קטגוריה — העולם הוא גדול

אתמול בערב, לאחר שובי מבילוי מרגש עם קרובי משפחתי המקומיים (בת-דודה-שנייה-מוזחת-פעם-אחת ובעלה, בליווי חברה טובה שלהם), חזרתי לחדרי במלון. בבוקרו של היום, החלו עבודות בכביש הראשי בקטע שליד המלון, ובמקום נצפו ונשמעו כל היום טרקטורים למיניהם. האופן בו מנהלים כאן שיפוצים בכביש הם עניין לדיון אחר (רמז: ההתנהלות חיובית, תוך שמירה על הסדר הציבורי).

בשובי לחדר, מצאתי מתחת לדלת מכתב ולצדו שקית קטנה. כשהרמתי את השקית, הופתעתי למצוא בה זוג אטמי אזניים (ואני חשבתי שאטמי אזניים קשורים רק למטווחים במילואים). וזו היתה לשון המכתב (בתרגום חופשי):

אורח יקר ונכבד,

בשם הצוות כולו, אני רוצה להודות לך על שבחרת במלון שלנו. אנו יודעים כי עמדו בפניך אפשרויות רבות אחרות, ומעריכים את בחירתך.

כיוון שהעיר לוס אנג'לס מעוניינת להעניק לתושביה ולמבקריה את החוויה הטובה ביותר האפשרית, נמצאת העיר בעיצומם של כמה שינויים מרתקים. אחד הפרוייקטים הנוכחיים הוא שדרוג קו המטרו אשר יחבר את מרכז העיר עם חלקה המערבי.

אנו מבינים כי הפרויקט עלול לגרום לך לתחושת אי-נוחות, ולכן כצעד מונע אנו רוצים לתת לך זוג אטמי אזניים, כדי לסייע לך לישון בנעימות.

אם מזדקק לעזרה נוספת כלשהי מן הצוות, אנא חייג לקבלה.

שוב תודה על שבחרת לשהות במלוננו! אנו מצפים לשובך בעתיד כדי שתוכל לחוות את לוס אנג'לס המתחדשת-תדיר.

בברכה,
XYZ,
מנהל התפעול

אח, אמריקה!

אתמול בערב, הזדמן לי להיות – לגמרי במקרה – מחוץ לסטייפלס סנטר במרכז העיר לוס אנג'לס, בדקות שלאחר תום המשחק השישי בסדרת גמר ה – NBA בין "בוסטון סלטיקס" ל"לוס אנג'לס לייקרס". אין לי מושג מי הקבוצות הללו, לא היה לי מושג שהן משחקות בסטייפלס, וגם לא ממש מעניין אותי מי ניצחה (לייקרס המקומית). אני מודה שמעולם לא הייתי נוכח במשחק ספורט חשוב או לא חשוב, לא משנה באיזה מגרש, לא בארץ ולא בחו"ל. ספורט ואני לא ממש חברים. אני לא קורא ספורט, אני לא רואה ספורט ואני אפילו לא עושה ספורט (חוץ מהתעמלות-אצבעות והליכה לאוטו).

כאמור, במקרה הייתי שם. אני ועוד כמה אלפי אנשים. המשחק היה חשוב מאוד. המשחק היה מותח מאוד. המשחק היה מרגש. (כך הבנתי מן המעט ששמעתי.) קיצורו של דבר: אני מניח שרבים מן הצופים היו, בסופו של המשחק, נתונים בסערת רגשות.

ואני עומד שם, בין אלפי אנשים, ומביט מסביבי. הנה כמה מן הדברים שראיתי (בסדר לא מחייב):

