פדיחות | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

קטגוריה — פדיחות

אני נושא עמי את זכר הפדיחה

לפני כמעט שש שנים, החלטתי שהגיע הזמן לחשוף את הפדיחה הגדולה שכבר אז ליוותה אותי כמה שנים טובות. חששתי לעשות כן, ולכן החלטתי לנקוט בטקטיקה מעניינת: אם ארפד את הפדיחה שלי – כך חשבתי – בפדיחותיהם של אחרים, ייקל עליי להוציא אותה לאוויר העולם, להשתחרר. לכן פרסמתי בזמנו פרויקט מיוחד בבלוג, במסגרתו הזמנתי אחרים לספר על הפדיחות הגדולות שלהם. התוצאה היתה משעשעת מאוד (אפשר לקרוא את אוסף הפוסטים ההוא כאן). אבל בסוף – איך לא? – השתפנתי. לא חשפתי את הסוד הגדול שלי.

לפני כמה ימים, בשבתי במפגש של קבוצה המונחית בגישת הפסיכולוגיה החיובית, נתבקשנו להתחלק לזוגות, על פי סדר הישיבה, ולחלוק איש עם רעהו פדיחה שהיתה לנו. מבלי לחשוב יותר מדי, החלטתי כי הגיע הזמן להוציא מפי את מה שעובר בראשי מזה שנים רבות. סיפרתי לשכנתי לספסל את שאירע לי. כאשר סיימתי לספר, הרגשתי שהשתחררתי סופסוף מעול כבד שהטריד אותי במשך שנים רבות. עכשיו, אפשר סופסוף להשתחרר ממנו גם כאן, באופן פומבי…

* * *
נובמבר 2003. דודי האהוב נפטר. אל מול הקהל הרב שהתאסף בבית העלמין ספדתי לו. כהרגלי, קראתי את הדברים מן הכתוב, על פי טקסט שהכנתי מראש. כך אני נוהג לעשות תמיד, ובפרט במצבים בהם ההתרגשות עלולה להשתלט עליי ועל זכרוני הרעוע-ממילא. גם ברכות בימי ההולדת של הילדים אני קורא מן הכתוב. וכיוון שאני נוהג כך כבר שנים, אני לא מנסה אפילו לזכור את מה שכתבתי. אני שולף את הדף, ולפעמים קורה שאני מופתע ממה שכתוב בו, ממה שכתבתי ימים ספורים קודם לכן וכבר הספקתי לשכוח.

דצמבר 2003. טקס גילוי מצבה לדודי, במלאת שלושים למותו. תוך כדי שרבוט נוסחאות בעבודה, אני מנסח דברים שארצה לומר בטקס. היו כמה דברים שלא היה להם מקום ביום הלוויה, מול הקהל הרב, מעל בימת ההספדים, וחשבתי כי בטקס גילוי המצבה, מול קהל מועט יותר, בגובה העיניים, ייקל עליי לומר אותם. התאספתי ביחד עם שאר האנשים אל מול המצבה הבוהקת, וכשהגיע תורי לשאת דברים התקדמתי מעט ממקומי, רק צעד או שניים, כדי להתקרב למצבה ולצאת מעט קדימה, אל מקום בולט יותר.

ואז זה קרה. הושטתי את היד על הכיס, שולף ממנו את הדף שהכינותי מראש, פתחתי את הקיפולים – וחשכו עיניי. על הדף היו כתובות מיני נוסחאות הקשורות לעבודתי. הדף עם דברי ההספד נשאר על השולחן במשרד… היה זה יום חורפי, אך גשם לא ירד. לצערי. כי באותו הרגע, קיוויתי שענן גדול יישבר מעליי ויסחוף אותי משם בנהר השיכחה. המשכתי לנעוץ עיניי בדף, כדי שלא אתפס בקלקלתי, אך אני עצמי כבר נתפסתי בה – ודבר לא הועיל. אני הרי לא זוכר את מה שאני כותב. בכל זאת, הצלחתי לדלות ממעמקי זכרוני צירוף מילים אחד שהופיע בדברים שכתבתי, וסביבו אלתרתי משפט. משפט אחד. הוספתי כמה רגעי שתיקה בין המילים. וזהו. קיפלתי את הדף המיותר-ממילא, פסעתי צעד או שניים אחורנית כדי להיטמע בקהל, ונעלמתי בתוך עצמי.

