קטגוריה — מדע בתקשורת

אם למישהו נדמה ששככה הסערה בעקבות התבטאויותיו של המדען הראשי החדש של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, הרי שלא כך היא. אחרי שחתני פרס ישראל ונובל יצאו בקריאה פומבית לפטרו; אחרי שגם היו מורים שקראו חמס; ואחרי שכמובן בפורום "אבולוציה" סערו הרוחות – הגיע, כצפוי, תורה של תגובה רשמית מכיוון האקדמיה.

מכתב אשר הופץ היום לחברי הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, וחתום על ידי נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן-ששון (חוקר בתחום ההיסטוריה של עם ישראל) ועל ידי רקטור האוניברסיטה, פרופ' שרה סטרומזה (חוקרת בתחום השפה והספרות הערבית), קורא ל"תגובה מערכתית של האוניברסיטה העברית כמוסד הוראה ומחקר" לחומרת הדברים של המדען הראשי. במכתב, מבקשים הנשיא והרקטור את כל חברי הסגל להפסיק את מהלך הלימודים הרגיל מחר – יום רביעי, 3 במרץ 2010, י"ז באדר תש"ע – בשעה 12:30, ולהקדיש מספר דקות לקרוא לתלמידים את המכתב שצירפו. וכך נכתב במכתב אותו יקריאו מחר מרצים ברחבי האוניברסיטה:

לתלמידי ותלמידות האוניברסיטה העברית,

ביקשנו להפסיק היום את מהלך הלימודים למספר דקות, כדי להגיב על דבריו של המדען הראשי של משרד החינוך על תורת האבולוציה ועל מדעי החיים והסביבה.

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" כי המדען הראשי, ד"ר גבי אביטל, סובר כי "יש כאלה שעבורם האבולוציה היא דת והם לא מוכנים לשמוע שום דבר אחר. חלק מהחובה שלי, במסגרת תפקידי במשרד החינוך, היא לבדוק את תוכניות הלימודים וספרי הלימוד" וכי "אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף – ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו אתן". בראיון אחר שפורסם באתר של "מכון מאיר" הוא הסביר כי "תחום אחר של המדע שהוא בעייתי זה הביולוגיה או מדעי החיים והסביבה. יש שם המון יסודות שעומדים על כרעיים של תרנגולת" ובמאמר פרי עטו ב"ישראל היום" תקף גם את המצביעים על התחממות גלובלית והציע למדענים "לא להשתתף במסע ההפחדה שכל כולו נשען על בסיס מדעי מפוקפק".

כמוסד מדעי, אנו רואים חובה להגיב על דברים חמורים אלו המזלזלים בכלל השיטה המדעית.

שיטה זו בנויה על איסוף קפדני של תצפיות, הסברתן בצורה שיטתית על ידי תיאוריות מדעיות ובדיקה מתמדת של התיאוריות לאור תצפיות נוספות והבנות חדשות. דבריו של ד"ר אביטל מעידים על בלבול ועירוב בין דעות ואמונות לבין דיון רציונלי מבוסס עובדות. ערבוב כזה הוא מסוכן. יש להתריע עליו ולהיזהר ממנו הן במהלך העבודה המדעית והן בהוראת המדעים.

ככל תורה מדעית, גם תורת האבולוציה מבוססת על מספר עצום של תצפיות, ניסויים ועבודה תיאורטית במגוון גישות מחקר. עדויות אלו תומכות באופן חזק וברור ביותר ברעיון הבסיסי כי מוצא האדם ותכונותיו, בדומה למוצא מינים אחרים ותכונותיהם, משקף תהליכים אבולוציוניים: השתנות ממוצא משותף בדרך הברירה הטבעית.

במהלך השנים, הועמדה תורת האבולוציה במבחן נוקב ועמדה בהצלחה במספר עצום של ניסיונות הפרכה, תוך שימוש באופן שיטות ואותם עקרונות המשמשים את כלל מדעי הטבע. ההתייחסות לתורת האבולוציה כאל "תיאוריה" נובעת מדרכו זו של המדע לבחון כל הסבר. "תיאורית האבולוציה" תקפה כמו התיאוריות של היחסות, הקוונטים, הקשר הכימי, או טקטוניקת הלוחות, תורות שעליהן מושתתים רבים מהישגי המדע המודרני. הישגים מדעיים מרשימים – כמו פענוח הגנום ויישומים מוכרים כמו קביעת הורות, הבנת הבסיס הגנטי של מחלות, או גילוי נפט ומחצבים – נובעים, במידה זו או אחרת, מההבנות שהביאה תורת האבולוציה.

גם המחקר המדעי בנושא שינויי האקלים נערך על פי הכללים המדעיים המקובלים. גם כאן, קיימות שאלות פתוחות בחזית המחקר ויש מחלוקות מדעיות בעניין הסיבות להתחממות, השפעת הפחמן הדו חמצני והמגמות הצפויות בעתיד. גם אם יש עדיין כמה סימני שאלה בהסברים המקובלים, הסכנה הגלומה בתהליכי התחממות כדור הארץ ועליית מפלס פני הים כה גדולה שאסור לבטלם במחי יד. גם כאן נתקדם להבנות נכונות רק דרך דיון רציונלי ומבוסס עובדות, ולא באמירות מתלהמות.

לכן, אנו מסתייגים בתוקף מגישתו של ד"ר אביטל למדע ולחינוך, ומצטערים שמי שמכהן בתפקיד המדען הראשי, אינו מבחין בין מחקר מדעי מבוסס לאמונות ודעות. יש מקום לשתי הגישות, ושתיהן נלמדות במערכת החינוך, כמו גם באוניברסיטה, אך אין לערב ולבלבל ביניהם. אנו קוראים לשר החינוך לוודאי כי הבחנות אלו הן נחלת כלל הנהלת משרדו, ולהבטיח כי בכל בתי הספר בארץ ילמדו את דרך העבודה המדעית וכי כל תלמידי ישראל יידעו להעריך נכונה את חשיבות המדע בכלל ולימודי האבולוציה והסביבה בפרט.

