קטגוריה — נערים כותבים אבא

במשך ימי חג הסוכות החולף, התארחו כאן בבלוג שבעה אושפיזין-נערים, אשר כתבו את אשר לבם תחת הכותרת "אבא". התוצאה היתה, בעיניי, מרגשת מאוד ומגוונת מאוד. אמנם, לכל אחד -- כפי שרומזת כותרת הבלוג -- יש רק אבא אחד (מה שלא לגמרי נכון בעידן של ימינו, כפי שהעירה לי בזמנו ובזעם מסוים מישהי אשר חיה עם בת-זוגתה ומכירה משפחות לא מעטות בהן שני אבות), אך במבט על המכלול ברור שיש הרבה סוגי אבות.

כל פעולה שלי אל מול הילדים הפרטיים שלי מלווה תמיד במחשבות על הרגעי ועל העתידי. ותוך כדי איסוף החוויות שלי איתם, אשר מצטברות לתמונה אחת גדולה ששמה "האבהות שלי", מנקרת תמיד מחשבה אחת גדולה. שכן מעבר למה שהיה (והבזקים מן העבר שלי איתם ומן העבר שלי לפניהם צצים כל הזמן), ומעבר למה שהווה -- יש תמיד מחשבה על מה יהיה. איך ישפיעו פעולותיי כעת על מי שהם יהיו ועל איך שהם יראו אותי?

ולמקרא הפוסטים האורחים המרתקים שהופיעו כאן, ברור לי שכעת תלווה אותי תדיר מחשבה נוספת: אם פעם -- בעתיד, כשיהיה נער, או קצת אחרי -- יידרש אחד מילדיי לכתוב משהו תחת הכותרת "אבא", מה הוא יכתוב?!

זהו פוסט אורח אחרון במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

בת כמעט 18, לפני גיוס. עוסקת בכתיבה (בין היתר, בבלוג shemeshplace) ובנגינה, חובבת טיולים וצילום.

* * *
לאבא שלי יש סולם. והאמת, הוא לא מגיע יותר מדי גבוה. זה סולם ממוצע כזה, מברזל צבוע לבן, והוא משמש אותו להוריד דברים מעליית הגג, או לקדוח בתקרה. אבא שלי הוא איש מיוחד. הוא גאון. הוא יכול לבנות הכל. הוא בנה לנו שולחן, ופרגולה, ומיטה, וארון. יש לו ידי זהב. הוא מהנדס חומרה, והוא כותב כל מיני כרטיסי מחשב מסובכים שנמכרים במיליוני דולרים בכל העולם. לפעמים הוא טס לחו"ל כשמשהו לא מסתדר, כי רק הוא יודע איך אפשר לפתור את הבעיה.

אבא שלי יודע הכל. כשהייתי קטנה, הוא ידע לענות לי על כל שאלה. ככל שגדלתי השתדלתי לשאול את אמא, כי כשאבא מתחיל להסביר על נושא מסוים, הוא לא מסיים. אני חושבת שאת החפרנות ירשתי ממנו. גם את שלוות הנפש.

אבא שלי הוא האיש הכי שליו שאני מכירה. הוא מאוד רגוע תמיד, ולפעמים זה קצת מעצבן. בעיקר את אמא. היא כועסת, והוא אדיש. כשאני כועסת, הוא צוחק. הוא אומר שאני מצחיקה ושאני מתעצבנת משטויות. הצחוק שלו מרכך אותי, ולאט לאט העצבים הופכים לצחוק וליללות תינוקיות שיפסיק לצחוק עלי. ואז הוא צוחק עוד יותר, ומתחיל לספר על איך שכשהייתי קטנה הייתי מעירה אותו באמצע הלילה כדי שיביא לי מים. ואז שיגרד לי בגב. ואיך שהוא היה שואל "מה איתי? אני לא צריך לישון? את רוצה שאני אגרד לך בגב עד הבוקר?" והייתי עונה "כן". הוא אומר את זה בחיוך ועיניים טיפה מבריקות.

