמוד.

* * *

I am a child of the 1960's, raised with a keen awareness of civil rights.   My parents were Holocaust survivors who bought a business in the northeast US city of Camden, New Jersey.   Camden is just across the Delaware River from Philadelphia, Pennsylvania.   My parents, my two sisters and I lived in a two-bedroom apartment above the business (a bar and liquor store)for the first 10 years of my life.

Although Camden had been a city with a substantial Jewish population for decades, by the early 1960's many of the Jewish families were planning their move to the suburbs; this is a phenomenon known as "white flight."   By the early 1970's most Jewish institutions had relocated to a  suburb that is about 5 miles away from the inner city.   However, during my formative years, I attended a Jewish day  school (beit sefer yomi) in Camden.   My Jewish school was across the street from Camden High School, a multi-racial public school.  Our school closed emergently on a given day when the political situation led to urban riots (for example, the day Martin Luther King, Jr. was assassinated).   As a young Jewish daughter of parents whose lives had been disrupted by the destruction of the Holocaust, the issues of race relations and civil rights were in the front and center of my radar screen.

20 years later, Camden was one of the most distressed cities in the US when measured by employment rates, tax-paying residents, residents on public assistance and level of education of the average resident.   It was no accident that in the 1980's I earned a master's degree in city planning and returned to Camden to work as a city planner.   Though I no longer work in the field of city planning, I remain committed to an interfaith and multi-racial societal ideal.  (I have moved into the field of Jewish education.  In addition to being a Jewish day school administrator, I teach a Holocaust-based tolerance course to middle school students in Jewish day school.)

This background is relevant to my support of Barack Obama as the next President of the United States.   I recall the struggle for civil rights in this country, and I equate the denial of rights to the denial of access for Jews and other minority groups (however that definition fits in each situation) throughout the centuries and throughout the world.  With a departing Republican administration (since George W. Bush is completing his last possible term) leaving our country in economic turmoil, I cannot imagine that any Republican presidential team could win the election, especially a team that is as faulty as the McCain-Palin ticket.   I am a  Democrat and I anticipate that Obama will win this election, though I think that any strong Democratic ticket would have had an equally strong chance at victory this year. 

But, aside from anticipating the relief from living with an old-time, worn-out Republic administration mind frame, Obama's victory will have the added benefit of allowing Americans to recognize that we can become a more sincerely color-blind society.   It makes me proud to think that in my own lifetime I will see the shift from a power structure that oppresses minorities to a structure that does not need to define "minority" at all.   Colin Powell, in his endorsement of Barack Obama said it best:  the Republicans who assign a Muslim identity to  Obama are basically suggesting that there is something threatening about being a Muslim.  The point is that it doesn't matter how you are racially or ethnically identified; if you are qualified or seek to be qualified, if you want to advance yourself educationally, economically or any other way, the color of your skin and your family's heritage have no place in making those opportunities available to the average American.  

I look forward to celebrating Obama's success with the recognition that our country is ready for a bold new paradigm which opens the door to broader opportunities for individuals and wider horizons for our nation.

* * *

הייתי ילדה בשנות ה – 60, גדלתי עם מודעות חזקה לנושא זכויות האזרח. הוריי היו ניצולי שואה אשר רכשו עסק בצפון-מזרח ארצות הברית, בעיר קיימדן Camden, ניו-ג'רזי. קיימדן נמצאת מעבר לנהר דלוור הזורם מפילדלפיה, פנסילבניה. הוריי, שתי אחיותיי ואני התגוררנו בדירה עם שני חדרי שינה מעל העסק (בר וחנות משקאות) בעשר השנים הראשונות לחיי.

למרות שקיימדן היתה עיר בעלת אוכלוסיה יהודית גדולה למדי, בראשית שנות ה – 60 תכננו משפחות יהודיות רבות לעבור ולהתגורר בפרברים; התופעה ידועה ומוכרת בשם "טיסה לבנה" ("White Flight"). עד ראשית שנות ה – 70 עברו רוב המוסדות היהודיים לפרבר המרוחק כחמישה מיילים ממרכז העיר. עם זאת, את לימודיי בבית ספר יהודי השלמתי בקיימדן. מעברו השני של הרחוב, מול בית הספר היהודי בו למדתי, ניצב בית ספר תיכון ציבורי רב-תרבותי. בית הספר שלנו היה נסגר מדי פעם באופן בהול, במקרים בהם המצב הפוליטי גרר מהומות ברחבי העיר (למשל, היום בו נרצח מרטין לותר קינג). כבת יהודיה וצעירה להורים שחייהם הופרעו על ידי החורבן שגרמה השואה, הנושאים של יחסים בין-גזעיים וזכויות אזרחיות עמדו במרכז מסך הרדאר שלי.