פעמים רבות, אנו נתקלים בפרסומים שונים המצטטים תוצאות מסקרי דעת קהל. שימוש מוטה בסקרי דעת קהל עשוי להדגים היטב את הקשר (או את חוסר הקשר) בין התוצאה-לכאורה לשיטה על פיה הגיעו לתוצאה הזו. כיוון שסקרים הינם שיטת מחקר מוכרת ומקובלת – כאשר היא רלוונטית – חשוב להדגיש את האפשרות להשתמש בה כאמצעי להטיית דעת קהל, בדרך כלל בפרסומות.

מתי סקרי דעת קהל אינם רלוונטיים?

התשובה לשאלה שבכותרת היא פשוטה: כאשר התופעה אותה רוצים למדוד היא אובייקטיבית, או כשלדעת הקהל אין קשר למדד אליו מתייחסים – דבריו של הקהל אינם רלוונטיים. הנה דוגמא אחת בולטת, הלקוחה היישר מן האתר של רשת "מחסני חשמל":

במהלך שנות פעילותה זכתה רשת "מחסני חשמל" במגוון פרסים בתחום שירות הלקוחות כגון 12 זכיות רצופות כרשת הזולה והמשתלמת ביותר בסקר הבלתי תלוי של מכון גיאוקרטוגרפיה בהנהלת פרפ' [הטעות במקור - א.ה.] דגני, עבור המבחן של המדינה.

מן הניסוח הנ"ל, עלול הקורא ההדיוט להבין כי הסקר הבלתי-תלוי אותו ערך פרופ' דגני השווה מחירים של מוצרי חשמל בין רשתות שונות – ולא כך היא. הסקר, כפי שמופיע באתר "המבחן של המדינה", בדק איזו רשת נתפסת כזולה. וברור שאין דין מראית-עין של מחירים זולים למחירים זולים בפועל.

מדוע, אם כך, לא נבדקה עובדת היותה של הרשת "הזולה ביותר" באמצעים אובייקטיביים (למשל: השוואת מחירו של סל מוצרים)? אולי כי הגדרת המחיר אינה תמיד פשוטה (מקשים עליה מיני מבצעים שונים מסוג 1+1 או "השני ב – 50%" או "קנה ב – 500 ש"ח וקבל 100 ש"ח מתנה לקנייה הבאה), אולי כי המחיר הסופי תלוי במידת המיקוח של המוכר, אולי כי אין דין השוואת מחיר מקרר כדין השוואת מחיר טוסטר, אולי כי המחיר משתנה כל יומיים ועמו דירוג הרשתות על פי יוקר הקנייה, אולי כי היא אינה מחמיאה לרשת, ואולי הדבר נובע מסיבות אחרות לחלוטין. בכל מקרה, גם אם הרשת נתפסת כזולה ביותר, הרי ברור שלא נובע מכך שהיא הזולה ביותר.

מתי סקרי דעת קהל רלוונטיים?

פרסומת אשר רצה בתקופה האחרונה ברדיו היא זו אשר מכריזה כי "ישראלים מעדיפים לקנות כחול לבן". הפרסומת – יוזמה של התאחדות התעשיינים ומשרד התעשייה והמסחר – מעודדת יצרנים לסמן את מוצריהם אשר הינם בגדר "כחול לבן" ככאלו. לאחרונה, דווח כי למעלה משבעים יצרנים כבר פועלים בהתאם ומסמנים את מוצרים ב"מיוצר בישראל".

באתר האינטרנט המלווה את הקמפיין, ניתן לצפות בסרטון בו נאמר, בין היתר:

על פי סקר דעת קהל, 85% הסכימו שקניית מוצרים 'כחול לבן' תורמת ליצירת מקומות תעסוקה

ברור שדעת הקהל אינה יודעת האם אכן קניית מוצרים 'כחול לבן' תורמת ליצירת מקומות תעסוקה בישראל, וברור גם שניתן לבדוק שאלה זו באופן אמפירי ואובייקטיבי (אם כי הבדיקה עלולה להיות לא פשוטה). אך במקרה זה הפרסומת פונה ליצרנים, אשר מטרתם להגדיל את מחזור המכירות שלהם, ואם כך – מספיק שצרכן חושב שתכונה מסוימת של המוצר היא חיובית (בעיניו), על מנת שהוא יקנה בפועל. כלומר, למען ציבור היצרנים, דעת הקהל חשובה מאוד, ואף יותר חשובה ממדידות אובייקטיביות.

בכל זאת, חשוב לשים לב לפרט מעניין הקשור לדעת הקהל. לא מצאתי את הסקר המדובר בו נמצא הנתון של 85%, אך מצאתי דיווח על סקר דומה (ואולי זה אותו אחד). השאלה אותה הפנו הסוקרים לנשאלים אינה מופיעה בו, ובפרט לא ברור למה התכוון הנשאל כאשר התייחס הסוקר ל"כחול לבן". ומהו באמת מוצר "כחול לבן"? כל אחד עשוי להתייחס למונח זה באופן שונה, אך למדינת ישראל – ובין היתר, להוגי הקמפיין ולעורכי הסקר, התשובה ברורה ומופיעה בתקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ, וחובת שיתוף פעולה עסקי), התשנ"ה-1995 (ניתן למצוא הנוסח המלא באתר הביטוח הלאומי, ובטח בעוד כמה מקומות). והרי הציטוט הרלוונטי מסעיף ההגדרות:

"טובין מתוצרת הארץ" – טובין שיוצרו בישראל או באזור בידי יצרן שהוא אזרח ישראל או תושב קבע בישראל, או תאגיד הרשום בישראל, ובלבד שמחיר המרכיב הישראלי בהם מהווה 35% לפחות ממחיר ההצעה.