אבא שלי שקט ומופנם, אבל מלא רגש. הוא לא מדבר על זה, אבל אני רואה עליו. כשמזכירים את אמא שלו, ז"ל, שלא ממש הספקתי להכיר, העיניים שלו נהיות מבריקות. הוא אהב אותה כל כך. אני לא אשכח את הפעם ההיא, כשניסיתי לדבר איתו על אלוהים. זה מוזר לדבר על אלוהים עם אבא שלך. במיוחד כשהוא יצא בשאלה, וכשהוא בעצם לא דתי. הוא מכבד את אמא ושומר מסורת. אני לא זוכרת איך בדיוק הוא אמר את זה, והיה לי נורא קשה לשמוע, אבל הוא גרם לי להבין שאת הסיפור עם אלוהים הוא גמר כשאמא שלו נפטרה. שאלתי אותו למה, ואיך הוא יכול… כלומר… כי מישהו מת. ואני לא זוכרת מה הוא ענה לי. אבל אני בכלל לא יכולה לשפוט. וכל אחד לוקח דברים אחרת, ואני חושבת שזו הייתה נקודה מאוד מאוד כואבת שלו.

מילים לא יוכלו לתאר עד כמה אני אוהבת את אבא שלי. אני יודעת שהוא תמיד שם בשבילי, ושיש לי על מי להישען ולסמוך כל עוד הוא נמצא. ועם זאת אני מודעת לרגישות שלו. הוא הכי חזק, אבל הכי חסר אונים, הכי כואב מבפנים. למדתי להכיר אותו ואת החולשות שלו. משהו בגבריות הזאת שלו, של אבא, שאף פעם לא נשבר כלפי חוץ, גורם לו להיראות הרבה יותר שביר בעיניי. אני מעריצה אותו. ואני יודעת שהוא גאה בי, תמיד. במה שלא אבחר להיות.

קיבלתי את הריסים שלו. ואת השפתיים שלו, וגם את האצבעות שלו. את החולמנות שלו, את האדישות שלו, את השקט שלו. את האהבה למוזיקה, את השמיעה המוזיקלית. את הנגינה ואת הגיטרות. את הפלספנות.

לפעמים נדמה לי שיכולנו לשבת ולדבר שעות. אבל זה לא קורה הרבה, לצערי, כי קשה לי להקשיב לאורך זמן בלי הפסקות.

לפעמים אני מרגישה החמצה. לפעמים אני מרגישה אשמה. לפעמים אני כועסת על עצמי, כשאבא חוזר מהעבודה, ואני על המחשב באמצע שיחה עם בחור שמעניין אותי רומנטית, ואבא מתיישב לידי ולוקח את הגיטרה שלי ומתחיל לנגן בה ואני לא מתייחסת אליו. אני יודעת שאסור לי לחשוב ככה, אבל יום אחד, אם הדברים יקרו בדרך שבה הם אמורים לקרות, הוא לא יהיה יותר. ולא אוכל לעשות כלום מלבד להתגעגע. ויכאב לי כל כך על כל הפעמים האלו שהוא ישב לידי והמשכתי להתכתב במסנג'ר.

יכאב לי על שלא ניגנו יותר ביחד. על שלא הקשבתי יותר לדברים החכמים שהיו לו להגיד. על שלא דיברתי איתו מספיק. על שהתעצבנתי לפעמים, ושגיליתי חוסר סבלנות לפעמים, כי אני כל כך אוהבת את אבא. אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב, כי אני מפחדת לחיות כשהוא איננו. ואבא שלי עוד צעיר, ובריא, תודה לאל, אבל תמיד מנקר בי הפחד הקטן הזה. וההחמצה.

אבא, אני אוהבת אותך.

ואני אומרת לו את זה הרבה. אבל זה אף פעם לא מספיק, אני אף פעם לא אצליח לומר את זה מספיק טוב. אני אף פעם לא אוכל להרגיש שפרקתי את זה. אני חבה לו את חיי, את אושרי, את רווחתי. לא יכולתי לקבל אבא מוצלח יותר, מקסים יותר, מסור יותר, משקיע יותר, מגונן יותר, אוהב יותר.

תמיד בבית הספר ובגן לימדו אותי שיש שני אבות. יש את אבא שבשמים, ויש את אבא שכאן. אז אני רוצה לומר לאבא שבשמים תודה, את התודה הכי גדולה שאני יכולה לומר, על אבא שכאן. כי לא יכולתי לקבל ממנו אבא טוב יותר.

