קטגוריה — לא על הספר לבדו

מבקר ספרים. כך הרגשתי בחלוף שלוש שעות. שלוש שעות עברו מאז הפכתי את הכריכה הקדמית של הספר, קראתי את מילותיו הראשונות – ונסחפתי. שבע שעות לאחר הרגע ההוא, הפכתי את כריכתו הקדמית, עדיין נסער. זכורה לי פעם אחת קודמת בה טסתי לבד בטיסה חוצת-אוקיינוס ארוכה (ואולי באותה ההזדמנות טסתי לבד בשני הכיוונים? איני זוכר), אך לא זכורה לי היסחפות שכזו אל ספר. צלילה. כבר אחרי שלוש השעות הראשונות חשתי כמבקר ספרים, אשר קיבל לידיו את הספר, והוא קורא בו בעיון מתחילתו ועד סופו ברצף של יום עבודה מתיש (כך, לפחות, אני מדמיין את סדר יומו של מבקר ספרים). משהו רמז לי למן הרגע הראשון שאקרא בספר ללא הרף. שבע שעות לאחר מכן, אני יוצא לצעידה קצרה במטוס – חוץ מהפסקות שתיה-אוכל-פיפי, הייתי שקוע כל העת בקריאה – ומיד, כמו מבקר ספרים, יושב לכתוב.

"משאלה אחת ימינה" לאשכול נבו הצליח לטלטל אותי. משהו בתוכי הזדעזע. פעפע. בפעם הראשונה (ככל שזכרוני המוגבל מאשר), נספחתי בצורה עזה כל כך אחרי ספר. ברור שהדבר נובע גם מן ההתמסרות המוחלטת שהיתה אפשרית במקרה זה (מתי בפעם האחרונה הקדשתם שבע שעות רצופות מחייכם לקריאת ספר מתחילתו ועד לסופו?), ובכל מקרה – היתה זו הפעם הראשונה שדמעתי מספר. לאורך כל השליש האמצעי שלו הרגשתי איך גרוני מתכווץ, איך גוש גדול ומטריד עולה בו מלמטה, מאיים לפרוץ. ולרגעים אחדים – פרץ. וכך גם בעמודיו האחרונים.

בין תלי המילים השזורות ביד-אמן, מצליח נבו לגעת ברגישות בשלושה נושאים עיקריים, אשר מתמצים כל אחד למילה אחת קצרה: חברות, השתנות, מילים. החברות היא זו שמתניעה את הספר, נותנת לו כיוון ומסמנת לו את הדרך; ההשתנות – עם סימן שאלה בסוף המילה – היא התהייה הגדולה המרחפת מעל העלילה ומעל גיבוריה לאורך כל הדרך; והמילים – הו, המילים. נדמה שמעל הכל, עוסק הספר – הן ברובד הגלוי והן ברבדיו הסמויים יותר – במילים. גיבוריו מתבטאים מילולית בדרכים שונות מהותית זו מזו, וצורת ההתבטאות קשורה ישירות לצורת הנפש. אך הספר נקרא מנקודת-על נוספת, אשר מעניקה פרשנות נוספת לכל אחת ואחת מן המילים המופיעות בו, שהרי (ואין כאן "ספוילר" של ממש, הדבר נאמר כבר בדף הראשון) כל כולו כמעט (למעט ה"הצהרה" המובאת בתחילתו ו"אחרית דבר" שבסופו) הובא לדפוס (במציאות של הספר) לא על ידי המספר. וכך, כל מילה נקראת שלוש פעמים לפחות: פעם אחת, כפי שמספר אותה המספר; פעם שניה, כפי שקורא אותה חברו של המספר, אשר הביא אותה לדפוס; ופעם שלישית, כפי שקורא אותה הקורא.

* * *

והנה הקורא (אני) יושב וחושב. תוהה. מה סחף אותי כל כך? האם העובדה שמצאתי לבני-אִישִׁיוּת רבות מספור, כאלו אשר יחדיו מרכיבות את ה"אני" שהוא אני, פזורות בין דפי הסיפור, עד כדי כך שמצאתי את עצמי "מפוזר" בין דמויותיו השונות ולכל אורכו? לא רק. ומה גרם לי להתמכרות המוחלטת? האם העובדה ששלוש התמות המרכזיות השזורות בספר (על פי ראות עיניי) הן גם התמות המרכיבות את חיי? כנראה… שהרי חיי שלי מוארים תמיד בפנס שעל מדבקתו מופיעה המילה "חברים" (וכשחושפים את הכיתוב כולו, מופיע שם: "היעדרם של חברים בתקופה משמעותית בהתפתחות"), ההשתנות אשר חוויתי בימי שירותי הצבאי – ממשות-קיומה היא התהייה הגדולה המרחפת מעליהם, והמילים – הו, המילים – הן (כולל השתיקות שבהן) הדרך שלי לבטא את כל זה.

וכשאני קורא בספר בו מפוזרים פירורים שלי, ואשר כל-כולו עוסק בשאלות הגדולות של חיי, אני מרגיש, לראשונה, כמו ברגעים-מן-הסיפורים שלפני המוות: סרט חייך עובר אל מול עיניך במהירות גבוהה, כך גורסים מי שהיו שם. ואני הרגשתי כך - ללא ההרגשה כי סופי קרב. והסרט רץ דווקא בהילוך איטי מאוד, מאפשר להתעמק בכל פריים כמעט.