• נקיון. הרחבה הגדולה שמחוץ לסטייפלס, כמו גם הרחובות שמסביב, היו נקיים. שום פיסת לכלוך לא התעופפה לה ושום חתיכת נייר לא היתה זרוקה בשומקום. כל מה שהמדרכות נשאו על גבן היו האנשים שהסתובבו שם.
• סדר. באופן כללי, המקום היה מסודר. אנשים הסתובבו, אנשים התקהלו, אנשים התגודדו – אך הכל התנהל על מי מנוחות.
• שוטרים. השוטרים היו בהחלט מחזה מרהיב. עשרות שוטרים היו פזורים בלב זירת ההתקהלות וברחובות שמסביב. במרכז הזירה: שתי קבוצות לפחות של שוטרים על סוסים, שלא זזו (לא השוטרים ולא הסוסים). במרחק מה משם, ניידות משטרה ואופנועים אשר חסמו את הכבישים מסביב, גם הם – עמדו במקום. במעגל החיצוני, שרשרת ארוכה של שוטרים אשר נפרשה לאורך הרחוב, מטר לערך בין שוטר לשוטר, וגם הם – עמדו במקום ללא נוע. שוטרים, סוסים, אופנועים, ניידות – עשרות רבות מהם, נוכחים-נפקדים. אין צורך, כמובן, לציין (ואולי יש?) שכולם היו לבושים למשעי, ייצוגיים מאוד ואמונים לחלוטין על תפקידם (מה התפקיד שלהם, בעצם, אם הם עומדים בלי לזוז?).
• שקט. למעט כמה קריאות וצהלות פה ושם, ולמעט שיחות חצי-קולניות בין האנשים – המקום וסביבתו היו שקטים יחסית. צפירות מכוניות לא נשמעו, זמבורות לא ניגנו.
• דוכני מכירות. לקח לי הרבה זמן להבין שלא ראיתי ולא דוכן אחד שכזה. לא אוכל מהיר, לא שתייה קלה, לא בירה (האוכלים והשותים הלכו לאכול ולשתות במקומות שנועדו לאוכל ולשתייה), לא שדרוג מכשירים סלולריים, לא חבילות נופש באיים קסומים. שום דבר שאינו חלק מן הסביבה בשגרה (חוץ מאלפי האנשים והמון השוטרים העומדים). (האם באמת יכול להיות שאף אחד לא רצה לנצל את אלפי האנשים המשולהבים לעשיית רווח? ואולי היו כאלו שרצו, אך לא היה מי שיאשר להם זאת? ואם אכן כך – האם ייתכן שאף אחד לא עשה זאת ללא אישור?!)

ואני עומד שם, בין אלפי אנשים משולהבים, מביט סביבי, ונדהם. הכל מסביב שידר כבוד. כבוד למשחק שהיה, כבוד לתוצאה שנקבעה בסופו, כבוד לאלפי האנשים שבאו לצפות בו, כבוד לאלו שאוהדים את הקבוצה המנצחת וכבוד לאלו שאוהדים את הקבוצה שזה עתה הפסידה, כבוד לשוטרים, כבוד של השוטרים כלפי האזרחים. תענוג.

וכיוון שאיני נוהג ללכת לאירועי ספורט בארץ – אין לי שום מקור להשוואה. יכול בהחלט להיות שזהו גם המצב מחוץ למשחקים מכריעים בארץ. ואם אכן כך – כל הכבוד לכם, אוהדי הספורט הישראלים!

תוך כדי שאני סועד את בטני ואת נפשי בארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית אמש -- בייגל דחוס עם ביצה, בייקון, עגבניה, בצל מטוגן, מלפפונים חמוצים, ובטח עוד כמה מרעין בישין -- בבייגליה אמריקאית טיפוסית, ואחרי שסיימתי לעבור על חדשות-הרגע בישראל, לקחתי לי עיתון מקומי לעיין בו. ולא סתם עיתון מקומי, אלא עיתון סטודנטים יומי של אוניברסיטת פיטסבורג (University of Pittsburgh), אשר נושא את השם: The Pitt News.

ראשית, העובדה שיש כזו חיה כמו עיתון סטודנטים יומי -- היא לכשעצמה מעידה על סוג של שפיות שלא ניתן למצוא במחוזותינו. שנית, הנושאים הנדונים בעיתון מעידים על שפיות מפוכחת ומושרשת, כזו שהיא חלק מתרבות שפויה. בדף השער של העיתון הקטן והנחמד (תמונה למטה), ניתן למצוא תמהיל מעניין מאוד של:

• כותרת על כך שפיטסבורג תארח את יום איכות הסביבה העולמי (כולל תמונה מיריד נחמד שנערך במרכז העיר);
• מאמר מערכת על זינוק במחירים שנדרשים הסטודנטים לשלם על שירותי מחשב;
• מאמר דעה על מקומם של כלבים וחתולים במעונות הסטודנטים.