זהו פוסט אורח במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

הכותבת על עצמה: בת 19, כותבת בבלוג "חיים מוזרים שכאלה". תוכלו לדבר איתי שעה, אולי גם שעתיים. אולי תחבבו אותי ואולי לא, אבל בטוח תקלטו משהו מזה: חייכנית, פלספנית, חולמנית, מצחיקה, ילדותית, צינית, רגישה, אדישה, מופנמת, אופטימית. כשאני אהיה גדולה אני אפילו אהיה בוגרת ושקולה.

* * *
אבא הוא דמות שתמיד קצת צעקה עליי.
לרוב על לימודים אבל קצת בגלל שאני מורדת.
להחביא מבחנים היה התחביב בתיכון, לברוח מהבית היה מנהג.
אני אוהבת את אבא, שלא תבינו לא נכון.
הוא אבא טוב בסך הכל, אבל הוא מרוכז בעצמו, בצרות שלו, בעניינים שלו.
הוא לפעמים שוכח שיש לו יצורים בבית שצריך לטפח, שהם יגדלו להיות קצת פחות מתוסבכים ממנו.
הוא לא חושב על זה ממש…
לפעמים אני חושבת שאני מחפשת בגברים מין דמות כזו שתגן עליי ותאהב אותי,
מישהו שייתן לי מקום בלב, ויחבק אותי.
אני תמיד צריכה חיבוק.
אולי כי כבר אין לי תמיכה כזו מאבא,
אולי כי אני זו שנותנת אוזן קשבת ומנסה להבין.
ואני לא מנסה לבקר אותו כאב, הוא אב כזה בגלל שהוא אדם כזה ובגלל החיים שלו שלא היו קלים.
לא מזמן אני ומישהו נפרדנו, הוא רצה ללכת לנגן בגיטרה ואני רציתי חיבוק.
ואין מצב שאותי לא מחבקים, אין מצב שלא נותנים לי אהבה.
אז נגמר. חבל. קורה.
יום אחד כשאני אגדל ואהיה יציבה והחלטית אני אמצא גבר טוב,
הוא יהיה מבין ואוהב ולא מרוכז בעצמו, יהיה לו המון ביטחון עצמי והוא ימלא אותי ,בכל תחום.
ואז הוא יהיה אבא אחר כי הוא אדם אחר והיו לו חיים אחרים.
ואז אני אהיה שמחה.
וגם הילדים.

זהו פוסט אורח במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

הכותבת על עצמה: בת 17 מחולון, כותבת בבלוג "וופל ישראלי D:". בת הזקונים במשפחה של 5 נפשות. כמעט תמיד נהנתי להיות הקטנה במשפחה, יש לזה כל מיני בונוסים והטבות מיוחדות. תלמידת תיכון בכיתה י"ב, אוהבת לצייר ולשמוע מוזיקה, פעילה בתנועת נוער ובדרך גם עובדת. אבא שלי בשנים האחרונות עובד כעצמאי, בתור מתורגמן.

* * *
אבא.

המילה הראשונה שיוצאת לנו מהפה, עם משמעות. לפחות אצלי.

אבא הוא אדם מאוד ראשוני ומשמעותי בחיי כל אדם ואדם, לא משנה מה אופיו ועד כמה הוא נמצא בתמונה.

לכל אדם יש השפעה ישירה בחייו מאופן היחסים שלו עם אביו – אם הוא היה בבית, אם הוא עבד הרבה שעות ביום, אם הוא בכלל לא היה בתמונה, וכמובן עד כמה הוא לקח חלק בחייו של האדם.

אני רואה הרבה בני נוער בגילי, שמפחדים מהאבות שלהם. לא מספרים להם ציונים, לא משתפים אותם בחייהם, לא מדברים איתם אפילו..הכל מחשש 'מה אבא יגיד, מה אבא יעשה לי אם הוא ישמע ש..'. לפעמים על האבות יש רושם ראשוני של דמויות מאיימות, סמכותיות מדי. לא יודעת אם מאיימות זו המילה הכי מתאימה, אבל זה מה שעלה לי לראש כרגע.

אני לא כזו. אני חושבת שזה די עצוב שהמון בני נוער מפספסים את הקשר עם אבא שלהם, מכל סיבה שהיא. זה לא שווה את זה. אני סומכת על אבא שלי, כמו שאני יודעת שהוא סומך עליי, ואני יודעת שכל דבר שקורה לי, לטוב ולרע – אני יכולה לספר לו. הוא ישמח בשבילי, יעודד כשצריך, ואם אני צריכה עזרה הוא הראשון שיהיה שם בשבילי ויוציא אותי מהבוץ.