אתה הבנת את זה, ברוך?! וכעת, צא ושאל את דעת הקהל את השאלה הבאה: בהינתן מוצר מסוים, האם תוכלו לדעת האם הוא מוגדר על פי התקנות של מדינת ישראל כ"כחול לבן"? מעניין מה יהיו התוצאות של סקר שכזה…

המקור. על פי דיווח ב"הארץ" אמש (26 בינואר 2010, מאת הכתב דן אבן), "מרבית הזוגות הפונים לוועדה לבחירת מין היילוד מבקשים בן זכר". הנתונים המספריים – אשר אתייחס אליהם כאן מיד – מאשרים מסקנה זו, שעשויה אולי להפתיע – בהתחשב בבועה הקטנה שלי אשר כל השוכנים בה מגיבים ללידת בן ב"עוד יש הזדמנות לבת" – אך מסתירים נתון מפתיע בהרבה, אליו אגיע בסוף.

ובכן, ראשית לנתונים. הנה הפסקה המתייחסת למספרים של המבקשים ושל המין אותו ביקשו:

בשנה החולפת פנו לוועדה 70 זוגות – עלייה של 34% בהשוואה לשנה קודמת (50 פניות), ומספר הדומה למספר הפניות ב-2007. במגזר הערבי נשמרה יציבות מספר הפניות – 24 ב-2009 בהשוואה ל-20 בשנה קודמת, ואילו במגזר היהודי נרשמה עלייה של 44% ל-46 פניות. מספר הזוגות המבקשים ללדת בן – 54 זוגות ישראלים ב-2009, עלייה של 20% מהשנה הקודמת, ורק 16 זוגות ביקשו ללדת בת – עלייה של פי 2.2 מהשנה הקודמת, אז היה מספרם שבעה.

מכאן ואילך, אני מתייחס למספרים המוחלטים אשר הובאו בכתבה כנכונים, באין לי מקור אחר לבדוק אותם, ובפרט לא פרסום רשמי של הוועדה. הנחתי היא כי המספרים המוחלטים אשר מובאים בדיווח הם נכונים, ואילו את הנתונים המובאים באחוזים אני צריך לבדוק.

להקשות על הקוראים. זוהי דוגמא קלאסית לנתונים אשר ניתן בקלות להבינם אם רק יסודרו בטבלה. משום מה, ויתרו הכתב ועורכיו על סידור המידע בטבלה שעשויה להאיר עיניים, ולעומת זאת – בחרו להוסיף "תרשים" אשר אינו מוסיף דבר על גוף הדברים ולא מסייע בהבנת המלל הרב העוטף את המספרים (ולמען הסר ספק, הכתבה המודפסת זהה לכתבה המקוונת). ובכן, הרי הנתונים מסודרים בטבלה:

טבלה יעילה לא רק בביאור הכתוב, אלא גם במתן הזדמנות לקורא להסתכל על המספרים בדרך בה יראה לנכון (ולאו דווקא רק בדרך אותה הכתב ראה לנכון).

המידע השגוי. כשהנתונים מסודרים בטבלה, קל לבדוק ולמצוא שכל הנתונים באחוזים עליהם דווח בכתבה – שגויים, או סתם בעייתיים. ראו בעצמכם:

• "בשנה החולפת פנו לוועדה 70 זוגות – עלייה של 34% בהשוואה לשנה קודמת (50 פניות)" – מחמישים לשבעים יש עליה של 40% בדיוק.
• "מספר הזוגות המבקשים ללדת בן – 54 זוגות ישראלים ב-2009, עלייה של 20% מהשנה הקודמת" – שוב לא נכון. את מספר הזוגות שביקשו ללדת בן בשנת 2008 אנו מקבלים משאר המספרים, והוא עומד על 43. מ-43 ל-54 יש עליה של 26%.
• "רק 16 זוגות ביקשו ללדת בת – עלייה של פי 2.2 מהשנה הקודמת, אז היה מספרם שבעה" – אופס, מ-7 ל-16 יש עליה של פי 2.3.
• "במגזר הערבי נשמרה יציבות מספר הפניות – 24 ב-2009 בהשוואה ל-20 בשנה קודמת" – מ-20 ל-24 ישנה עליה של 20%. במקום אחר באותה הפסקה מדווח על 20% כעל "עלייה", אם כאן למה כאן מדובר ב"יציבות"?
• "במגזר היהודי נרשמה עלייה של 44% ל-46 פניות" – ממש ממש לא! על פי המספרים, היו בשנת 2008, כך ניתן לחשב בקלות, 30 פניות של זוגות יהודים, ומכאן ל-46 מדובר בעלייה של 53%!

המידע החסר. אוקיי, אני מפסיק עם הקטנוניות של הנתונים השגויים המופיעים בכתבה. הבה נביט בטבלה שוב, ונשים לב מה מודגש בכותרת המשנה של הכתבה: "ב-2009 פנו פי שלושה זוגות בבקשה ללדת בן מאשר בת". על פי הטבלה, היחס בין מספר המבקשים בשנת 2009 בן (54) למספר המבקשים בת (16), עומד על 3.4, ואם מעגלים אותו כלפי מטה – מקבלים את היחס המצוטט בכתבה. עם זאת, שימו לב מה קורה בשנת 2008: 43 ביקשו בן, 7 ביקשו בת, כלומר פי שישה זוגות פנו לוועדה בבקשה ללדת בן מאשר בת!

ואם כך, אולי הנתון המעניין ביותר העולה מדיווחי הוועדה מעיד דווקא על ירידה יחסית בביקוש לבנים בקרב הפונים אליה?

ועוד קצת (להמשך). יש עוד נקודות רבות אליהן חשוב לשים לב כאשר קוראים דיווחים מספריים מפורטים שכאלו, ואפילו מדובר רק בטבלה קטנה של 2*2 (מבלי להתייחס לעמודת הסה"כ), אך על כך בפעם אחרת.

לעתים, כאשר אנו קוראים דיווחים על מחקר מדעי באמצעי התקשורת הרגילים – נדמה לנו שיש מי שלקח את החופש האקדמי קצת רחוק מדי. בפרט, הדבר צץ ועולה כאשר אנו מדווחים על מחקרים "מוזרים" (דוגמת אלו שזוכים בפרסי האיגנובל), וכאשר אנו מדווחים על מחקרים שמצאו את המובן מאליו. המקרה הראשון יידון בנפרד בפוסט עתידי (אני מקווה). הפעם, קצת על נחיצותם של מחקרים לא נחוצים (לפחות למראית עין הם אינם נחוצים).