למיטב ידיעתי, אף אחד מן הנוכחים במקום לא שם לב למה שקרה. (ואם אכן כך, האם היא בבחינת עץ שנופל באמצע היער?…)

* * *
אז זהו, עכשיו השתחררתי סופית. וגם אם אור השמש-האינטרנטית לא ישמש כחומר חיטוי לנפשי הפצועה מאז – הוא כנראה ישמש כחומר מונע-חיטוט שלי בה. כבר עכשיו אני מרגיש חופשי יותר, קל יותר. אולי כדאי לשחרר עוד כמה שדים רדומים מרבצם?…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

24 בדצמבר 2015   אין תגובות

אחרי שנתיים לא שואלים מישהו לשמו: הפדיחות של צחי

שם הוא מרכיב חיוני בזהות של כל אחד ואחד מאתנו. אולי בגלל זה, כאשר מתרחש אירוע הקשור לעיוותו של שם של אדם – הוא מתקבע בזכרוננו כפדיחה נוראית. והיום, במסגרת אוסף הפדיחות הגדולות, אנחנו חוזרים לענייני שמות. הפעם, הפדיחות מובאות מפיו של צחי לונט-לוי, אשר כותב את הבלוג משפחת בז' – עדכונים וחיות אחרות, כמו גם את הבלוג המקצועי VoIP Survivor, וגם נוהג לצייץ בנושאים אישיים ומקצועיים כאחד.

* * *
פדיחות.

ניסיתי להזכר במשהו גדול כזה. אחד שגם היום יהיה קשה לי לשתף. האמת? לא מצאתי. זה לא שלא היו – אני בטוח שהיו. פשוט הזכרון שלי מצויין בלהדחיק – תשאלו את אשתי.

מה שכן הופיע הייתה תכונה נוראית שלי – חוסר היכולת לזכור שמות של אנשים. אני ספץ במספרים, אבל שמות? לא זוכר שם שאומרים לי אחרי שניה או שתיים. אז הנה כמה פדיחות שנגרמו לי בגלל התכונה הזו שלי.

אני צחי. ואת?

בתקופת האוניברסיטה אהבתי ללכת לרקוד. ריקודי עם. ריקודים סלוניים. ריקודים. הייתי הולך בימי שני לריקודים בגבעת רם, בימי שלישי לריקודי עם בעיר עם השכנה במעונות, בימי חמישי לריקודים בהר הצופים, בשבתות לריקודי עם באשדוד ולריקודי שנות השישים בתל אביב. בגבעת רם ובהר הצופים פגשתי מישהי שרקדה ברמה שלי בערך והיה נחמד מאד לרקוד איתה. היה לי אפילו את המספר שלה, כדי לתאם אם היא מגיעה או לא. רק דבר אחד לא זכרתי – איך קוראים לה. ואחרי שרוקדים עם מישהי חודשיים שלושה, אי אפשר ממש לשאול אותה את השאלה הבסיסית הזו…

למזלי, באחת הפעמים האלה לימדו ריקוד צמוד, והמנחה זרק בעליצות שזו תהיה הזדמנות טובה לערוך היכרות, במידה ויש זוג שרק עכשיו ניפגש. אז שאלתי. בנונשלנטיות. ובאופן מוגזם, כדי שיהיה ברור שזה בצחוק. התשובה שקיבלתי? "נכון שאתה לא זוכר איך קוראים לי?"
אופס…

הבעיה האמיתית הופיעה כמה שבועות מאוחר יותר, כשאותה האחת (שאני ממש לא זוכר איך קוראים לה), הבינה שאני צעיר ממנה ב-5 שנים והחליטה להפסיק לבזבז עלי את זמן הריקוד שלה.