* * *

דיילת במדים כחולים עוברת ומוודאה כי הידקתי את חגורת הבטיחות. דעתי מוסחת מן המסך הבוהק, בודק את מצב הבטריאות. ארבע שעות, שלושים-ושמונה דקות. במסך של הנוסע שלידי מרצד מאז תחילת הטיסה הערוץ עם המידע אודות מצב הטיסה העדכני. עוד שעה וארבעים-ושתיים דקות לנחיתה. דעתי מוסחת מן הדיילות ומן המסכים ומן האנשים ומן הקולות. שבע שעות קראתי בספר, מתחילתו ועד סופו, ודעתי לא הוסחה כמעט, ועכשיו – כשאני מנסה להיפתח, היא מתעתעת בי. קל לדבר על התמות המרכזיות של חייך. קשה ליצוק בהן תוכן ממשי. מעשי. כזה שיסביר אותן ויבאר אותן. קשה להפוך את הרעיונות למילים שייקראו ויחקקו. מוכרח, אך לא יכול. לא עכשיו. (אבסורדי למדי, גם חלקים מהותיים בתוכי הקשורים לנסיעה הנוכחית, קשורים קשר עבות לשלוש התמות הללו, למרות שהן נראות רחוקות-ביותר מנסיעה לצורך השתתפות בקורס אקדמי בלבד.)

בגובה 11,582 מ' מעל פני הקרקע, מעל חלקה המזרחי של קנדה, במהירות-קרקע של 831 קמ"ש, אני סוגר את המחשב (אשגר את הכתוב כאן לאוויר-הרשת ברגע הראשון בו אתחבר לרשת), דוחה את המטען הזועק-להתפרק לפעם אחרת. אחרי הכל, כך היה נוהג גם מבקר ספרים הגון (אני חושב)…

רק דבר אחד בסידרה הזו הפריע לי למן ההתחלה: השם שלה. חמישה גברים וחתונה, סידרת הטלוויזיה בבימויו של ערן קולירין (מי שאמון גם על "ביקור התזמורת"), היא אחד הדברים הטובים ביותר שנראו פה לאחרונה. בעצם, גם לקולירין הפריע השם, והוא אמר זאת בגלוי בראיון שנתן למוסף "גלריה הארץ" לפני שידורו של הפרק הראשון.

הדמויות הזויות. התסריט מהוקצע. הליהוק מעולה: יחזקאל לזרוב (יאיר) בתפקיד הגיבור הסובל, לירון ויסמן (איה) בתפקיד המשפיטה, הילה וידור (שרון) בתפקיד הפרינססה הבלתי-מחוברת-למציאות-בעליל, ומעל כולם (בעיניי, כמובן) מאיה מרון (ניבה) בתפקיד ההזוי ביותר של זו ש"מערכת יחסים פתוחה" הוא "נישואים סגורים" בעיניה… ומעל הכל – הסדרה "אמיתית" במובן שהיא נוגעת ברגש (שלי, לפחות) ומעוררת הזדהות עמוקה (או, לפחות, כך אני חשתי).

כאשר שמעתי כי הפרק האחרון של הסדרה אמור להיות משודר בזמן בו נהיה כבר בחו"ל – התווסף לי עוד תירוץ לטיעון ששמו: "חייבים לקחת לפטופ לארצות הברית". הלפטופ נותר, בהחלטה של הרגע האחרון, בבית. מיד לאחר החזרה ולאחר שסיימתי כמה התחייבויות קודמות, התיישבתי לראות את הפרק האחרון (מופיע במלואו, כמו תוכניות רבות המשודרות בערוץ 10, באתר הערוץ).

ושם, בפרק האחרון, הגדוש בטקסטים שנונים ומרתקים, מופיע המונולוג של יאיר, גיבור הסדרה, אשר חייו רק הולכים ומסתבכים אל מול עיניו. זהו, לטעמי, המונולוג האמיתי ביותר והמרגש ביותר שנשמע במחוזותינו מזה זמן רב. העובדה שהוא נאמר על ידי דמות בדויה אינה מפחיתה, בעיניי, מתקפותו. וכה אמר יאיר (מתחיל בזמן 14:35, מומלץ ללכת ולשמוע זאת בקולו הרפוי-מחוספס של לזרוב ובליווי מוזיקת הרקע המרטיטה):

אני זוכר, כשהייתי ילד, בערך בן חמש או שש, היו לי מכוניות כאלה קטנות, כמו שיש לכולם. במשך שעות הייתי מסיע אותן על הדוגמאות של השטיח בסלון, מדמיין שהפסים הם כביש, עושה קולות של מכונית, מחנה אותן בשורה. זה כל מה שהיה קיים באותו זמן של משחק, רק המכוניות והציורים על השטיח. ואז פתאום היה ריח. אמא במטבח מטגנת שניצל לאחרוחת צהריים, ואני מתחיל להיות רעב. אני רק מקווה שהיא תזכור לא לשים לי בצל מטוגן על הפירה. היא תמיד שוכחת שאני לא אוהב בצל מטוגן על הפירה. ואני זוכר איך אחי הגדול בדיוק היה חוזר מזיע מהכדורגל, זורק עליי את הכדור בצחוק, ואבא שולח את שנינו לרחוץ ידיים. ואחי קצת עוזר לי, קצת משפריץ עליי. זה… זה היה מושלם. אין לי מושג מתי הכל התחיל להתקלקל או למה. אני לא חושב שמאז הרגשתי משהו שאפילו מתקרב לשלמות הזאת.

פעם, כשהייתי אני קטן – בן עשר אולי – נשארתי בבית, חולה. סבתא שלי, אשר מאז שאני זוכר את עצמי – גרה בצמוד אלינו (ובעצם, עוד קודם), בחלק נפרד של הבית, הגיעה בצהריים והביאה לי שקית נייר חומה. מתוך השקית, הוציאה הליקופטר צעצוע, אשר הבהב עם אורות חלשים, השמיע קצת קולות ונסע בשמיניות על הרצפה. סביר להניח שבאותה השקית היה גם ממתק קטן. זוהי אחת מן התמונות החזקות ביותר שצרובות בי מילדותי. הפשטות הזו: ילד קטן חולה, סבתא אהובה, הליקופטר צעצוע. אני יכול עכשיו לראות את אני-הקטן יושב על הרצפה ומביט בהליקופטר הזה ובמי שנתנה לי אותו. הפשטות הזו. והעיניים דומעות.