אני רוצה לשתף את אחד הזיכרונות הראשונים שלי מגיל 4 בערך, זיכרון מאבא.

בחורף, כל בוקר לפני הגן, כשבחוץ עוד חשוך, גשום וקר, אבא היה מקלח אותי במים חמים, עוטף את כולי במגבת ענקית שיהיה לי נעים, ומושיב אותי בקרבת התנור שחלילה לא יהיה לי קר, ומול הטלוויזיה כשמשודר דרדסים (התוכנית האהובה עלי אז).

לא יודעת למה דווקא הזיכרון הזה נחרט בי מגיל כ"כ צעיר, אבל זה אחד הזיכרונות הטובים שלי מאבא שלי. איך אהבתי לראות דרדסים מוקדם בבוקר, עטופה במגבת מול התנור שמפיץ חום..מבחינתי היה שווה להתעורר בבוקר! (וכבר אז לא אהבתי לקום מוקדם בבוקר).

ועוד דבר – הגעתי למסקנה שאבא שלי מקורי בכינוי שהוא הדביק לי, ולמען האמת אני אוהבת איך שאבא שלי קורא לי. הכינוי שלי אצלו, זה פשוט 'אבא'. אולי זה ישמע לאחרים מבחוץ קצת מצחיק שאבא שלי קורא לי אבא, אבל לי זה נשמע הכי טבעי ורגיל.

ולסיכום – אבא, יש רק אחד.. ואני? אני זכיתי באבא שלי.

זהו פוסט אורח במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

הכותב על עצמו: בן 17 מהמרכז.

* * *
לדבר על אבהות בגיל שבע-עשרה זו משימה לא פשוטה. הגיל הזה הוא בדיוק הזמן בו אתה מביט לאחור ורואה את אביך, ומביט קדימה ורואה את עצמך כאבא במשפחה.

אבהות היא כמובן תלוית ילדים. כלומר, בגיל הזה כשמישהו חושב על אבא, הוא כמובן לא רואה כנגד עיניו אדם בוגר, יושב לבד ושותה כוס וויסקי. אלא רואה בוגר, ומסביבו – או שמא עליו – ילדים. אך האם זוהי המשמעות היחידה לבן השבע-עשרה למושג האבהות? אבהות היא אולי לא דבר שאתה מקבל, אלא דבר שאתה מעניק. האופי האבהי הוא שקושר את האחריות והאכפתיות ממש בדומה לאימהות – לאינטראקציה החברתית סביבך.

בן 17 חושב איך הוא יהיה בתור אבא. "אני אהיה יותר טוב מאבי," הוא אומר לעצמו בביטחון לא פעם כשהוא חושב על שעתיד לבוא. בכל זאת, זה לא ענין פשוט לגדל ילדים, כשכל צעיר רוצה להאמין שהוא יהיה טוב מקודמיו. כל אחד רואה את עצמו מקריא לילדיו, משכיב אותם לישון, עוזר להם בלימודים ומחנך אותם להיות אנשים טובים יותר. אבל להגיד לכם שאני או אחד מחבריי מבינים באמת את המשמעות של להיות הורה? של להיות אבא? קשה לי להאמין.

רבים יהיו אבות, ביולוגית לבטח. מעטים יותר יהיו אבהיים, אלו יהיו מתנה לילדיהם בדיוק כפי שהילדים עצמם מתנה להוריהם.

זהו פוסט אורח במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

הכותבת על עצמה: בת 18 וחצי, כותבת בבלוג "My Place :}". עוסקת באמנות, בעיקר בחריזה, אוטוטו מתגייסת.

* * *
אבא.

הקשר שלי עם אבא שלי זה קשר מיוחד. קשר שאני חושבת שלא ניתן להסביר אותו בכלל. יש לי איתו המון שיחות נפש, שיחות על כל מיני מסקנות ושאלות שונות, שיחות עליי, על דברים אישיים שעוברים עליי, שיחות עליו. הוא משתף אותי ואני אותו. אני והוא מעבירים הרבה לילות במרפסת, לרוב הוא עם הסיגריה, אני עם הכוס נס קפה, ואנחנו פשוט מדברים ומדברים, משתפים אחד את השני בדברים שהיו במשך היום, עכשיו בגלל הגיוס שאוטוטו פה, אז לאחרונה השיחות שלנו לרוב הן סביב הנושא. אבל אני יודעת שתמיד בכל שלב שהוא, הוא שם. לא משנה מתי.