למי המייל הזה?

קצת אחרי האוניברסיטה, מצאתי עבודה שבה אני עובד עד היום. באחד הפרוייקטים הראשונים שלי באותה העבודה, הייתי המתכנת הראשי. בפרוייקט היו 2 אנשי בדיקות. אחרי זמן מה, נוספו עוד שני בודקים, שלא הצלחתי לזכור את השם שלהם. בכלל. לאורך כל השנתיים שהם היו בודקים באותו הפרוייקט ואני מתכנת!

צריך לשלוח להם מייל? אין בעיה. הולכים בשקט לחדר הבדיקות, נעמדים בחוץ, בזווית שלא יראו אותי מבפנים, בודקים את ארבעת השמות בדלת ובשיטת האלימינציה נזכרים בשם שלהם. חוזרים בשקט בשקט לחדר, מוסיפים את השמות שלהם לאימייל. ומחכים. לא שולחים מיד – כדי שלא יקשרו בין ההליכה לחדר לשליחה, כי אז יגלו שאני לא מסוגל לזכור שמות של אנשים שאני עובד איתם.

לפעמים, הייתי פשוט ממשיך ללכת לכיוון השירותים, כדי לא לעצור ליד הדלת ולהתפס בטעות אם אחד הבודקים יצא מהחדר. מזל שסגרו את הפרוייקט והבודקים האלה (שאת שמם ברור שאני לא זוכר גם היום) הלכו לחפש עבודה במקום אחר.

איך קוראים לחברה שלו?

זאת התופעה של השנים האחרונות. הרווקים האחרונים שמסביבי מוצאים להם בנות זוג קבועות ואפילו מתחתנים. עד היום, לגבי שלושה מהחברים האלה שלי, שהם חברים קרובים מאד שלי, אין לי מושג מה השם של החברות/נשים שלהם. בעיה. לא יודע איך לשאול אותם "מה שלום X?" – אני מחליף את זה ב-"מה שלום האשה?".

הגעתי למצב, שכשחבר שלי מודיע שהוא יוצא עם מישהי, אני שואל אותו אם אני צריך להתאמץ כדי לזכור את השם שלה או שאפשר בינתיים לוותר. הבעיה היא שגם כשהוא מודיע לי שחשוב לזכור את השם, אני שוכח.

^ ^ ^
ככה זה. זכרון מטורף לקוד שכתבתי לפני עשור. לתאריכים. למספרים. אפס יכולת עם שמות. לא פלא שיצא לי שם של אנטיפט. אני רק מקווה שתבינו שזה לא שאני לא רוצה – זה פשוט שאני לא יכול. גם כשזה חשוב אני לא מסוגל לזכור שמות.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

14 במאי 2010   8 תגובות

הטלפון על הכיסא הריק: הפדיחה של ר'

בשבוע שעבר, במסגרת אוסף הפדיחות הגדולות סיפרה segelZutar איך התפדחה בעקבות צלצולי טלפון לא קרואים, אשר הגיעו – כמה צפוי – בעיתוי הכי פחות מתאים, עת עמדה להיפגש סופסוף עם הפרופסור המכובד. ר', אשר קרא את הסיפור, מצא עצמו כמי שחייב להגיב. בעקבות סיפורו של ר', הבנתי שפדיחות גדולות הן עניין יחסי, שכן רק לאחר שקראתי את שכתב, הסב הוא את תשומת לבי לכך שגם אני הייתי נוכח במקום בזמן ה"אירוע". אני, לעומתו, לא זכרתי דבר… למען השמירה על כבודו ועל שמו הטוב, ביקש ר' להישאר בעילום שם.

* * *
SegelZutar חושבת שיש לה מונופול על פאדיחות טלפוניות? תשמעו את הפאדיחה שלי…

לפני מספר שנים (בואו נשאיר את זה מעומעם) הייתי שותף לארגון כנס ראשון מסוגו באוניברסיטת תל אביב. הועדה המארגנת שקדה על ההכנות במשך חודשים, והורכבה תכנית מרתקת. ההרשמה לכנס נראתה מבטיחה, וביום המיועד צבאו המוני אנשים על דלתות האולם, על מנת להבטיח את מקומם.