20 שנה לאחר מכן, הפכה קיימדן לעיר במצוקה, אם מתייחסים למדדים כמו: שיעור המועסקים, מספר התושבים משלמי מיסים, מספר התושבים המקבלים תמיכה מכספי הציבור, ורמת ההשכלה הממוצעת. לא מקרה הוא שבשנות ה – 80 השלמתי לימודי תואר שני בתכנון ערים, וחזרתי לקיימדן לעבוד כמתכננת ערים. למרות שאיני עובדת כבר בתחום זה, נותרתי מחויבת לאידיאל החברתי הרב-תרבותי והרב-דתי. (עברתי לתחום החינוך היהודי. בנוסף לעבודתי האדמינסטרטיבית בבית הספר היהודי, אני מלמדת בחטיבת ביניים יהודית קורס בנושאים הקשורים לשואה ועוסק בסובלנות.)

הרקע האישי הלה רלוונטי להבנת תמיכתי בברק אובמה כנשיא הבא של ארצות הברית. אני נזכרת במאבק לזכויות אזרחיות במדינה הזו, ואני משווה את היעדר הזכויות להצבת חסמים - בעבור יהודים ומיעוטים אחרים (על פי הקונטקסט המתאים לכל מקרה) – לאורך השנים ובמקומות שונים בעולם. עם סיום כהונתו של ממשל רפובליקני (הרי ג'ורג' בוש אינו יכול להיבחר שוב), אשר משאיר את ארצנו במהומה כלכלית, אני מתקשה לדמיין כיצד צוות רפובליקני יוכל לזכות בבחירות הקרבות, ובפרט נכון הדבר לגבי צוות לקוי כשל מקיין-פאלין. אני תומכת במפלגה הדמוקרטית, ואני מצפה שאובמה ינצח בבחירות האלו, אך לדעתי כל מועמד דמוקרטי אחר היה גם הוא מנצח בבחירות הפעם.

אבל, מעבר לציפיה שנשתחרר מן העולם המושגי המיושן והבלוי בו חיינו בשנים האחרונות, ניצחון של אובמה יהיה בעל ערך מוסף בכך שהוא יאפשר לאמריקאים להבין שאנחנו יכולים באמת להפוך לחברה עיוורת-צבעים. אני מתגאה לחשוב שבתקופת חיי אזכה לראות את החלפתו של מבנה כוחני אשר מדכא מיעוטים במבנה שאינו נדרש כלל להגדרת המונח "מיעוט". קולין פאוול, בנאום התמיכה שלו בברק אובמה, ניסח זאת בצורה הטובה ביותר: הרפובליקנים, בהצמידם תווית של מוסלמי לאובמה, מציעים בעצם שיש משהו מאיים בלהיות מוסלמי. הנקודה היא שלא משנה מהי הגדרתך הגזעית או האתנית; אם אתה מוכשר, או שואף להיות מוכשר, אם אתה רוצה לקדם את עצמך השכלתית, כלכלית, או בכל דרך אחרת – צבע העור והמורשת המשפחתית אינם רלוונטים כלל לצורך מתן האפשרות לעשות כן עבור האמריקאי הממוצע.

אני מחכה לחגוג את נצחונו של אובמה, תוך שאני מכירה בעובדה שארצנו מוכנה לדרך חדשה ונועזת, אשר פותחת את הדלת לאפשרויות מגוונות יותר לאזרחים ולאופקים חדשים לאומה כולה.

* * *

לורי שולדינר שור Lori Schulinder Schor, בת 49, היא מנהלת תכנון ופיתוח קהילתי באחד מבתי הספר היהודיים הקונסרבטיביים הגדולים בארצות הברית – בית הספר ע"ש סולומון שכטר המשמש את קהילות אסקס (Essex) ויוניון (Union) בווסט-אורנג' (West Orange), ניו-ג'רזי. בעלת תואר ראשון בלימודים אורבניים מאוניברסיטת רטג'רס (Rutgers University), תואר שני בתכנון ערים מאוניברסיטת פנסילבניה (University of Pennsylvenia), דוקטורט למשפטים מאוניברסיטת נורת'איסטרן (Northeastern University); השתלמה בגיוס תרומות באוניברסיטת ניו-יורק (New York University) ובניהול בתי ספר יהודיים בסמינר היהודי לטכנולוגיה (Jewish Technology Seminar). היא יהודיה מסורתית (קונסרבטיבית) ותומכת נלהבת לאורך השנים של ישראל.

* * *

מחר: ה"בייבי בומר" מארקנסו מאויים מהסוציאליזם של אובמה.