הנה, למשל, מחקר אשר תוצאותיו נדמות כידועות מראש: גולשי פייסבוק מספקים מידע אישי עליהם ברצון. המחקר, אותו ערך הסניף האוסטרלי של חברת אבטחת המידע סופוס (Sophos), מצא כי כמעט מחצית מן המשתמשים בפייסבוק מהם ביקשה החברה "חברות" באתר – נענו לבקשה ללא תנאי. כך, יכלו אנשי החברה "להציץ" בפרטים אישיים אותם חשפו הגולשים, ואולי – אם כוונתם היתה רעה – להתקדם לעבר גניבת זהותם.

אם כן, מה חדש כאן? הרי כל דרדק-אינטרנטי יודע שבפייסבוק כולם מספרים את הכל על עצמם. נדמה לי שבמקרה זה, החידוש העיקרי הוא שה"תחושה" הזו – אשר היתה בגדר השערה עד להוכחתה/הפרכתה – נבדקה אמפירית ובפנינו מוצגים הממצאים. אפשר, כמובן, להתווכח על המספרים: יש מי שיחשוב שהעובדה שיותר ממחצית לא אישרו את בקשת החברות מצביעה על כיוון חיובי בתפיסתם של אלו את פרטיותם ברשת; יש מי שיטען כי הבדיקה לא נערכה כראוי; יש מי שיחשוב כי יש לחדד את האבחנה ולנסות לאתר אילו פרופילים מושכים אליהם אישורים רבים יותר; ויש אולי מי שיפעל להגברת ההסברה בקרב משתמשי פייסבוק, עכשיו כשהתחושה הוכחה. ובקיצור – עכשיו, כשיש מספרים בדוקים על השולחן, אפשר להתחיל לדבר.

והנה עוד כותרת מחקרית טריה: נשים מזרחיות בסיכון מוגבר לחלות בסרטן צוואר הרחם, אשר מיד לאחריה ספק-התנצלות:

מחקר קודם שנערך בישראל, כבר לפני עשרים שנה, מצא עלייה בשכיחות סרטן צוואר הרחם בישראליות שעלו ממרוקו, בהשוואה לילידות הארץ.

ובמקום אחר נכתב בדיווח על מחקר זה כי:

הטענה ידועה לרופאים מאז שנות ה-60.

ואם כך, מה חדש כאן? החידוש, כפי שמדווח בהמשך, הוא שהפעם נמצא כי גם ילידות ישראל שהן בנות לאמהות ילידות צפון-אפריקה – נמצאות בסיכון גבוה יותר, בהשוואה לנשים ממוצא אחר בישראל. ובכן, יש חדש!

* * *
מי שמכיר מעט את הפעילות הסיזיפית-כמעט אשר מתקיימת מאחורי מה שנהוג לכנות "חופש אקדמי", יודע גם שמאחורי מאמרים המתפרסמים בכתבי-עת אקדמיים עומדים מנגנונים רבים ותהליכים מפרכים אשר אמורים להבטיח את איכות התוצר. באופן כללי, אפשר לומר כי אין מחקרים שנעשים סתם, וכי כל מחקר שנעשה מהווה המשך של קו מחקרי קודם, וכבר במהלכו – הוא מהווה תחילתו של קו-מחקרי שיימשך ממנו ואילך (נכון שיש חריגים לא מעטים מן הנוהג הזה, אך הם בבחינת היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל). אגב, גם מחקרי האיגנובל הם חשובים בתחומם, רק שלנו קשה, לעתים, להבין זאת, ולתקשורת אין כל כך עניין לסייע לנו, שכן הרבה יותר קל להגחיך מאשר להתאמץ.

הקורא ההדיוט – אל לו לצאת מנקודת הנחה כי מישהו שם צוחק עליו (או, גרוע יותר, מנצל את כספי משלם המסים) ו"חוקר" דברים ברורים מאליהם. נהפוכו: הקורא ההדיוט צריך לצאת מנקודת הנחה כי למחקר יש חשיבות, ועליו מוטלת החובה לנסות ולהבין אותה. אם לא מצא את אותה החשיבות – ראוי לו לקורא ההדיוט שיפנה לגוף המדווח ויבקש תשובות. ואם לא יקבל – דואר אלקטרוני לחוקר עשוי בהחלט לעשות את העבודה.

ושוב אני נדרש לסוגיית הדיווח העיתונאי על מחקרים. בימים האחרונים – כמו בכל "ימים אחרונים" – צצו עוד כמה פרסומים על מחקרים. בחלק מן המקרים מדובר על דיווח לקוי במקרה הטוב וחוטא-לאמת במקרה הרע. בעקבות שורת הפרסומים, החלטתי להתמקד הפעם בסוגיה עקרונית אחת, אותה צריך לשאול את עצמו כל מי שקורא דיווח על מחקר (הן במקור והן בעיתון; וצריך להודות על האמת, למרבית האנשים אין את היכולת ואת הזמן לקרוא את הדיווח המקורי על המחקר, וזה בסדר גמור לקרוא אודותיו מן העיתון, ובתנאי שהדיווח נאמן למקור):מה נמצא במחקר? כפי שתראו מיד, התשובה לשאלה הזו אינה טריוויאלית כלל ועיקר.

למרות שהדבר, לכאורה, ברור מן הדיווח על המחקר – הוא ממש לא כך. לא תמיד מה שמדווח כ"ממצא" הוא אכן כזה. חשוב להבין כי כל מחקר מחולק לכמה חלקים, אך בניגוד למתרחש בצבא, כאן מדובר, בדרך כלל, על ארבעה חלקים:

1. רקע – מה נעשה עד כה בתחום, ומה החוסר בו חשו החוקרים;
2. הליך – מה עשו החוקרים במקרה המדווח;
3. ממצאים – מה נמצא הלכה למעשה במחקר שנערך;
4. דיון – מהן הפרשנויות לממצאים, מהן ההשלכות של הממצאים, מה מומלץ עוד לעשות כדי לאושש/לחזק/להפריך/לגבות/וכדו' את הממצאים.