אני מריץ את הקטע מן הסדרה הלוך ושוב. גופי מצטמרר, הגרון מתכווץ. אני רואה את הילדון הפרטי, משחק במשך שעות על גבי שעות עם המכוניות הקטנות והגדולות שלו, על השטיח עם הציורים, וגם סתם כך על הרצפה. מתפעל מן הסבלנות שלו, אך בעיקר מקנא בו.

ולא נותר לי אלא לתהות: האם אוכל אני לעכב, ולו במעט, את הרגע בו הכל יתחיל להתקלקל לו?

שבוע הספר הגיע עלינו שוב, וביחד עם החום שמתחיל להפגין נוכחות – ברור שהגיע הקיץ. אחת הקלישאות המוכרות לכל היא כי הקיץ מתקשר לשטחיות/קלילות, כי למי יש כוח לעשות משהו בחום הזה? איני בא לדון כאן במקורן של קלישאות או בנכונותן, אך נדמה לי שנהירה של המוני עמישראל אל דוכני "שבוע הספר" בימים דביקים שכאלו אינה עושה טוב לספר ואינה עושה טוב לעם, אלא מתקשרת דווקא לאותה קלישאה.

האופטימיים (כלומר, אנשי הוצאות הספרים) אומרים כי זוהי חגיגה, ומלווים אותה בתת-כותרת מרשימה: "פסטיבל של מילים וצלילים". למה צריך צלילים? למה צריך הופעות חיות? למה צריך הצגות וסדנאות? אולי בגלל שזהו "פסטיבל" או "יריד"?

הפסימיים (אני, למשל) חושבים שיש כאן סממן נוסף להתדרדרות התרבותית הנוראה הפושה בכל פינה בארצנו הקטנה. שימו לב, למשל, למה שאומר גילי ויינשטוק, בעל חברה להפצת ספרים, ממקום שבתו ביריד שבוע הספר במרכז מסחרי במודיעין:

"הישראלים משוגעים על מבצעים… הם רואים מדבקה צהובה על עטיפת הספר ומיד קונים. לא חשוב המחיר, העיקר שהוא במבצע"

במקום אחר, מציינת במפורש הכתבת שירי לב-ארי, בבואה להציע חקיקתו של חוק מחיר קבוע לספר (יש כזו חיה בעולם, והרעיון אפילו מצליח), כי:

"רוב הקונים יעדיפו באופן טבעי לקנות ספרים שנמצאים במבצע, מאשר להתעקש על ספרים שחשבו לקנות מראש אך נמכרים במחיר מלא"

גם אם אין התובנה הנ"ל מבוססת על מחקר אמפירי, הרי שהיא בהחלט מעוגנת במציאות, כפי שאנו חווים אותה. אני, לדוגמא, חריג שכמותי, מחכה לעתים שנה שלמה, עד הגיע שבוע הספר (או, במקרה הזה, חודש-הספר או תקופת-הספר), כדי ליהנות מהנחות משמעותיות על ספרים שרציתי לקנות. הציפיה הזו הופכת את הדפדוף בספר – דבר מענג לכשעצמו – לקסום הרבה יותר. אני מחזיק ביד ספר שחיכיתי לו שנה שלמה, כמעט כמו תינוק שמחכים לו תשעה חודשים עד שהוא מגיח לאויר העולם.

למרבה המזל, יש עדיין כמה סופרים שגם עושים ואינם נכנעים למכונת השיווק הענק. הם פועלים לבד, בשקט, בצניעות, כשמטרתם היא לייצר "משהו" אחר. בימים עברו, ה"אחר" הזה היה ה"רגיל", אך היום, כאמור, התהפכו היוצרות.

פעם, היינו עַם הספר. ההגדרה הזו צמחה מתוך הספר, האחד והיחיד, והפכה להיות מטבע לשון המתייחס לכך שהיהדות הצמיחה סופרים ואנשי-ספר רבים. בהמשך, התרחבה על מנת להדגים כי העם היהודי מבסס את כוחו על המחשבה ועל הרוח (ועוד יותר בהמשך, נמתח קו ישר משם לעובדה ש"ישראל היא מעצמת היי-טק" ולכך ש"המשאב העיקרי שלנו הוא המוח"). נדמה שהיום חזרנו להגדרה המצמצמת, ו"עם הספר" הוא, בסך הכל, העם שביסס את קיומו של ספר אחד, חשוב ככל שיהיה. הספר הזה נמצא ממילא בכל בית (כל ילד מקבל אותו בכיתה ב' בחינם). ומה לגבי כל שאר הספרים? טוב, זה כבר תלוי במבצעים…

כלל ידוע הוא בקרב עיתונאים: כשסופר כותב ספר – זה חדשות. אבל כשסופר מגיע לכנסת לדבר על חשיבות הספריות הציבוריות – זה כבר חדשות גדולות. הסופרים אייל מגד, נעמי רגן וישראל סגל הצטרפו לפני ימים אחדים לכמה עשרות ספרנים וספרניות, אשר הגיעו למשכן הכנסת, כדי לזעוק כנגד הקיצוץ הצפוי בתקציב הספריות הציבוריות. בסוף זה הצליח להם. טוב, זו בעצם רק ההתחלה.

העלאת הנושא לדיון ציבורי העלתה גלי נוסטלגיה מעל דפיו של מוסף "הארץ" ימים ספורים לאחר מכן, ושם שרטטו כמה כותבים רגישים ומדוייקים את חוויותיהם הבלת-נשכחות מן הספריה הציבורית של ילדותם.

משום מה, נוצרת זיקה קבועה בין המושג "ספריה ציבורית" לבית המושג "בית ספר". הספריה נתפסת כמקום המשמש בעיקר ילדים בגיל בית ספר. כמה שמחתי לשמוע, לפני זמן מה, כי ע', חברתנו הטובה, עשתה מינוי לספריה הציבורית במקום מגוריה וכי היא פוקדת את המקום. ואכן, בביקורינו אצלה, אני נהנה לראות את הספרים העטופים בניילון שקוף, וחוזר בבת אחת לימי ילדותי.