זהו הקטע השני במסגרת "חלון פנורמי אמריקאי", שבא להשמיע מה באמת חושבים תושבי ארצות הברית בימים אלו (ליחצו לקריאת הקטע הראשון). הדברים מובאים בדיוק כפי שנשלחו אליי, ולאחריהם – תרגום (שלי) לעברית. פרטים על הכותב – בתחתית העמוד.

* * *

WHO CARES WHAT THE WORLD THINKS?

I have been a U.S. citizen for many years, yet, every Sunday when my mother calls from France, SHE explains to ME what is happening where I live. She isn't even aware of the irony. When she came to visit me last, in April of 2007, she kept asking "What do Americans think of Segolene and Sarkozy?" I didn't have the nerve to answer that they probably thought that was the name of a video game or a comic book.

As an inhabitant of Earth, I am deeply apologetic for the role taken by my country during the last 8 years. But I am a minority. Most Americans are unhappy with George Bush by now, but the damage done to the international reputation of the U.S. during his administration is not at the top of most people's list here – as it is on mine.

I was discussing the elections with my supervisor, an educated but not overly multicultural lady. When I told her I was leaning towards Obama partly to refurbish our international lustre, she said: "but what about the issues here, healthcare, energy…?" She exhibited typical American narrowness of mind, as if the domestic issues were distinct from the world issues, as if everything we do outside our borders is accessory. I bit my tongue, but I wanted to explain to her that it is our arrogance that legitimizes the likes of Hugo Chavez or Mahmoud Ahmadinejad, and that we bring on a good portion of our troubles through our lack of understanding abroad.

I volunteer many hours every week at the local Obama headquarters. Like so many Americans, I will be elated when he wins in November, but for me, the gold ring will be regaining the respect we lost.

* * *

למי אכפת מה העולם חושב?

אני אזרח ארצות הברית מזה שנים רבות, ועדיין – בכל יום ראשון כאשר אמי מתקשרת אליי מצרפת, היא מסבירה לי מה קורה במקום בו אני גר. היא אפילו אינה מודעת לאירוניה שבכך. בביקורה האחרון אצלי, באפריל 2007, היא שאלה כל הזמן: "מה האמריקאים חושבים על סגולן וסרקוזי?". לא העזתי לומר לה שהם בטח חושבים שמדובר בשם של משחק וידאו או חוברת קומיקס.

כתושב כדור הארץ, אני מרגיש צורך עז להתנצל על התפקיד אותו נטלה לעצמה מדינתי ב – 8 השנים האחרונות. אבל אני שייך למיעוט. נכון להיום, רוב האמריקאים אינם שבעי-רצון מג'ורג' בוש, אך הנזק אשר נגרם למוניטין הבינלאומי של ארצות הברית במהלך כהונתו, אינו ניצב בראש סדר העדיפויות של רוב האנשים כאן, בניגוד אליי.

ניהלתי שיחה אודות הבחירות עם המנהלת שלי, אשה משכילה אך באופן כללי לא רב-תרבותית. כשאמרתי לה שאני נוטה לכיוונו של אובמה, בין היתר כיוון שאני מעוניין בחידוש הזוהר הבינלאומי שלנו, היא אמרה: "אבל מה עם הבעיות כאן, בריאות, אנרגיה…?" בכך, היא הציגה צרות-מוחין אמריקאית טיפוסית, כאילו שענייני הפנים מנותקים מענייני העולם כולו, וכאילו שכל דבר שאנו עושים מחוץ לגבולותינו הוא שולי. נצרתי את לשוני, אך רציתי להסביר לה כי זו היהירות שלנו אשר מעניקה לגיטימציה לאנשים כמו הוגו צ'אווס או מחמוד אחמדינז'אד, וכי אנחנו מביאים על עצמנו חלק מן הצרות שנוחתות עלינו, לאור חוסר ההבנה שלנו במתרחש בעולם.

אני מתנדב במשך שעות רבות בכל שבוע במטה המקומי של אובמה. כמו אמריקאים רבים, אהיה מאושר כאשר הוא ייבחר בנובמבר, אך עבורי הזכייה הגדולה תהיה בהחזרת הכבוד שאבד לנו.

* * *

אוליבר חזן Olivar Hazan, בן 48, הינו נצר לארמנד פסקל, אחד מן המתיישבים הראשונים בזמארין (כיום, זכרון יעקב). הוא נולד בפריז, צרפת, ועבר לארצות הברית בשנת 1980. מתגורר בפנסילבניה עם משפחתו ומשמש כמנהל שיווק במרכז המספק שירותי דיור למבוגרים.