השאלה "מה נמצא?" מקבלת תשובה בעיקר בחלק השלישי לעיל, חלק הממצאים. רבים טועים ומכלילים את חלק ה"דיון" כחלק מן הממצאים, ולא כך הוא. כך, למשל, מחקרים במדעי החברה, המתבססים על חישובי מִתאמים (קורלציות) ומראים ממצאים המצביעים על קשר – לעולם לא מצביעים על סיבתיוּת. על מנת להבין זאת, מספיק להיזכר בסיפור הנושן על המחקר כי מצא קשר בין השעה בה זורחת השמש לשעה בה קורא התרנגול; עם זאת, ברור כי ממצא זה אינו מעיד על כך שהשמש זורחת בעקבות/לאחר/בגלל קריאת התרנגול. עם זאת, בסיבתיות בהחלט אפשר לדון בחלק ה"דיון". הקורא המבין (להלן: העיתונאי הרוצה לדווח על המחקר) אמור לדעת להבדיל בין שני חלקים אלו, ובכך לשמש מתווך בין המחקר לבין הקורא ההדיוט בתחום קריאת המאמרים (להלן: הקורא הממוצע של העיתון).

הנה דוגמא בולטת מן הימים האחרונים, הממחישה את העניין:

מחקר: פרישה תגרום לך להרגיש צעיר יותר
(וואלה!פנסיה, 10 בנובמבר 2009)

קריאת הכתבה כולה (ללא קריאת המאמר המקורי) מעלה כי מה שנמצא הוא זה:

המחקר שבוצע בקרב עובדים צרפתים, גילה כי בין השנה שלפני הפרישה והשנה שאחריה, צנח אחוז העובדים שטענו כי הם אינם חשים בטוב מ-19% ל-14%.

איך מזה מגיעים למסקנה כלשהי לגבי תחושת צעירות? ועוד על כך שפנסיה גורמת לכך (כלומר, שיש כאן סיבתיות)?! עורכי המחקר מסבירים כי "הירידה מתאימה [...] לרווח בבריאות של שמונה עד עשר שנים", ומכאן – לדבריהם, כפי שמדווחים, עם הדגשה שלי – "במונחים של סיכון הבריאות, אנשים חשים פתאום שמונה עד עשר שנים צעירים יותר כאשר הם בפרישה". כלומר, אין כאן באמת תחושת צעירוּת, אלא התייחסות למונחים מתחום הרפואה ובפרט מתחום סיכון הבריאות. בנוסף, המעבר מממצאי המחקר, אשר התייחסו, כזכור, לטענות בדבר תחושה – מבוסס על פרשנות כלשהי. וממילא, אין כאן הצבעה על סיבתיות.

הנה עוד דוגמא טובה להמחשת הנושא:

מחקר חדש קובע: "80% ממשתמשי טוויטר הם נרקיסיסטים"
(nrgמעריב כלכלה, טכנולוגיה, 8 בנובמבר 2009)

ובכן, מפתיע או לא – השורה הנ"ל היא ממש לא מה שהמחקר מצא. הנה ממצאי המחקר, כפי שהם מובאים בהמשך (מזוקקים על ידי):

'80% ממשתמשי טוויטר ופייסבוק כותבים רק על עצמם'… [הם] מספרים למשתמשים שעוקבים אחריהם ברשת מה הם עושים, מה הם מרגישים ומה הם חושבים – 'הכל מנקודת המבט האישית הצרה ביותר'… בניגוד אליהם, 20% אכן שיתפו אחרים במידע שרכשו ושאיננו קשור לעצמם.

אני מתעלם כרגע משיטת המחקר ומן החלוקה הדיכוטומית הזו שבין שני הטיפוסים. הבה נתרכז רק ברוב המכריע, כפי שמדווח אודותיו. הממצא מן המחקר הוא ש-80% מן המשתמשים בטוויטר (אני מתעלם כרגע מפייסבוק, כיוון שלא ברור מן הדיווח אודות המחקר איך היא קשורה לנושא, שכן נחקרו רק "טוויטים"; אני גם מתעלם מבחירת אוכלוסיית המדגם ומן היכולת שלה להכליל על המדגים כולו) כתבו רק על עצמם. וודאי שלא ניתן להסיק מכך כי המדובר באנשים נרקיסיסטיים. הנה מסקנה מוצעת אחרת: טוויטר מהווה ערוץ תקשורת המנתב אליו – מבין שלל ה"פלטים" שמוציא אדם – את אלו שהם "מנקודת המבט האישית הצרה ביותר" שלו, ולכן אנו לומדים מכאן משהו על ערוץ התקשורת ולא על המשתמשים. אולי. מי יודע? צריך לבחון זאת (במחקר המשך, כמובן).

וכדי שלא להעיד על הכלל באמצעות היוצאים מן הכלל, הנה כמה דיווחים מן הימים האחרונים, שאכן התייחסו לממצאים ולא לשום פרשנות שלהם:

• מחקר: 83% מהמעסיקים נרתעים מלקבל ערבים, 58% לא מקבלים חרדים
  (TheMarker שוק ההון, 9 בנובמבר 2009)
• מחקר חדש בצרפת: 15.1% מלאות בצורה מסוכנת, 26% בעלות משקל עודף
  (הארץ, 10 בנובמבר 2009)
• מחקר: אלימות מילולית ופיזית בין עובדי "הדסה"
  (Ynet חדשות בריאות, 9 בנובמבר 2009)

כל הנ"ל מדווחים אודות הממצאים עצמם ולא אודות שום פרשנות שלהם. נכון הוא, שבדרך כלל ה"בשר" נמצא בחלק הפרשנות, אך הוא בהחלט לא חלק מן הממצאים, שכן שני מדענים שונים יכולים להסיק מאותם ממצאים שתי מסקנות שונות לחלוטין (וזה קורה כל העת).

לאור כל זאת, ראוי כי מנסחי הכותרות הפסקניות יקפידו לשלב בהן את הממצאים בלבד, ואם הם משלבים בכל זאת את הפרשנות הסקסית/צהובה/מושכת/וכדו' – ראוי כי יבהירו כי מדובר בפרשנות/השלכה/מסקנה-אפשרית/וכדו'.