אני הייתי אמור לשאת את ההרצאה הראשונה בכנס. הוקצב לי זמן מאוד קצר, ועל כן הכנתי מצגת שתלווה את ההרצאה ותעזור לי לעמוד בזמן המוקצב. ההרצאה תוכננה כך, שלמסרים המילוליים שאעביר, יתלוו מסרים ויזואליים בשקופיות שבמצגת, אף מבלי להזכיר אותם, כך שהמאזין/הצופה יקבל את שני המסרים בו בעת.

מאחר וידעתי שאני צריך להרצות וגם לשבת בראש המושב השני של הכנס ואף להסתובב בין המשתתפים, הגעתי להרצאה ללא תיק וללא מסמכים. הגעתי לכנס עם דיסק און קי ועם טלפון נייד. אל יקל הדבר בעיניכם! בתור "סחבן" די רציני של תיקים וחומרים, הייתי גאה מאוד בעצמי על שלא נסחבתי עם כל הבית ועם כל חומר הגיבוי להרצאה.

למרצים נשמרה השורה הראשונה באולם ואני תפסתי את מקומי כמה דקות לפני תחילת הכנס. הכנס החל בברכות, ולאחריהן הציג אותי יו"ר המושב הראשון והזמין אותי לשאת את הרצאתי.

ברור שדאגתי להשקיט את הטלפון הנייד שלי בתחילת הכנס ואף וידאתי את הדבר וראיתי שיש על המסך סימן מתאים, ואכן, המסך הורה שהטלפון הנייד שלי במצב רטט.

כאשר קראו לי לבמה, השארתי את הטלפון הנייד שלי על המושב ועליתי לבמה.

הרצאתי היתה אמורה להיות קצרה וממוקדת והייתי חייב לשמור על קצב מתאים של התקדמותה. הכל הלך למישרין. הקהל היה מרותק וקשוב, עד ש… לפתע, נשמע צלצול של טלפון בקהל.

האדם שהטלפון שלו צלצל לא כיבה את המכשיר. לא רק זאת, אלא משהתחיל הטלפון לצלצל, הוא לא דאג להשתיקו או להוציא את הסוללה ממנו. וכך, הטלפון מצלצל ומצלצל ואני ממשיך לשאת את הרצאתי ללא הפסקה. אילו הייתי מפסיק את ההרצאה, לא הייתי עומד בסד הזמנים שהוקצב לי.

בשלב מסוים פקעה סבלנותו של יו"ר המושב, הוא התערב בהרצאה, פנה לקהל וביקש בתקיפות ש"מי שהטלפון שלו מצלצל, מתבקש לכבות אותו!".

הבעיה היתה… שממקומי על הבמה יכולתי להבחין שהצלצול מגיע מהשורה הראשונה… על מושב ריק היה מונח מכשיר טלפון. היתה עוד בעיה… הצלצול נשמע ממש כמו הצלצול של הטלפון שלי…

אבל אז באה הגאולה! מכשיר הטלפון הפסיק לצלצל ויכולתי להמשיך בהרצאתי בשקט ובשלווה.

אלא שאז החריד את האוויר רעש חדש: "צוויץ, צוויץ" צפצף הטלפון, לאות כי הושארה בו הודעה מאת המתקשר. "צוויץ, צוויץ" צייץ הטלפון כל חצי דקה, על מנת להזכיר שמחכה הודעה מאוד חשובה לבעליו.

מזל שהוקצבו לי רק 10 דקות להרצאה (שהסתיימה, כמובן, בדיוק מוחלט).

אלא שבתום ההרצאה נועד לי אתגר חדש. היה עלי לשוב למושבי ולאסוף אל חיקי את הטלפון המצייץ, ואז כולם יוכלו להבחין מי הוא החוליגן שמשאיר טלפון מצלצל בהרצאה. נו, נו…. מה עושים? ברור! מטייחים את העובדות! כשהתקרבתי למושב דאגתי להפיל את המכשיר לרצפה ולדרוך עליו 🙂 ואז התכופפתי בנון שלנטיות ומתחת לכסא הוצאתי את הסוללה….