תמיד הוקסמתי מן המדפים הגבוהים עמוסי הספרים, אשר היו מעטרים את קירות ביתנו (ורק בבגרותי, שמתי לב שהמדפים לא כל כך גבוהים, ושהתמונות התלויות על הקירות הסמוכים מעטרות אותם באופן מוצלח לא פחות). הסלון הישן, שהיה "אדום" עבורי – בגלל הוילונות האדומים הגדולים שהקיפו אותו משני עבריו, ונדמה לי שגם בגלל צבע הריפוד – היה עמוס ספרים וספות. רבים מזכרונותיי המוקדמים קשורים לחדר זה. ההירדמות על השטיח, מתוך ידיעה ברורה שארחף באופן מסתורי למיטתי (נישא על ידיו של אבי, שבטח שם לב שבשלב מסוים נרדמתי שם בכוונה, רק כדי להינשא על כפיו למיטה ולתת לו לכסות אותי בעדינות); ההאזנה לקולותיהם של רפי רשף ויוּד (קוטנר) בגלגוליו הראשונים של זה הראשון ברדיו; וגם ה"בליעה" של ספריו של דני דין הרואה ואינו נראה על הספה האדומה ששכנה מול מערכת הסטריאו.

תחילה, היה זה דני דין, מאוחר יותר היו אלו עלילותיו הפתלתלות של הבלש הבלגי הרקול פוארו, גיבורה של אגאתה כריסטי, אשר לימד אותי לא להאמין לשום דבר ולצפות תמיד לבלתי-צפוי. בכל שלב ושלב ליוו אותי הספרים, ותמיד היו אלו ספרים אשר הושאלו מן הספריה הציבורית, מן המקום הקסום והגדוש בספרים. היום כבר ברור לי, שבהשוואה לספריות בהן אני מוצא עצמי לעתים (רחוקות) כעת – היתה הספריה ההיא קטנה וזניחה, אך הזכרון שלה עדיין פועם בי. מנמוך גובהי, נראו לי המדפים העמוסים כמפלצות חייכניות ומזמינות.

כמה שמחתי, לכן, כאשר נקרתה בפניי ההזדמנות להתנדב בין כתלי הספריה, לסייע בכל שאוכל. כמו תמיד, מן החוץ נראה כי כל עבודתם של הסייעים בספריות, היא להחזיר למקומם את הספרים המתפזרים להם ללא הרף, ממש כמו הבגדים הנמדדים בחנויות הבגדים ומושלכים כלאחר יד לכל עבר. אך השיטוט בין מדפי הספרים ובין הדפים הכרוכים בתוכם משרה אווירה מיוחדת, ובבת אחת בולע אותך לתוך עולם אחר. עולם של מילים. של ניסוחים. של עיסוק תמידי בנושאים מגוונים. כאשר התחלתי במלאכת סידור הספרים על המדפים, הייתי דוחף את הספרים לכיוון הקיר, מצמיד אותם לחלקו האחורי של המדף. חששתי שאם אעשה אחרת – הם יאבדו שיווי משקל. יפלו, חלילה. ואז הגיע מנהל הספריה, שבעברו פרסום של כמה ספרי שירה. אותו אדם אשר קוראי הספריה הרגילים חוששים ממנו, אך לי היתה כבר את הזכות לעבוד לצידו. בשקט האופייני לו, הסביר לי כי הספרים צריכים להיות מיושרים בקו אחד סמוך לקצהו של המדף הקרוב לעיני הקוראים.

שנים אחר כך, כשקראתי את ספרו המופלא של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", ומצאתי בו את התיאור שלו על סידור הספרים בספריה של אביו ועל זעמו של אביו על סידור הספרים לפי גובהם, לא יכולתי שלא להיזכר בתמונתי עומד בחדר הפנימי של הספריה, ומיישר את הספרים מחדש, הפעם "על פי הספר".

לאחר זמן מה, הצלחתי להתקדם מעמדת מסדר הספרים, והגעתי עד לעמדת הספרנית, מסייע שם בכל הקשור לרישום בכרטיסים (כרטיסים. כן. ככה החליפו פעם ספרים.‏.‏.‏), ופעמים נדירות אפילו זכיתי לעמוד במקומה של הספרנית ולהחליף ספרים. רעד קל עבר בי אז, וכל גופי זעק התרוממות רוח.

אחת הפונקציות החשובות ביותר בכל ספריה, ואולי הפחות מוכרת (האם היא קיימת עדיין היום?) היא זו של עוטפת הספרים. זכיתי להכיר גם אותה מקרוב, אותה פנסיונרית חביבה אשר ניתן למצוא בקלות כמעט בכל ספריה (או לפחות באלו בהן עוטפים ספרים). שנים עברו, וכשחזרתי לאחר מכן לספריה, מצאתי את הספרנית הותיקה - זו שאת מקומה תפסתי, לעתים, בהתרגשות – יושבת אל מול ספרים, ועוטפת אותם באהבה. את מקומה בעמדת הספרנית החליפה מישהי צעירה יותר. המחשב בו השתמשה לרישום ההחלפות סימן את העידן החדש, בו הפכה הספרנית לעוטפת הספרים והמתנדב בסידור הספרים היה גם הוא בסטטוס של "לשעבר".

היום כבר איני מסתובב בספריה הציבורית. המדפים בבית זוכים לקבל מתנות בדמות ספרים חדשים. התחושה המתלווה לקנייתו של ספר חדש והוספתו לרפרטואר הביתי, מעגנת גם היא. לולא זאת, לא הייתי יכול להביא בקלות את דברים מספרו של עוז. פעמים רבות אני מעלעל בספרי פרוזה ושירה, אשר ציטוטים מהם מלווים את מסלול חיי.