* * *

מחר: הבת לניצולי שואה מניו-ג'רזי מקווה שהחברה האמריקאית תחזור להיות עיוורת-צבעים.

זהו הקטע הראשון במסגרת "חלון פנורמי אמריקאי", במהלכו ננסה לשמוע מה באמת חושבים תושבי ארצות הברית בימים אלו. הדברים מובאים בדיוק כפי שנשלחו אליי, ולאחריהם – תרגום (שלי) לעברית. פרטים על הכותבת – בתחתית העמוד.

* * *

My thoughts on life in the US in late October -

I wish Election Day were over as I'm so tired of the political advertisements and commercials on television. I'm so tired of all the lies that all the politicians are busy telling us. As usual, I don't really like any of the candidates running for President of the US but am most aggravated and disgusted by John McCain's choice of Sarah Palin for his vice-presidential running mate.

Is this the best that McCain can do – a candidate who is unable to put together a sentence in correct English, a candidate who tells us that her foreign policy experience comes from the fact that, on a clear day, you can see Russia across the Bering Sea from Alaska, a candidate who says she has enough experience to run the US because she was the mayor of a town of 6000 people? Oy vay!!! Surely we can do better.

Obviously the economy has become the major issue in this campaign and the mess that the US and world economy is in is very scary! I only hope that our leaders can take the necessary actions to stop the spiraling downfall. Israel appears to be a non-issue in this election campaign and you barely hear a word about it. Both McCain and Obama claim to be friends of Israel and I want to believe both of them.

Sorry for sounding so pessimistic but that is my mood these days and I believe that it is shared by many other Americans.

* * *

מחשבותיי על החיים בארצות הברית בשלהי חודש אוקטובר -

אני מייחלת ש"יום הבוחר" יחלוף כבר, כיוון שעייפתי כבר מתעמולת הבחירות ומן התשדירים בטלוויזיה. עייפתי מכל השקרים שכל הפוליטיקאים עסוקים בלספר לנו. כרגיל, איני מחבבת באופן מיוחד אף אחד מן המועמדים לנשיאות, אך בפרט חמורה ומגעילה בעיניי בחירתו של ג'ון מקיין בשרה פיילין כסגניתו וכשותפתו למירוץ.

האם זהו הטוב ביותר שמקיין יכול לעשות – מועמדת שאינה יכולה להוציא מפיה משפט תקין אחד באנגלית, מועמדת שאומרת בגלוי שנסיונה במדיניות חוץ נובע מן העובדה שביום בהיר אפשר לראות מאלסקה את רוסיה מעבר לים ברינג, מועמדת שטוענת כי יש בידה נסיון מספק לנהל את ענייני המדינה כיוון שהיתה ראש עיר של קהילה בת 6,000 תושבים? אוי ויי! בטוח שאנחנו מסוגלים לטוב יותר.

ברור כי הכלכלה הפכה לנושא הבוער במערכת הבחירות הנוכחית והבלגן הכלכלי בו נתונים ארצות הברית ושאר העולם מפחיד! אני מקווה רק שמנהיגינו יכולים לנקוט בצעדים נכונים על מנת לעצור את כדור השלג. ישראל הפכה להיות לנושא שאינו נדון כלל במערכת הבחירות, וכמעט ואינך שומע מילה אודותיה. הן מקיין והן אובמה טוענים כי הם ידידי ישראל, ואני רוצה להאמין לשניהם.

אני מצטערת אם אני נשמעת פסימית, אך זהו מצב הרוח שלי בימים אלו, ואני מאמינה שאמריקאים רבים חשים כך.

* * *

לינדה קנטור Linda Cantor, עבדה כמורה להיסטוריה בבית ספר תיכון, וכעת בגמלאות. במשך 25 שנים, חוקרת את שורשי משפחתה מליטא, ווהלין וגליציה. כיום משמשת כנשיאת האגודה לגנאלוגיה יהודית של ניו-יורק (JGSNY). (בעקבות המחקר המשפחתי, זכתה להתאחד עם כמה ענפי משפחה שמתגוררים כעת בישראל.) לינדה היא תושבת העיר ניו-יורק מאז ומתמיד, ובנוסף לעניינה בגנאלוגיה, היא מתעניינת גם בפוליטיקה, אופרה ומוסיקה קלאסית, טיולים וקריאה.

* * *

מחר: מנהל השיווק מפנסילבניה שדואג לכבודם של הקשישים, דואג גם לכבוד האבוד של אמריקה.

ובשביל להשלים את האווירה, שבו לכם בנחת והקשיבו לביצוע המקסים של America, מאת הצמד האגדי, סיימון וגרפונקל.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=vCbOEZ8c8dM[/youtube]