* * *
יש עוד הרבה נושאים חשובים להבין כאשר קוראים דיווח עיתונאי על מחקר מדעי (למשל: כיצד בוצע המחקר? מה חידש המחקר? מהן השלכותיו? מהן מגבלותיו?). ועל כך בהמשך.

דיווח בתקשורת הפופולארית על נושאים מדעיים עלול בקלות להתגלגל במדרון החלקלק של הרדידות/קיטש/רייטינג ולהגיע לתהומות שאף חוקר לא ירצה להגיע אליהן. זוהי, בדרך כלל, אחת הסיבות בגינן חוקרים מתרחקים מן התקשורת כמו מאש. ממילא יסלפו/יעוותו/יטו את דבריהם. וממילא ה"שותפות" הזו מכלכלת רק צד אחד, ואין לה כמעט כל ערך בעבור החוקר, מבחינת האינטרסים האקדמיים שלו. כשאני קורא ידיעות "מדעיות" שכאלו, אני מתחלחל.

כעת, באה קבוצת אנשים צעירים ונחושים, ואומרת בריש גלי: לא רק התקשורת אשמה. ד"ר אילת ברעם-צברי, מרצה להוראת הביולוגיה ולמדע בתקשורת במחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון, היא אחת ממובילות הקבוצה הזו ופעילה באגודה הישראלית למדע בתקשורת, גוף שקם במטרה לקדם את הנושא החשוב. ברעם-צברי, בחורה צעירה, מבריקה ונחמדה בעליל, שיצא לי לפגוש אותה בהקשרים אקדמיים, מכירה את התחום הזה מן ה"שטח", שכן בעברה, בין היתר, ייעוץ מדעי של התכנית "חדשות המדע" (ששודרה בערוץ 8, בהנחיית טל ברמן) והשתתפות בה. בניתוח מרתק של היחסים בין מדענים ועיתונאים, היא מסכמת את היחס מן הצד האקדמי כך:

בשיחותיי הרבות עם חוקרים, שמעתי פעם אחר פעם וריאציה על הטיעון "ובמושב לצים לא תשב": כל עוד התקשורת מתנהלת בדרכיה הנלוזות ומייצרת תוצרים בלתי ראויים שכאלה, אנחנו מסרבים לקחת חלק במשחק. לא מן הנמנע שאם תשנה התקשורת את דרכיה, נשקול בחיוב להעניק לה ריאיון בעתיד. למה הדבר דומה? לכך שנבחרת ישראל תתנה את השתתפותה במונדיאל בצביעת הדשא בכחול לבן. מה אתם יודעים, כנראה שיסתדרו בלעדינו.

ברעם-צברי לא מרפה, ומסבירה מדוע צריכים דווקא אנשי האקדמיה לדאוג לכך שהמדע והמחקר המדעי יהיו חלק מן השיח הציבורי, אשר רובו מתנהל בתקשורת ההמונים. כמו תמיד, הטיעונים האינטרסנטיים (ויש גם אחרים) הם אלו שעשויים ללחוץ על מי שאמונים על המחקר המדעי:

הציבור יכול להסתדר היטב בלי לדעת איך קובעים מבנה מרחבי תלת ממדי של חלבון, אבל לאקדמיה יהיה קשה מאוד לתפקד בסביבה ציבורית המתנגדת לרכישת מכשיר תהודה מגנטית בעלות של מיליון דולר. לביולוגים יהיה קשה להמשיך בעבודתם במדינה המאפשרת לאנשי דת להכתיב מדיניות, וניסויים בבעלי חיים יהיו קשים יותר לעיכול לציבור שלא נחשף לתוצאות המחקר הרפואי.

וכמדענית וחוקרת, לא מסתפקת ברעם-צברי ב"מבוא" ו"ממצאים", אלא גם מציעה פתרונות הלכה-למעשה:

• ללמוד את כללי המשחק התקשורתי, לרדת מן הגדר ולהתחיל להתמסר;
• לשנות את נימת הזלזול שמתלווה לכל התייחסות לייצוג המדע בתקשורת ההמונים;
• לעקור מן השורש את התפיסה שמי שבוחר לתקשר עם הציבור עושה כן רק כי אין לו משהו טוב יותר לעשות;
• לשנות את הנורמה שלפיה מותר רק לפרופסורים בעלי שם לדבר עם התקשורת, דבר היוצר אצל הצופים והקוראים תחושה שמדע הוא עיסוק השמור לגברים לבני שיער בלבד.

או, במילים אחרות: הרבה יותר קל ללמד את החוקרים איך "לנצל" את התקשורת לטובתם, מאשר ללמד את העיתונאים את יסודות המדע. את ה"מאבק" שלה, כלומר של כל מי שסיקור תקשורתי ראוי והוגן של המחקר האקדמי, היא מתכוונת לסיים רק ב"נצחון". וכדי להמחיש את רוע המצב, היא מביאה גירסה שלה ל"דירה להשכיר" של לאה גולדברג, ואם מישהו לא השתכנע עד כה שיש בעיה עם המצב הנוכחי – קריאת הטקסט הזה בוודאי תסייע בשכנועו.

ברעם-צברי היא, כמובן, לא הראשונה שמלינה על מצב המדע בתקשורת. ד"ר בן גולדאקר Ben goldacre הוא, כנראה, אחד המפורסמים שבהם. גולדאקר, ד"ר לרפואה ועיתונאי בריטי, מפרסם בשנים האחרונות בעיתון "הגרדיאן" (The Guardian) את הטור "Bad Science", שהפך גם לשמו של אתר, של ספר, ובסך הכל לסוג של מותג. בסגנון בהיר וקולח, הוא מסביר לקורא ההדיוט מדוע דיווחי המדע עליהם קרא בעיתון אינם שווים הרבה. בטור שפרסם לפני כארבע שנים, הוא פירט את שלושת סוגי הדיווחים הנפוצים של מדע בתקשורת, ואלו הם:

• סיפורי מדע מטורפים (Wacky stories)
• דיווחים מפחידים
• דיווחים על "פריצות דרך"