אך השיטוט בין המדפים הגבוהים והארוכים בספריה הציבורית לימד אותי רבות. על העוצמה האצורה בין דפיו של ספר תמים-למראה. על הגיוון והשונות בתוך ים הספרים. ובעיקר, על התחושה הברורה הניתנת לך בעת החתמת הכרטיס (או הרישום במחשב), כי הספר הזה, אותו אתה משאיל לתקופה קצובה, ניתן לא רק לך, אלא לכולם. אתה רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה של קוראים, אשר לכולם הזכות ליהנות ממילותיו ומרעיונותיו (רעיון אשר מומש בעידן האינטרנט בצורה מופלאה). נסיון להמיר את התחושות הללו בין מדפים עמוסים של חנויות ספרים (חוויה נהדרת כלשעצמה, ובפרט בחנויות ענק בחו"ל. נסו ותיהנו!) – הצליח לכפר רק בקצת על מה שנעלם ממני בין המדפים של הספריה הציבורית.

"בקצה השתיקה פתח אבא ויגלה לי, במשך כעשרים דקות, את כל עובדות החיים. לא הסתיר שום דבר. הכניס אותי בסוד הסתרים החשאיים ביותר של עולם הספרנות: חשף לפני גם את דרך המלך וגם משעולים צדדיים מיוערים, נופים מסחררים של וריאציות, ניואנסים, פנטזיות, שדרות נידחות, גיוונים נועזים ואף קפריזות אקסצנטריות: ספרים אפשר לסדר על-פי הכותרת, על-פי אלף-בית של שמות המחברים, על-פי סדרות ובתי-הוצאה, על-פי הכרונולוגיה, על-פי לשונות, על-פי נושאים, על-פי הסוג והתחום, ואפילו על-פי מקום הדפוס. יש ויש.

כך למדתי את סודות הגיוון: החיים עשויים שדרות שונות. כל דבר יכול להתרחש כך וגם אחרת, על-פי תווים שונים ועל-פי הגיונות מקבילים. כל אחד מן ההגיונות המקבילים הוא היגיון עקבי וקוהרנטי על-פי דרכו, מושלם בתוך עצמו, אדיש לכל האחרים"

(סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז, עמ' 29-28)

כמה טוב שאוכל, בעוד זמן מה, לשוטט עם ילדי בין מדפיה העמוסים של הספריה הציבורית. בינתיים, הוא נהנה מספרית הגן – נוהל משובח וראוי המונהג בגנים רבים, ובמסגרתו מחליפים הילדים ספרים. ואם הוא לא ירצה להחליף ספרים בספריה הציבורית – ילווה הוא אותי כאשר אני אחליף אותם.

ועם קשר או בלי קשר – הסרטון הזה – מצחיק ומדויק – הוא פשוט משהו שאי אפשר להתעלם ממנו…

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=xFAWR6hzZek[/youtube]

עדכון (רק עכשיו שמתי לב): זהו הפוסט המאה!!!

י' ו - ע', חבריי הטובים, "בילו" לפני זמן מה בבית חולים, במחלקת ילדים. הילדונת הטרייה (והשניה) שלהם לא חשה בטוב, והם התפנו מטרדות היומיום לטרדות אחרות…

בין לבין, צד את עינו של ע' פוסטר, אשר היה תלוי על אחד הקירות. לאחר ששבו הביתה ונרגעו, מצא לנכון להביא לידיעתי את אשר היה כתוב שם, תחת הכותרת "מגילת זכויות האישונים". "אני מניח שזה לא מקורי," סייג ע', "אבל אולי תרצה לבלוג".

חיפוש מהיר בגוגל העלה כי זה דווקא כן מקורי. מדובר במניפסט אותו ניסחו בהוצאה-לאור-לילדים אישונים, והוא אכן ראוי לעיון ולדיון. נדמה לי שבין השורות הקצרות של המגילה הזו, טמונה אהבה גדולה לילדים, לספרי ילדים, ובפרט לרגעי המפגש הקסומים בין הילד, הספר וההורא (זוהי לא טעות. ראו את התיבה "הורית שפה קשה" ששבה מן הכפור ומופיעה בחלקו העליון של התפריט השמאלי הקישור לעמוד "הורית שפה קשה" בחלקו העליון של התפריט השמאלי). וכשהכל נעשה בהומור ובכבוד לשני הצדדים הנוגעים בדבר – מתקבל מסמך מרתק.

כיוון שאיני רוצה להפר את זכויות היוצרים של האמונים של המגילה, תוכלו לצפות בה כאן או להדפיס אותה מכאן.

לפני שבועיים, הצגתי כאן חידון ספרותי באבני לגו, וכעת בא תורם של אטבי הכביסה. האטבים משמשים את הילדון למשחק: הוא מפרק את המגדלים אשר אנו בונים עמם, הוא מסדר אותם לפי צבעים ו"קולע" אותם לסל. לאור הצלחת החידון ההוא, החלטתי לנצל גם את האטבים לחידון ספרותי. הצעתי לו שנבנה בעזרתם סצינה מתוך סיפור, והוא שימש בעיקר צופה-בוחן.

ובכן, להלן החידה…

איזה סיפור מסתתר מאחורי סצינת האטבים?

לפני ימים אחדים, באחר הצהריים משותף ונחמד, הצעתי לילדון שנבנה, בעזרת קוביות הלגו, התרחשות הקשורה לאחד מן הספרים האהובים עליו. הוא הסכים מיד. איני זוכר מי בחר את הסיפור, אך שנינו התפרענו עם דמיוננו, מתוך מטרה להשתמש בקיים ולייצר משהו שיידמה למציאות הסיפורית המוצגת בו.

ובכן, להלן החידה…

איזה סיפור מסתתר מאחורי מה שבנינו?

הערה: המוסך משמאל, חבילת הלגו מימין, עודפי הקוביות מאחור, המיטה והקירות – אינם רלוונטיים. התייחסו נא רק למבנה הלגו הגדול, לחיות שמשמאלו וליחידה הקטנה שמימינו.