איזו פאדיחה!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

7 במאי 2010   2 תגובות

הפגישה עם הפרופסור המכובד: הפדיחה של segelZutar

אוסף הפדיחות הגדולות ממשיך להיערם. בשבוע שעבר היתה הפדיחה קשורה לתלמידה ומורתה, והפעם, באופן דומה-משהו, לחברת סגל צעירה ולפרופסור מכובד. הפדיחה מובאת מפיה של segelZutar, הכותבת את הבלוג המשעשע (בעיניי לפחות) Segel Zutar (מיל.), בו היא מגוללת את חוויותיה כ"ירוקה" במסדרונות האקדמיה.

* * *
לפני כמה זמן התפדחתי מאוד. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה היה ממש נוראי…

כבר כמה זמן שאני מנסה להפגש עם אחד מהפרופסורים החשובים במחלקה ומפספסת אותו בכמה דקות בכל פעם. לכן, כאשר גיליתי שאירוע בנוכחות מרצה אורח עומד להתקיים, וסביר שהפרפוסור החשוב יהיה נוכח, החלטתי להשאר אחרי שעות ההוראה כדי להגיע למקום. חשבתי שאגיע מוקדם, אתפוס אותו לשיחה, אשאר להרצאה לזמן מספיק מבחינת נימוס, וזהו.

עם זאת, היתה בעיה. לפי התכנית שלי להגיע מאוחר מן הרגיל הביתה, יצא שהילדים שלי יהיו לבד בבית בערך חצי שעה, ולכן סיכמנו שאני אשאיר את הנייד על רטט, ואם יהיה משהו ממש ממש דחוף – הם יתקשרו, ואני אצא.

שמתי את הנייד על רטט. הגעתי להרצאה. הפרופסור היה עסוק.

לא היתה לי ברירה, והבנתי שיהיה עליי להשאר עד הסוף המר כדי לתפוס איתו כמה דקות של שיחה. מה שכן – הוא שם לב מיד שהגעתי, שמח מאוד, הציג אותי בפני הדובר והלל ושבח אותי [נכון שברור כבר מה הולך לקרות???]. כך יצא שהדובר, איש חשוב כמובן, ידע בדיוק מי אני.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההרצאה, צלצל הנייד שלי. צלצל! לא רטט!!! לא יודעת איך זה קרה!

יצאתי.

אלה לא היו הילדים, אלא נודניקית לא חשובה. שוב כיוונתי את הנייד שלי לרטט. בדקתי שהוא באמת על רטט. חזרתי לאולם ההרצאה.

כעבור עשר דקות – שוב צלצל הנייד שלי!!! חשבתי שאני מתה. ואלו כמובן לא היו הילדים.

הפעם כיביתי כבר את הנייד לחלוטין. אבל את הנזק לשמי הטוב כבר עשיתי…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

30 באפריל 2010   תגובה אחת

המורה הג'ינג'ית והשירותים כמפלט: הפדיחה של א'

בשבוע שעבר, השקתי כאן את מאגד הפדיחות, והרי הסנונית הראשונה. זהו סיפורה של א', מובא בקולהּ שלה. לא מקובל לחשוף את גילה של אישה, אז אומר רק שחלפו מאז אותה תקרית יותר משלושה עשורים… ולמרות מרחק-השנים – ביקשה א' להישאר בעילום שם, ללמדכם על הרושם העז שנותר חקוק אצלה מאותו מקרה מפדח.

* * *
בביה"ס היסודי היתה מורה לתושב"ע שקראו לה נורית ארום, אשר היתה גם במקרה אמא של אחת הילדות בשכבה. את שמה של המורה ידעתי רק בדיעבד, כי אף אחד מהתלמידים לא קרא לה בשמה. כולם כינו אותה "אדומה" כי היא היתה ג'ינג'ית בטירוף. היא היתה מורה קשוחה במיוחד, פוריטנית בתפיסת עולמה, ובאופן כללי בלתי-נסבלת.