הדבר שאני הכי אוהבת זה הארוחות של שישי-שבת. באופן עקרוני זה הזמן של המשפחה כולה להיפגש יחדיו, לשבת לאכול ביחד, לקחת "פסק זמן" מכל המירוץ של החיים עבודה וכו' ופשוט להיות יחד. אני אוהבת לשבת יחד עם המשפחה סביב שולחן השבת, ואז אנחנו מעלים כל מיני נוסטלגיות שונות, חוויות ילדות שהעברנו ביחד, כל מיני נסיעות וטיולים שונים שהיו. פשוט כיף להיזכר בזה.

אז נכון שיש מידי פעם ריבים קטנים, אחרי הכול אי אפשר לגור באותו בית בלי שיהיו וויכוחים קטנים, אבל אחרי כל ריב הכול בא על מי מנוחות. אני זוכרת שלפני כמה שנים היו לנו המון ויכוחים וריבים על דברים קטנים כאלה או אחרים שדיי הפריעו לו, אבל אחרי שהוא הבין שככה אני (או שהוא פשוט התייאש ממני , שזה האופי שלי וזאת אני, הוא קיבל אותי כמו שאני.

בזכותו הכרתי את כל להקות הרוק של שנות ה-70 וה-80. למעשה גדלתי על המוזיקה הזאת. הוא הכיר לי את הלהקות השונות, הזמרים, ובזכות כל הדיסקים שאסף בתקופה שהיה צעיר, שהיה בן גילי, אני עכשיו נהנית מכל אותם הדיסקים. מיותר לומר שכל הדיסקים עכשיו אצלי חח.

אני נהנית ללכת איתו לכל מיני הופעות שונות של להקות. כיף ללכת איתו להופעה בידיעה שהוא גם כן גדל על אותם השירים והלהקות. שאלה היו להקות שהוא עצמו העריץ ואהב, ולא אחת הלך גם למופעים שלהם. אבל הוא לא אוהב רק את המוזיקה של אותן שנים, גם מוזיקה עכשווית באה בחשבון. לא אחת קרה שחברים היו באים אליי והיו מדברים איתו על להקות רוק עכשוויות ועל שירים ודיסקים שונים שהוציאו.

אפשר לומר שהוא פשוט אחד מהחבר'ה שלנו

ולסיכום אפשר לומר שאני מעריצה, מעריכה ואוהבת את אבא שלי מאוד מאוד.

זהו פוסט אורח במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

הכותב על עצמו: בן 19, בן להורים גרושים שחווה פרשיית גירושין כואבת והיה בצד של אמו.

* * *
שוב אני מצהיר בפעם הלא יודע כמה,
אני שונא אותו! אני שונא את אבא שלי!

אני מופתע כל פעם מחדש,
מכך שאני מזדעזע מעצמי מחדש.
בכתיבת מילים אלו, ידי רועדת,
אין לי שום מושג מדוע.
זה מגיע לו, כך לפחות חושבים כולם.

אולי בכל זאת יש כזה דבר שנקרא אבא?

זהו פוסט אורח במסגרת פרויקט האושפיזין לסוכות תש"ע.

הכותב על עצמו: חייל צפוני, בן 20, כותב בבלוג "הלוחש לכבשים".

* * *
אבא שלי.

יש משהו שאף פעם לא כתבתי עליו פוסט שלם, וזה אבא שלי. כשאמא שלי חלתה, היא קיבלה רשומה גדולה וכבדה מאוד על כל התהליך שלה, אבל אבא שלי תמיד נדחק לפינה שלא בצדק.

אבא שלי. האיש החזק הזה שמחזיק את כל המשפחה -עד היום, אגב, למרות סימני הגיל שלא חסים על הפנים שלו, על הגוף שלו. אבא שלי תמיד ישאר הכוח שמניע את המשפחה. הרשומה הזאת הגיעה בזמן נורא מיוחד, אם יש זמן שאני לומד להכיר טוב יותר את המשפחה שלי ובעיקר את אבא שלי זה ביום כיפור. גם היום, עוד יום כיפור שגרתי שלי ושל ההורים בצפון הרחוק, גיליתי דברים שונים ומשונים על המשפחה שלי.