(ליחצו להגדלת התמונה)

בקרב המגיבים-פותרים תוגרל תהילת עולם וכבוד ויקר…

יום של תם

כתבה ואיירה: רינת הופר

זמורה-ביתן, 2005

זהירות, ספוילר: רינת הופר מקריאה מן הספר (Ynet)

ביקורת נוספת: אצל גילי בר-הלל בבלוג "עוד דף אחד ודי – יומן קריאה" (בתחתית העמוד)

שיווק ספרים, כולל ספרי ילדים, נוטה לרוב לכיוון הסכריניות וההגזמה. ביקור קצר במספר אתרים למכירת ספרים מאושש את החשד הראשוני: אף אחד ממציגי הספרים אינו בוחר את תיאורו בעצמו. כולם מצטטים את אותו טקסט מוכן-מראש. הנה, למשל, דפי המוצר של הספר "יום של תם" בוואלה!שופס, ibooks (סטימצקי), getIT (תפוז), וצומת ספרים. ואולי מאתרים שכאלו איני אמור לצפות למקוריות, אך מספריה עירונית, למשל, הייתי מצפה למעט יותר שאר-רוח.

כמה טוב לדעת שישנם עדיין סופרים (גם אם הם "רק" סופרי ילדים) שלא רק יצירותיהם איכותיות, אלא אף התייחסותם (הגלויה) ליצירות הללו היא איכותית. כך, למשל, הופר מדברת בגלוי על חיבוטי הנפש המלווים את יצירתה, ויותר מזה – מתייחסת לא רק לספר שהוציאה, אלא גם לקהל קוראיו. לקראת שבוע הספר האחרון סיפרה הופר על כתיבתה, ובין היתר אמרה כך:

"הרי גם עוד מיליון שעות עבודה לא היו משיגות את אותה שלמות מופלאה שרק ילד יודע לתת לספר שהוא אוהב באמת"

הופר יודעת ומבינה שהשלמות של הספר נמצאת בילד, והוא זה שנותן לו את משמעותו. ואם אפשר להשאיל ממה שאמר כבר חכם גדול, הרי ש:

הסיפור לא יהיה אותו סיפור

ואתה וילדך לא תהיו אותם אתה והוא

לכן אינך יכול לקרוא אותו הסיפור פעמיים

הסיפור "יום של תם" יכול להדגים היטב נקודה זו, כיוון שהוא מאפשר משחק רב וגמישות רבה מאוד. כל קריאה בו היא חוויה חדשה, וההפתעות החבויות בו נמצאות גם בפרטים הרבים השזורים ברקע הטקסט.

אני מוכרח להודות שמבין ספריה של הופר הוא זה שנראה המאולץ ביותר. מדפדוף בו נדמה שהגימיק שבו (ההפתעות המסתתרות בכל כפולת דפים) קצת השתלט על העלילה וכי בנקודות מסוימות אף הטקסט מעט נפגע מכך, אך כל מה שצריך לעשות הוא לשנות מעט את נקודת המבט.

על פי נקודת המבט החדשה, אין מדובר כאן בספר אחד עם עלילה מתמשכת (למרות שהוא לכאורה כזה), אלא באוסף של חוויות יומיומיות, המתוארות בסדר כרונולוגי. ככזה, עשוי הספר להתאים גם לילדים בגילאים צעירים מאוד, ומתווספת לכך צבעוניותו הרבה והאיורים (המקסימים – אבל זא לא מפתיע…) המכסים כל כפולת דפים.

אצלנו, הילדון מחכה במתח לרגע בו יוכל לפתוח את הדלת או את הארון או את המקרר או להזיז את הילדה – כל מה שמפריע לו להציץ אל מאחורי הדברים ולחשוף את ההפתעה. וכשציינתי שהגימיק השתלט על הספר – נדמה שהדבר מתבטא היטב בהתנהגותו זו של הילדון. נדמה שבזמן ההמתנה לחשיפת ההפתעה הוא אינו קשוב כבדרך כלל. דעתו מוסחת לא-מעט.

"יום של תם" הוא גם שם שירו של נתן זך. השיר מתאר, אמנם, ציפיה לשובה של אהובה, אך קריאה שונה של השורות יכולה לתאר גם את המתרחש אצלנו בבית בשעת הסיפור לפני השינה:

"חיכית כל היום

ועתה ערב. שלום על פניך

הרפויות ועל ידיך הנחות לפניך

על השולחן"

רגעי הסיפור הם רגעים של תום. הבה נתעלם ממערכות השיווק הדורסות כל חלקה של תום ומקוריות. בואו נתענג על המלים. על האיורים. על הרגע הזה של הביחד. ככה צריך לסיים את היום.

מאז ומתמיד אהבתי את המילה הכתובה. אני זוכר איך בילדותי "בלעתי" ספרים וביליתי שעות רבות בספריה. כאשר הוצע לי, בשלב מאוחר יותר, להתנדב בספריה הציבורית המקומית – הרגשתי שזכיתי בכבוד רב. כיוון שכך, שיעורי הספרות בתיכון עברו עליי ללא שום סבל. נהפוכו. אהבתי אותם.

יש מורים שמשאירים חותמם בזכות התנהגות מופתית, ויש כאלו שזכורים בעקבות ידע עצום ורב. אבל את ורדית, המורה לספרות מן התיכון, אני זוכר בעיקר בגלל משפט אחד קצר.

באחד מן השיעורים הראשונים של השנה, עת כתבה על הלוח מילותיו של שיר כלשהו, היא הקפידה, כמובן, לנקדו, כפי שמופיע במקור. איני זוכר את הסיבה לאמירתה או את האירועים שקדמו לה, ואפילו לא את הנימה שבה נאמרו הדברים, אך את צירוף המלים הזה לא אשכח: "שיר ללא ניקוד הוא שיר ערום".