לשיטתו ולתצפיתו הקפדנית וארוכת-השנים על דיווחי מדע בתקשורת ההמונים, המדובר בקונספירציה מושלמת: בבחירת הסיפורים המדעיים עליהם מדווחים העיתונאים ובאופן בו הם מדווחים אותם, יש נסיון ליצור פארודיה על המדע, מה שמאפשר להם לתקוף את הפארודיה הזו ולהיראות כאילו הם מבקרים את המדע. גולדאקר מביא, כמובן, דוגמאות מטורו לשלושת הסוגים הללו (שהרי הדוגמאות שסקר הם אלו שסייעו לו בבניית הטקסונומיה), אך סקירה אקראית של דיווחי-מחקרים בעיתונות המקומית בתקופה האחרונה מעלה כי השלכתו של כל דיווח לאחת מן הסוגות הללו אינה קשה כל כך. הנה דוגמא למחקר "מטורף", הנה אחד שמפחיד, והנה פריצת דרך. על מסירת פרטים רלוונטיים בדיווחים אין מה לדבר (על חשבון פרטים צהובים/שערורייתים/מוכרים? השתגעתם?!), אך גם גולדאקר טוען, בין השורות, שהאשמה היא לא רק בתקשורת. לדוגמא, הוא מספר על כך שבמחלקת יחסי-ציבור באוניברסיטה כלשהי אותה הוא מכיר היטב, לא מועסק ולו מדען אחד.

את מעגל החיים של המחקר המדעי, מן הרגע בו מתגלה התוצאה ועד לרגע פרסומו בעיתון, היטיבה לתאר רצועת קומיקס באתר הסאטירי PhD Comics, וכל מי שהתרגז אי פעם מקריאת דיווח בעיתון על מחקר מדעי לא יודע אם לצחוק או לבכות ממנה.

במצגת שלה ביום העיון הראשון שעסק במדע בתקשורת (16 במרץ 2009, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל), מראה ברעם-צברי גרף המתאר את המקורות לצריכת מידע אודות נושאים מדעיים בקרב הציבור האמריקאי (נכון לשנת 2006; לא מצאתי ציטוט של המקור לגרף) – את המצגת כולה כדאי להוריד מכאן, הגרף המדובר נמצא בשקופית 8 – על פיו הטלוויזיה היא השולטת במקורות המידע הללו (39%). הטלוויזיה, כך נכתב בשקופית, מובילה גם במדינות האיחוד האירופי, יפן, רוסיה, דרום קוריאה וסין. דיווחי המדע בטלוויזיה (כלומר, במהדורות החדשות ה"רגילות" ולא בתכניות מדע למיניהן) מחלחלים, בדרך כלל, עוד יותר מאשר בתקשורת הכתובה. הצורך להפוך את הדברים לחזותיים, ולעשות זאת בזמן קצר, גורם לשטחיות לערוך נשפי פאר בכל דיווח.

* * *
ולמה כל זה חשוב בכלל? התקשורת, כידוע, מעצבת דעת קהל, וזו בתורה משפיעה על כל תחום כמעט בחיינו. דעת הקהל עשויה להתפתח מקורא אחד או שניים שעינם צדה כותרת שערורייתית. הנה, למשל, תרחיש דמיוני. פלוני קורא את הכתבה הבאה, המדווחת על כך שהצלחה גוררת אנורקסיות (טוב, זה לא בדיוק מה שמדווח בכתבה, לא כל שכן במחקר, אך נניח לרגע שהקורא פלוני השתכנע מן הכותרת ומן הפתיח המודגש). פלוני נזעק: חֶבְרתנו המודרנית בארץ האבות – אל לה להיות משכילה ומצליחה, אחרת בנותינו תלכנה לאבדון! פלוני מחתים אזרחים רבים על עצומה (על דברים הרבה פחות רציניים אנשים יוזמים היום עצומות). העצומה מעוררת הדים. עוזרו הפרלמנטרי של פוליטיקאי אלמוני "צד" את הכותרת הזו, ויחדיו הם מחליטים כי העיתוי מחייב פריצה לתודעה הציבורית. הפוליטיקאי מזמן דיון דחוף בוועדה ההיא, ומזמין לשם כך את המומחה ההוא. כולם דנים בתופעה הנוראית. כולם מזדעזעים. הצעת חוק נכתבת במהירות, ואף עוברת בקריאה ראשונה, לקראת הכנתה לקריאות שנייה ושלישית. לבסוף, הממשלה כמעט נופלת בגלל פינוי המאחזים, אבל לשון המאזניים הוא מר אלמוני, שמתנה את תמיכתו בפינוי בתמיכת הממשלה בהצעת החוק שלו. הצעת החוק עוברת. לא עוד הצלחה במדינתנו! "הטובים – לכשלון," זועקות הכותרות, ומשרד החינוך מוציא מיד הנחיות לסירוס כל חומרי הלימוד (המסורסים ממילא). תלמידינו הופכים לבורים. אבל בריאים. כולם שמחים. חוץ מן העוזר הפרלמנטרי שדבר מן המהלך המבריק שיזם לא דבק בו. וחוץ מאלמוני, שבעיתוי נוראי מבחינתו, רגע אחרי ההצבעה, התגלה כי בילה עם נערת ליווי אשר העבירה לו שוחד מהעורך-דין המסואב. וחוץ מיוזם העצומה, שבינתיים קרא מחקר שמפריך את המחקר הראשון, אך זעקותיו כבר לא נשמעו בים-הרעש שנוצר מקריאתו הראשונה. וחוץ מראש הממשלה, שהודח בבחירות שלאחר הפינוי, על רקע הפינוי. וחוץ מהתלמידים הבורים. וחוץ מאלו שאחרי שהכל נגמר, קמים אל עוד סערה תקשורתית דה-לה-שמאטע שמבוססת על עוד דיווח-דה-לה-שמאטע של מחקר מדעי רציני בהחלט שכל חטאו הוא בכך שלא דווח כראוי.

נשמע לכם דמיוני והזוי ובלתי-אפשרי ולא-מציאותי ונראה-לך-שדבר-כזה-יכול-לקרות? למרבה הצער, במדינתנו הלבנטינית והצפופה, שום תסריט אינו דמיוני. והעיקר הבריאות!