בכיתה ה', אחרי שנתיים שהייתי בארצות הברית, חזרתי לבית הספר שלי, עם עברית בזבל (בקושי זכרתי 20 מילים, כי התחלנו לדבר אנגלית בבית) ועם היכרות עם אולי 2-3 ילדים שהייתי איתם בקשרי מכתבים (להזכירכם, לא היו אז האמצעים הדיגיטלים-מתוקשבים של היום…).

בקיצור, באחד משיעורי תושב"ע, לא הבנתי משהו במשימה שניתנה על ידי המורה, לכן ניגשתי לשולחן שלה, ואמרתי לה: "אדומה, אני לא מבינה מה צריך לעשות…".

מיותר לציין שאחר כך היה לי בלק-אאוט. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא את השקט המקפיא שהשתרר בכיתה, לפני שברחתי ממנה, כי הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר קרה כאן… רק כשחזרתי מהשירותים, מקום המפלט שלי, לשיעור שאחריו, הבנתי מה עשיתי…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

23 באפריל 2010   3 תגובות

אוסף הפדיחות הגדולות

על פי המנגינה של דוד זהבי, ובפרפרזה על מילותיו של יעקב אורלנד, יכול כל אחד לזמזם לעצמו: "אני נושא עמי את זכר הפדיחה". כן, לכל אחד יש בעברו איזשהו "אירוע מביך", כפי שמבוארת המילה "פדיחה" בוויקימילון. אבל פדיחה היא הרבה יותר מסתם אירוע מביך. במקרים רבים, מדובר במקרה שלא רק שקשה לשכוח אותו – אלא שהוא מלווה אותך מרגע התרחשותו ואילך. אירוע שנזכרים בו ספק-בבדיחות-ספק-בצער-ספק-בבאסה, ובקיצור, כשנזכרים בו – מתפדחים.

לי יש כמה כאלו, ובפרט אחת גדולה מאוד. לא גדולה, ענקית. עצומה מעבר לכל דמיון. והיא גם קטנה מאוד, כזו שהיתה תקפה לאותו הרגע, וחלפה. אבל היא לא באמת קטנה ורגעית וחולפת (אחרת לא היתה זו "פדיחה"). והיא גם לא באמת חלפה (אחרת לא היתה זו "פדיחה").

הפדיחה הטרגית-קומית הזו מלווה אותי עד היום, וודאי תלווה אותי עוד שנים רבות, בכל פעם שאדרש לסיטואציה אשר תזכיר לי אותה (וכאלו לא חסרות). לאחרונה, החלטתי שמשאהּ כבד לי מדי, והחלטתי להיפטר ממנה. כלומר, לחשוף אותה. עול נשיאתה קשה לי. קשר השתיקה שרקמתי סביבה – הגיעה שעתו להיפרם. הרשת שטוויתי סביבה – להיקרע. זהו. סופית. אני חושף אותה פומבית.

אלא שמשהו בכל זאת מנקר בטרם אני עושה את הצעד הנועז. לספר את מה שקרה? פדיחה…

החלטתי, לכן, לרתום לצדי עוד כמה נושאי-פדיחות, אשר יחשפו גם הם את רגעי המבוכה אותם הם שותקים זמן רב. חשבתי שאם ארגיש שאני לא לבד – יוקל לי. וכיוון שלכל אחד כמעט יש איזו פדיחה נוראית אשר נישאת כגיבנת על גבו – כל מה שהייתי צריך לעשות היה לפנות לכמה מכרים ולבקש מהם יפה לחשוף את סוד-פדיחתם. כמה מהם הסכימו מיד, ואני מקווה שהחשיפה הפומבית תגרום לעוד כמה לעשות כן.