אבא שלי לא תמיד היה האיש החזק הזה שאני רואה בו. להיפך. בילדותו הוא היה ההפך מכל מה שאני. מכל מי שאני. אולי בגלל זה כל כך חשוב לו שהילדים שלו לא יחזרו על טעויות שלו.

אבא שלי שם בראש ובראשונה את הלימודים בסדר העדיפויות של הילדים שלו. הכסף כבר לא משנה, הכי חשוב ללמוד, כל השאר כבר יגיע לבד. הוא לא קיבל חינוך מספיק טוב ולא רק זה, הוא גם נשר נורא מהר מבית הספר ויצא למעגל העבודה כבר בגיל צעיר, כי זה מה שהחיים אילצו אותו לעשות.

והנה אני, בגיל 17, מעלה את הנושא של ללכת לעבודה והוא מסרב בתוקף כאילו נכנס בו שד.
"למה ילדים צריכים לצאת לעבודה? למה אתה צריך לעבוד לכל הרוחות?! אתה עוד ילד, אתה צריך ללמוד לא לעבוד!" ואחרי כל זה נכנס למצב של רגשות אשם שאולי החסיר ממני משהו.

במשך שנים אבא שלי היה אזרח עובד צה"ל, כל מי שהיום מפקד על חיל הים הכיר אותו עוד כשהיה בצעירותו. עשרות תעודות הוקרה הוא קיבל מהצבא, אבל עדיין נשאר אותו אדם צנוע. הוא לא התקדם כמעט בכל השנים האלה ונשאר באותו מקום שהתחיל. עד היום, בביקורים שלי איתו בבסיס ששרת בו, עד היום כולם זוכרים אותו שמה. כל כך הרבה קצינים בכירים לוחצים לו את היד, ואני סמל צעיר שעומד לו בצד, מחייך חיוך קטן ומרגיש גאווה באבא שלי.

השפע הזה שנולדתי לתוכו. אנחנו משפחה די מבוססת, אבל העושר הזה שתמיד גדלתי לתוכו בכל תחום תמיד היה פה. לא היה דבר שביקשתי מאבא שלי והוא לא הביא לי, אבל זה לא רק זה. גם בבית עצמו מעולם לא היה חסר משהו, גדלתי במעין חנות מכולת כזאת שיש בה הכל. כל דבר שרציתי היה בבית ומעולם לא נגמר, כאילו בדיוק פה מתחת לבית מייצרים את הדגנים וחולבים את הפרות, כאילו ממש מאחורינו יש מטע שלם של כל פרי שרק העלתי על דעתי.
החוסר הזה שהיה לו פעם והוא מנסה לפצות על זה עכשיו, עם המשפחה שלו והילדים שלו.

אני כל כך גאה באבא שלי, אני לא תמיד מראה את זה, זה בטוח. יש כאלה שאפילו יאמרו שאני קצת כפוי טובה, אבל אני באמת אוהב את אבא שלי ולא רק בזכות זה שהוא אבא שלי. מגיע לו, פשוט מגיע לו, הוא עבד כל שנות חייו כל כך קשה רק כדי להקים משהו שלא היה לו מעולם. משפחה שלא חסר לה כלום, עם ילדים שרק שואפים להתפתח הכי רחוק שאפשר ושום דבר חומרי לא יגביל אותם.

איך בכל השנים האחרונות החזיק גם את עצמו וגם את אמא שלי, אמא שלי שבעצמה היתה אישה חזקה שפשוט דעכה בשנים האחרונות בגלל המחלה הארורה הזאת שהרגה כל דבר טוב בגוף שלה.

הוא ויתר על הכל, פשוט הכל. הוא ויתר על כל דבר שאהב לעשות. העבודה שלו, הטיולים שלו, החברים שלו, הוא ויתר על החיים שלו רק כדי להיות עם אמא שלי בכל רגע נתון.

גם היום, אחרי שאמא שלי יצאה מזה, הוא ממשיך לדאוג ולטפל בכולם חוץ מבעצמו. תמיד מגיע השלב הזה של בנאדם, בעיקר של אדם שהפך להיות אב מאושר שרואה את הילדים שלו עוזבים את הבית, להתחיל ולדאוג לעצמו קצת. להנות באמת אחרי הפנסיה ולנצל את מה שנשאר לו עוד. אבא שלי עוד לא הגיע לשלב הזה למרות הכל. למרות כל מה שעבר הוא עדיין שם את כולם לפניו, שלא בצדק בכלל, אבל כנראה שזה הוא, זה פשוט הוא וככה זה ישאר.