כתבתה של צפי סער ב"הארץ" של לפני ימים אחדים, הוכתרה בשאלה: "האם ההורות באמת גורמת אושר?". הכתבה מדווחת על מאמר שפרסם כלכלן בריטי מאוניברסיטת יורק, ובפסקתה הראשונה של הכתבה, מביאה הכתבת את תמצית המאמר: "לדבריו, הדעה הרווחת שלפיה הורות גורמת אושר לבני אדם אינה אלא אשליה". סער ממשיכה ומביאה מדברי החוקר במאמר המדובר:

מחקרים סוציולוגיים מצאו כמעט אפס קשר בין הורות לבין אושר. יתרה מזאת, במחקרים שנעשו באירופה ובארצות הברית הורים אף דיווחו על שביעות רצון נמוכה בהרבה מזו שעליה הצהירו בני אדם שלא הביאו ילדים לעולם.

כמי שעוסקת בכתיבה עיתונאית, מכירה וודאי סער את קלישאת ה"אדם-נשך-כלב". רוצה לומר, יש דברים שאינם מהווים "חדשות". אם כן, מדוע חושבת סער כי בכתיבה האקדמית המצב שונה? הרי אם כבר קיימים מחקרים אשר "מצאו כמעט אפס קשר בין הורות לבין אושר" – מה חידש החוקר המצוטט?

את שמו של החוקר בעל-המאמר מביאה סער רק בעברית: נטווד פוודתאווי. אחרי 4 שאילתות בגוגל, הגעתי לשמו המקורי: Nattavudh Powdthavee. המרצה הצעיר (אוטוטו בן 31) מהמחלקה לכלכלה ומחקרים נלווים (תרגום שלי ל: Economics & Related Studies), המתעניין, בין היתר, באושר ובריאות, חוקר בתחומים רבים הקשורים למה שאפשר לכנותו "הכלכלה של החיים". בין יתר תחומי המחקר שלו: כלכלת עבודה, כלכלת בריאות, כלכלת חינוך. בשם החופש האקדמי המבורך, עוסקים כמה ממחקריו האחרונים של נאטאווד' פוודת'אבי (הצעתי לתעתוק לעברית של שמו) בנושאים כמו: הקשר בין מספר הבנות שיש לאדם ונטייתו להצביע למפלגות השמאל (מאמר מרתק!), או מתן תג-מחיר לחברים, קרובים ושכנים.

המאמר המדובר בכתבתה של סער מובא בשלמותו, כמו רוב מאמריו של החוקר, בדף הבית שלו. עיון מהיר בו מעלה כי אכן הנקודה העיקרית בו דן המאמר אינה האושר ( או אי-האושר) שחשים הורים. את זה לוקח החוקר כמובן מאליו, שהרי מחקרים רבים לפניו כבר מצאו זאת. הנקודה העיקרית היא הסיבה לכך שלמרות שהורים יודעים שגידול ילדים אינו כרוך רק באושר, ושלעתים רבות רגעי האושר הם היוצא-מן-הכלל-שמעיד-על-הכלל (ממש כפי שמצאו מחקרים רבים), הורים רבים עדיין מופתעים מממצאים אמפיריים בסגנון: "הורות לא גורמת אושר". וזוהי הנקודה העיקרית הנדונה במאמר המדובר.

כדי לדעת במה עוסק מאמר עליו מדווחים לא צריכים להיות מומחים בתחום הדיווח. צריך, בסך הכל, לקרוא קטעים מן המאמר. צפי סער, אשר הביאה קטעים מן המאמר בכתבתה, ככל הנראה לא קראה את המאמר – לא את גירסתו המלאה (הזמינה, כאמור, בחינם), ואף לא את התקציר המובא באתר כתב-העת המקוון "the psychologist", אשר אליו היא מתייחסת בכתבתה. ואיך אני יודע שהכתבת לא עיינה במאמר אותו היא סוקרת? הפסקה הראשונה בתקציר הנ"ל היא זו:

Like many other young couples our age, my long-term girlfriend and I are thinking about starting a family of our own. Two things are currently on our to-do list. First is to get married. And second is to have two children, hopefully one boy and one girl.

והנה מה שכותבת סער בסוף דבריה:

בדיווחים אינטרנטיים על המאמר צוין כי החוקר, בריטי ממוצא תאילנדי, בן 31, אינו הורה, אם כי הוא וזוגתו מתכננים להביא ילדים לעולם.

"בדיווחים אינטרנטיים"?! נו, באמת… הרי פרט זה מהווה חלק חשוב מפתיחתו ומסיומו של המאמר. ובנוסף: אם מצבו המשפחתי היה, לדעתה, מעניינם של הקוראים, היתה יכולה הכתבת, לכל הפחות, להפנות שאילתה לחוקר (אם היתה מוצאת את שמו בתעתיק הלועזי הנכון).

כתיבה אקדמית היתה מאז ומתמיד מוקפדת, מבוססת, מסתמכת-על-קודמים, מצטטת ונטולת ניסוחים-בלתי-מבוססים. כתיבה עיתונאית, כך נדמה, היא בדיוק ההפך מכך. וכך, יכולה כתבת מכובדת בעיתון מכובד לסיים כתבה על מאמר מדעי שלא קראה במשפט שלא קשור במאום לכל מה שנאמר לפניו:

תהיה אשר תהיה משמעותו של האושר, אותו מושג חמקמק שחוקרים כבודים מתחקים על עקבותיו, כמו אין-ספור בני אדם מן השורה, דבר אחד ברור למדי: בישראל המשפחתית, שלא לומר הוולדנית, ד"ר פוודתאווי לא היה מגיע רחוק עם התפישות החתרניות שלו.

(א. אם הכתבה עוסקת ב"מהי משמעותו של האושר?" – כדאי לדבר על כך בכתבה, אם לא – אין טעם להזכיר זאת בסופה; ב. הרישא של הפסקה מכיל אמירה קלישאית וחסרת-בשר; והכי חשוב: ג. מה בדיוק חתרני בתפישותיו של הד"ר?!)