והנה תרגיל קצר. קראו לעצמכם את הקטע הבא (מתוך "גלגוליו של מעיל", מאת קדיה מולודובסקי):

החיט עוסק בחיט
וילדים לו מלוא הבית.
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח-
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חרף
בעל סדק צר מערף.

וכעת, קחו הפסקה של כמה שניות, נשמו עמוק, ולאחריה קיראו שוב את אותו הקטע, הפעם עם ניקוד. הקפידו לקרוא באופן שוטף.

הַחַיָט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִיְלָדִים לוֹ מְלוֹא הַבַּיִת.
חַיִל רַב, בָּרוךּ הַשֵׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.

כָּאן הַמַּעֲשֶֹה נִפְתָּח-
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעשֶה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.

שאלת ביניים: איזו מן הקריאות היתה לכם קלה יותר?

ולחלקו האחרון של התרגיל: חזרו שוב אל הקטע עם הניקוד, עברו לאט לאט על מילותיו ובדקו היכן שגיתם בקריאה השניה, כלומר בזו עם הניקוד. האם היו מקומות בהם קראתם "לא נכון", כלומר לא בדיוק כפי שמנוקד?

במחוזותינו, נהוג "להיפטר" מהר מן הניקוד. הניקוד נתפס כאמצעי עזר מעיק, אשר משמש בעיקר ילדים בראשית הקריאה, כמו גם עולים חדשים בראשית קריאת העברית. בפועל, כלל לא בטוח שקל יותר לקרוא טקטסים לא מנוקדים, לעומת אלו המנוקדים. למשל, ישנן עדויות שקוראים מבוגרים ומיומנים קוראים מהר יותר עם ניקוד מאשר בלעדיו. מצד שני, הגיוני לחשוב שלילדים בראשית קריאתם, הטקסט המנוקד עשוי להיות דווקא קשה יותר לעיכול, כיוון שהוא מעמיס מידע נוסף על המוח בעת הקריאה. בנוסף לעומס הקוגניטיבי, ישנה גם תנועת-יתר של העין, המתרוצצת גם בצדי האותיות ומעליהן, על מנת לקרוא את המילה כהוויתה.

עבורי, הניקוד בספרים אותם אני קורא לילדון, מאפשר לי להקפיד על שפה תקינה ונכונה, ויותר מזה – נאמנה למקור. אני מוכרח לומר שאני מוצא עצמי לעתים לומד כיצד להגות מלים מסוימות, ומשתמש בהגייה תקינה זו גם בהמשך.

כמו הטקסט, האיורים, והעלילה – גם לניקוד יש חלק חשוב בספר. לכן, בפעם הבאה שאתם מתיישבים להקריא לילדיכם סיפור – תנו כבוד לנקודות ולקווים הקטנים אשר עוטפים את האותיות ואת המלים בלבוש-מלכים. בלעדיהם – הסיפור אולי לא ממש ערום, אבל הוא בטח הרבה פחות לבוש.

פוסט זה פורסם בשער (13 בינואר 2007)

מי שמכיר אותי היטב, יודע שקשה להוציא אותי משלוותי. קשה, אך לא בלתי אפשרי. וכשזה קורה – אני רותח. יוצא מכליי. מתמלא אֶרֶס. אך להיכן אפנה את חיצי הארס הללו? למזלי, הדף (הווירטואלי) סופג הכל, והנה חיזוק לטענה כי בלוגיוּת היא, בעצם, סוג של תראפיה. אולי תת-ענף של ביבליותרפיה.

הדבר האחרון שהרתיח אותי היה הקמפיין (הממוחזר, אך לא על זה הכעס) של הבנק עם הג`ל, תחת הכותרת: "תקרא – תצליח". הקמפיין הוא, כפי שמתואר באתר הרשמי של הבנק, חלק מ"תכנית רב-שנתית שנועדה להעלות את רמת המודעות הציבורית לקריאה כערך מרכזי בעיצוב אישיותם ובהגדלת סיכויי הצלחתם של ילדי ישראל". הפעילות כוללת, בין היתר, חלוקת ספרים למוסדות שונים, קיום "שעות סיפור" וכיו"ב.

ולמי שלא הפנים עדיין, מדובר בפרוייקט בעל מטרות עילאיות, והבנק טורח לציין כי זהו "אחד הפרויקטים הגדולים והחשובים ביותר בתחום החברה והקהילה". כידוע, מלת המפתח היום במגזר העסקי היא "מעורבות חברתית" או "תרומה לקהילה", ובנק הפועלים אינו שונה מעמיתיו בנושא זה. אגב, הקול הקורא שיצא בנושא מטעם משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה הוא מסמך מרתק בפני עצמו, אשר חושף את מה שעומד מאחורי המושג הזה, ואינו חושש לומר בגלוי כי: "מעורבות כזאת תורמת לא רק לקהילה אלא אף לארגונים העסקיים עצמם!" [סימן הקריאה במקור - א.ה]. כלומר, זה אפילו לו מתן-גלוי-בסתר.

כדי לא להתבדר, אני מניח כרגע למטרותיו של הפרויקט ולשאלות על הרווח (המוסרי, החברתי והכלכלי) שזוכה לו הבנק בעקבות הפעלתו של פרויקט כזה.

כל מה שמרתיח אותי הוא דבר אחד אשר עומד בבסיסו של הפרויקט ומנוסח היטב בכותרת שלו: תקרא – תצליח. מי שקורא את הסיסמא הזו, אשר וודאי הושקע בה הרבה, יכול להעלות על דעתו כמה שאלות.

שאלת קורא-הסיסמא התמים: במה אצליח?

תמים אשר קורא את הסיסמא, חייב לשאול את עצמו, קודם כל, לפשרהּ. למה התכוון המשורר/הפרסומאי/הבנקאי, כאשר הבטיח הצלחה? הצלחה במה? הצלחה במגזר העסקי? הצלחה עם בני/ות המין השני? הצלחה בבחירה לרשימת מפלגת העבודה? ואולי כל אלו (ועוד) יחדיו?