אבא שלי תמיד היה ותמיד ישאר הכי הכי בעולם, ואולי סוף סוף הוא יפסיק להידחק לפינה ויקבל את המקום שמגיע לו בלב שלי.

מנהג הוא לארח אושפיזין בסוכה, במהלך כל ימי חג הסוכות. פרויקט לאירוח וירטואלי של אושפיזין, שנערך לפני שנתיים בבלוג אחר בו אני שותף (אפשר להתחיל מן המתארחת הראשונה, ולהמשיך ממנה הלאה: כל פוסט מסתיים בהפניה לפוסט הבא), הוכתר בהצלחה רבה, והשנה החלטתי לחדש את המסורת כאן.

מבין שלל הרעיונות לאירוח, לא הצלחתי לבחור את זה שהיה נראה קל (יחסית) לארגון בזמן קצר (נזכרתי מאוחר, כמובן). חשבתי לארח אבות מרחבי העולם אשר יספרו על השקפת העולם האבהית שלהם (אבל צריך להתעסק עם הפרשי שעות ועם תרגומים -- אין לי כח!). חשבתי לארח הורים שיספרו על שיטות שונות לגידול ילדים (אבל צריך למצוא שבע שיטות שונות -- אין לי כח!). חשבתי לבקש מידוענים שיספרו על חוויית האבהות שלהם (אבל צריך לעבור מסננות רבות של אנשי יח"צ וכו' -- אין לי כח!). חשבתי וחשבתי, עד שהתייעצתי עם זוֹשֶׁ, אשר שלפה מיד את התובנה הבאה: "אולי תבקש מילדים שיכתבו על ההורים שלהם?". נדלקתי! חידדתי את הרעיון, שכן כותרת הבלוג מתייחסת רק לאחד מן ההורים, והתכוונתי לפנות לילדים אשר יכתבו על אביהם.

ומאין אמצא ילדים שכאלו? הרעיון הראשוני היה לפנות לילדים מקרב מכרינו ולבקש מהם לכתוב. עם זאת, סינון ראשוני של המועמדים האפשריים העלה כמעט כלום. מכאן, פיתחתי את הרעיון: לא ילדים, כי אם נערים. ויותר מכך: נערים שממילא כותבים ברשת. או אז ניגשתי למשימה שהסתברה כמרתקת: חיפוש מועמדים לאירוח. הצצתי בעשרות בלוגים של נערים, קראתי בעשרות פורומים של נערים, ומתוך הים הגדול והרב הזה -- פניתי לכמה אשר עמדו במספר קריטריונים בסיסיים:

• הם נערים (התרכזתי בגילאי תיכון וצבא)
• הם כותבים ברשת בתדירות סבירה (מה שעשוי להעיד על זמינותם לכתיבת פיסת טקסט לפרויקט)
• הם בעלי אמירה כלשהי (על פי קריאה של מעט מן הטקסטים שלהם)

את העובדה שיש המון המון המון המון נערים שכותבים באינטרנט -- בבלוגים, בפורומים, ואיפה לא -- ידעתי מקריאת סקרים, אך עד כה לא התפניתי לקרוא טקסטים של נערים. השיטוט שערכתי -- שהינו בלתי-מייצג בעליל, כמובן -- גרם לי לגאווה. הנערים הללו מקדישים שעות רבות לכתיבה אודות הדברים היקרים לליבם. לרוב, אלו נושאים אישיים מאוד. נושאים, שכפי שהבנתי לאחר מכן מקריאת הטקסטים שנשלחו אליי, קשה להם לחלוק עם אנשים אחרים, לא כל שכן עם הוריהם.

נערים כותבים. באינטרנט וגם ביומנים נעולים במגירה. נערים תמיד כתבו. גם אני ניהלתי יומן בצעירותי (וואו, זה היה לפני עידן האינטרנט). נערים כותבים ושופכים את ליבם. ודרך הטקסטים הללו, אנחנו יכולים היום להציץ פנימה, אל עולמם, אל חוויותיהם, אל העושר שלהם, שלעתים נחבא ולא פורץ. וכשהוא לא יוצא החוצה, העושר הנפלא הזה של מחשבות וחוויות והגיגים וסתם קשקוקיאדה, הוא מותיר בחוץ רק את מה שנתפס בעינינו כמהות המושג "נערים" (לרוב, לא דברים חיוביים כל כך).