אם כן, מכאן אני יוצא בקריאה נרגשת להמוני גולשי-ישראל (ואולי אפנה גם לכמה חו"לניקים): בואו וספרו את הפדיחה שלכם. אשמח לפרסם כל סיפור בפוסט אורח מיוחד, שכן כל פדיחה שכזו – ראוי כי תוקדש לה יריעה משל עצמה.

בינתיים, עד שאארגן את זו שלי בכתובים (מה שעדיין מעלה בי חששות מסוימות), הרי שלוש הפדיחות הקטנות יותר המלוות אותי מאז שהתרחשו ועד היום, ומוזכרות תדיר בכל פעם שההקשר רלוונטי. אני מספר אותן כפי שהן נצורות בזכרוני, וייתכן בהחלט שהמציאות מאחוריהן היתה מעט שונה (כמו כל זכרון שמתעצב מחדש בכל פעם שהוא נשלף לרגע החוצה):

  • אמא-מורה (בית ספר יסודי, אמצע שנות ה-80). למרות שאני זוכר היטב את הרגע הזה, כאילו הוא היה אתמול, אני מתקשה להיזכר מי היתה המורה המדוברת. מצירוף הפרטים הזכורים לי, אני מסיק שהדבר היה בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי ושמדובר היה במחנכת שלנו אז. אני זוכר את תלמידי הכיתה יושבים לצד שולחנות המסודרים בצורת חי"ת, בקומה השניה של בניין בית הספר. ואני זוכר אותי, באמצע השיעור, מצביע כדי לומר משהו, שקט בכיתה, ואני פונה בקול רם למורה ופותח את פנייתי ב: "אמא" (במקום בשמה של המורה). אוי אוי אוי… (הערת סוגריים: זוהי אחת הפדיחות הנפוצות ביותר, כפי שאפשר לראות ממספר המעריצים של אחד מהדפים הגדולים אודותיה בפייסבוק: 123,161 נכון לרגע זה; בגרסה הישראלית, יש לדף דומה 3,768 מעריצים כעת).
  • קיפי בבתי הזיקוק (גיל העשרה; סוף שנות ה-80). היה זה יום העצמאות, נסעתי עם אבי ועם אחי לבקר בבתי הזיקוק אשר בחיפה. הנסיעה ארכה כמחצית השעה, וקצת לפני שיצאנו מן האוטו להתחיל את הסיור – לפתע שמתי לב שיצאתי מהבית בנעלי בית! איך השתכנעתי אני, עקשן שכמותי, לצאת מן האוטו – אין לי מושג. אני זוכר את חדר הבקרה אליו הגענו במהלך הסיור, ובו כל מה שעניין אותי היה לבקר את מבטיהם של האחרים, לראות שאלו מתעניינים במסכים המפקחים על הייצור במפעל ולא על רגליי העטופות בנעליים ממש ממש לא מתאימות…
  • היגיינה תינוקית (כמעט בן 30, פברואר 2004). באמצע פברואר 2004, הפכתי לאב בפעם הראשונה. וכשאתה הופך להורה בישראל בפעם הראשונה (אין לי מושג איך זה במקומות אחרים בעולם) – אתה מוקף בהמלצות שהן בגדר "חובה", ובפרט – ברשימות. קצת לאחר הלידה, אחרי שווידאנו שהכל עבר בשלום, נשלחתי אחר כבוד לסניף הסופרפארם המקומי עם רשימה אשר התבססה על רשימת המלצות כלשהי. בין היתר, הופיע ברשימה "דיאודורנט היפו-אלרגני". הייתי טירון, אני יודע, אבל גם יכולתי לחשוב. טוב, תמיד אפשר לתרץ זאת ב"היי" שהייתי בו לאחר הלידה. הדיאודורנט הנ"ל הופיע בין חיתולים ומגבונים ואבקת-טלק, וכמובן ליד משחה לטוסיק שגם היא היפו-אלרגנית. היה זה אך טבעי (בעיניי) שפניתי לאחד המוכרים ושאלתי אותו: "איפה אפשר למצוא דיאודורנט היפו-אלרגני לתינוק?"…

המשך (של אחרים) – בשישי הבא…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

16 באפריל 2010   תגובה אחת