התהייה הזו חושפת את ערוותה של הסיסמא ומדגימה את נביבותה. כל כולה סובבת סביב המילה "הצלחה" ולא סביב המילה "קריאה", וזהו, לכאורה, מסר הפוך מזה אליו כיוון המשורר/פרסומאי/בנקאי.

שאלת קורא-הסיסמא הנסיבתי: איך אצליח?

אדם המתעניין בנסיבתיות, החושב על דברים במונחים של סיבה-תוצאה, לא יכול שלא לשאול את עצמו: איך זה עובד? איך ייתכן שאותה פעולה (היינו, קריאה) משפיעה באופן זהה (גורמת להצלחה) על כ-ו-ל-ם?

קחו שני אנשים במשקל זהה ועם רמת סוכר זהה בדמם, ותנו לכל אחד מהם לאכול חבילת שוקולד בכל יום למשך חודש. האם משקלם יהיה זהה אחרי חודש? ברור שלא! האם רמת הסוכר בדמם תהיה זהה? ברור שלא! אז איך ייתכן שהקריאה גורמת לכולם להצליח? משהו פה לא בסדר…

שאלת קורא-הסיסמא הסקרן: כמה אצליח?

סקרן כרוני אשר קורא את הסיסמא הנבובה (זה כבר הוכח) לא יכול שלא לתהות כיצד באה לידי ביטוי הצלחה זו. האם ניתן למדוד אותה, ואם כן – אחרי כמה ספרים שייקרא, יהיו כבר ביטויי ההצלחה נחלתו?

הכּימוּת של ההצלחה הטריד בלוגרית אחרת (ומוערכת ללא שום קשר) עוד בגלגולו הקודם של הקמפיין, אך כל בר-דעת יאמר לכם שאין שום סיכוי לבנות נוסחה להצלחה הזו (שמהותה, כאמור, לא ברורה).

מסקירה מהירה של מחקרים בתחום, עולה כי הפרמטר אשר כלפיו נבדקת השפעת הקריאה (מבחינה כמותית) הוא… הצלחה בקריאה! רוצה לומר: מי שקורא (או שבשלב מוקדם יותר מקריאים לו) – מצליח לקרוא טוב יותר, ובאופן כללי מפתח כישורי שפה טובים יותר, מזה שאינו קורא (או שלא מקריאים לו)…

שאלת קורא-הסיסמא החוקר: מישהו בדק את זה?

חוקר, אשר רגיל לניסוחים מדויקים ומתומצתים ולתוצאות המבוססות על רצף של הנחות בדוקות ומאומתות, חייב לצאת בקריאה נרגשת: שנתיים חלפו מאז הושק הפרוייקט (מי אמר פאתטי?) בפעם הקודמת, והרי היתה כאן השערת מחקר פשוטה לבדיקה. האם מישהו בדק אותה?

לאחר שהתמים, הנסיבתי והסקרן שמעו את קריאתו הרמה של החוקר, הם ניגשו אליו מיד והפנו את תשומת לבו לשאלות שלהם. הלוא אם לא יודעים מהי ההצלחה, לא יודעים כיצד היא מתרחשת בעקבות הקריאה ולא יודעים למדוד אותה – אי אפשר לבדוק את התבטאותה…

* * *

ואחרי שאני שומע את השאלות של כל אלה – אני תוהה על שאף אחד אינו מעלה את השאלה הבסיסית, הנחוצה, זו אשר זועקת לשמיים: "למה צריך לתת גירוי חיצוני (ועוד כזה שנרמז שהוא גשמי) לקריאה?!" למה לטמא את טהרת-הקריאה, זו שעומדת בבסיסה של האינטימיות שבין אדם לספר? למה לקחת מאתנו את אחד הדברים התמימים היחידים שעוד נשארו לנו?

אני מרפרף על הספרים אשר על המדפים בחדר העבודה. "רומן רוסי" למאיר שלו. "ארבעה בתים וגעגוע" לאשכול נבו. "מר מאני" לא.ב. יהושע. "סמטת השקדיות בעומריג`אן" לדורית רביניאן. ועוד ועוד. כל אחד מהם מעביר בי רטט של ממש, ומציף אותי בגל של זכרונות: היכן הייתי כשקראתיו לראשונה? לאיזו מדמויותיו נקשרתי? מה לקחתי עמי לתרמיל החיים מן הקריאה בו?

הקריאה בספר היא, עבורי, תהליך אישי אשר נמצא בתחום הפרט שלי, ולא אתן שיחללו אותו. ריחו המשכר של ספר חדש, אשר נקנה זה עתה. ניחוח מרגש אשר עולה מספר יד-שניה אותו מעטרת הקדשה אישית. זה שנותן וזה שמקבל. תמיד אוהב לקבל ספר במתנה, אך לא תמיד אוהב לתת מתנה כזו, כיוון שאיני יודע כיצד ינהג בו המקבל.

ובא הבנק, ובבת אחת מוחק את כל אלו. בשבילו הספר הוא, בסך הכל, מקפצה לאנשהו. הספר מוצג כאמצעי, והלוא הוא הוא המטרה. קריאה עשויה להשפיע (לטובה) על העשרתו של דמיון עשיר, על פיתוח אוצר מלים וכישורי שפה, על עידוד ליצירתיות ולסקרנות, ולעתים תכופות גם על הרחבת אופקים ורכישת ידע של ממש. כל אלו נמצאים עדיין בתוך תוכו של הקורא, בלבו או בראשו. וטוב שכך.

מי שרוצה באמת ובתמים לעודד קריאה – צריך לעודד קריאה, ולא להטיף להצלחה. ספר נועד, עד כמה שזה נשמע מטופש, להיקרא! משם מתחיל הכל. ושם זה צריך להישאר.

את הקמפיין של בנק הפועלים אפשר, אולי, להפוך לספר. מעניין מי יקרא אותו אז…