ההיענות לפניותיי היתה גבוהה מאוד, ותוך יום או יומיים כבר היו בידיי מספיק אושפיזין-נערים שהביעו נכונות להשתתף. כל אלה גם שלחו לי, בסופו של דבר, את הטקסטים שלהם. ביקשתי מהם בקשה צנועה: כיתבו מה שבא לכם, איך שבא לכם ובאיזה אורך שבא לכם, על "אבא". לא הגדרתי מה בדיוק אני רוצה, אך למעט מתארח אחד -- כולם כתבו מחשבות בעקבות האבא הפרטי שלהם. גם היוצא-מן-הכלל, אשר פירש את הכותרת יותר כ"אבהות" -- ברור ששאב אל הטקסט שלו מן האבא הפרטי שלו.

כשקראתי את הטקסטים שנשלחו אליי -- די הופתעתי. למרות ההכנות המוקדמות שערכתי לעצמי, לא ציפיתי לעוצמה כזו של כתיבה. נדמה שתמיד מדברים על אמא, והרבה פחות מכך על אבא. יש את "אמא מחליפה" ו"אמא אווזה" ו"אמא תרזה" ו"אמא אדמה" ו"יום האם" ו"הכל אודות אמא" ו"קולה של אמא" ו"איך פגשתי את אמא". ומה יש על אבא (חוץ מאבא חושי ואבא אבן ואבא הלל סילבר ועוד שלל אנשי-שם)? רבותיי, הגיע זמן האבות!

* * *
שבעת האושפיזין המתארחים בסוכותינו במהלך החג הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. ביניהם, ארבעה דורות של צאצאים לאותו ענף משפחתי (יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם), שני אחים (משה ואהרון) ומלך ג'ינג'י אחד. וכולם היו אבות. מקובל כי שבעת המתארחים מתייחסים לשבע מידות החסד מן העולם הקבלי, ואלו הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. נדמה כי כל המידות הללו יכולות להיות מיוחסות גם לדמות המיתית הנקראת "אבא": אב מלא חסד וגיבור, כמובן; מעשיו -- תפארת, מורשתו לנצח, והוא -- מלא הוד; יסוד המשפחה הוא ומלכּהּ.

עד כמה רחוקה הדמות הדמיונית הזו מן האב היומיומי? ואיך רואים זאת ילדיו של האב, ובפרט אלו בגיל ההתבגרות? ניכר כי כל המידות הללו מאכלסות את הטקסטים שכתבו הנערים שיתארחו פה החל ממחר, אך לא תמיד במובנן המקורי.

כשנערים כותבים על אבא -- כל מי שקורא זאת חושב מיד על עצמו כאב, על האב שיש (או היה) לו, ועל האב שהוא (או שיהיה). כשנערים כותבים על אבא -- התוצאה מאוד מרגשת, ואני מוכרח להודות שלקריאת חלק מן הטקסטים, גם בפעם השנייה והשלישית והרביעית, עיניי ברקו ועורי סמר. כי כשנערים כותבים על אבא -- הם כותבים, קודם כל, על עצמם.

תודה אישית שלוחה ממני לכל הנערים שהסכימו להיות אושפיזין בסוכתי-בלוגי. הבטחתי להם כי פרטיהם לא ייחשפו, ורק קישור לבלוג האישי שלהם, במידה ויש כזה, הצעתי להוסיף. לכך לא היתה התנגדות, ובכך ייפתח פתח לקריאה נוספת במה שכתבו.

* * *
פרויקט אושפיזין, סוכות תש"ע, נערים כותבים "אבא": החל ממחר, בבוקרו של כל אחד מימי החג הבעל"ט, יתארח כאן פוסט של נער או נערה, כפי ששלחו לי אותם. חג סוכות שמח! רשימת הפוסטים:

מטפל בכולם חוץ מבעצמו
אני שונא את אבא שלי
אבא שלי הוא אחד מהחבר'ה
לדבר על אבהות בגיל שבע-עשרה
אבא קורא לי "אבא"
אבא כזה, אדם כזה, חיים כאלו
לאבא שלי יש סולם

תמונת ההדר מורכבת משתי תמונות אשר נלקחו מאתר פליקר תחת רשיון cc:

• The Jerusalem municipality sukkah של RahelSharon
• diary writing של freddie boy