ולמראה ולמקרא העיתון הזה הנהנתי. ואז נאנחתי. ואז חייכתי. ואז תחושת מועקה כבדה נחתה עליי. מתי נוכל אנחנו למצוא היכנשהו עיתון יומי שעוסקים בנושאים שבתחתיתו של עולם? ובניסוח מכליל קצת יותר: מתי נהיה אנחנו שפויים קצת יותר?

בוקר יום שישי, ורגע לפני כניסתי לתפקיד הממנגלג (מלשון "מינגלינג"), נכנסתי לאחד מבתי הקפה השכונתיים לעורר את בטני באמצעות קפה אמריקאי טרי (היינו, מים צבועים).

הנה הכוס שקיבלתי, עומדת לה בגאון ליד בקבוק-חצי-ליטר-מים, על מנת להמחיש את גודלה. והחידה (ההשתתפות אסורה לאמריקופילים ובני משפחותיהם):

איזה קפה הזמנתי?

גללו למטה, כדי לגלות את התשובה…

התשובה (הצפויה): אספרסו כפול!

ואם כך, למה צריך כוס כל כך גדולה בשביל כל כך מעט קפה? כל אחת מן הסיבות הללו תתקבל, ועוד רבות שאפשר להעלות על הדעת:

• אף אחד לא מזמין אספרסו (שלא לדבר על כפול), כך שאין טעם להחזיק כוסות קטנות;
• האספרסו הוא ממילא מים-בטעם (ומכאן, ברור שמקורו של הקפה האמריקאי הגרוע באספרסו גרוע, ולא באספרסו משובח שקולקל עם הרבה תוספות), כך שאף כוס לא תשפר את טעמו;
• באמריקה הכל גדול (ע"ע אמריקאים, מכוניות אמריקאיות, בתים אמריקאיים בפרברים, תקציבי הפקה של סרטים הוליוודיים, משכורות מנהלים אמריקאיים, אמריקה).

ברגע שהשרידים האחרונים של הישראליוּת התפזרו להם מפתח המטוס לחלקיו השונים של שדה התעופה, נשמתי לרווחה. הגעתי לאמריקה. הצפונית, אלא מה?! ברכבת הפנים-שדה-תעופתית פנה אליי אחד הנוסעים בטיסת ההמשך הפנימית, ושאל אותי באנגלית אם אני נוסע לכנס X. "לא," השבתי לו באנגלית, "אני נוסע לכנס Y". היה לי ברור שהוא ישראלי: המראה הכללי, המבט, הרצון לחלוק מונית עם אדר זר שזה עתה פגשת; אה, וגם החולצה של קסטרו שלבש… לא תיקנתי אותו ולא הסברתי לו שאנו מגיעים מאותו מקום. אם יש לי הזדמנות לנשום מעט אמריקה, למה לי להיתפס לגרגרי ישראליות אשר נקרים בדרך?

אני יודע, אני משוחד. אבל בפרט, התגעגעתי. שנתיים עברו מאז ביקרתי כאן בפעם האחרונה, בסך הכל 10 שנים מאז הפעם הראשונה. אבל ברגע הראשון שהגעתי למדינה הזו, הבנתי שאני מאוהב. הנופים, המרחבים, הסדר, הנקיון, הנגישות. ומעל הכל – האנשים: נחמדים, מחייכים כשצריך, מנומסים, מכבדים זה את זה.

כן, כן, אני יודע שיש רבים שחושבים שמדובר בהצגה. בעצם, באחת הבמות הגדולות ביקום. במה שהיא מדינה, ואולי מדינה שהיא במה – ובהן כולם הם גם השחקנים וגם הצופים. מין מיזם-על שהגה איזה פסיכופת והפך למציאות יומיומית. הגולם שקם על יוצרו. אבל איזה גולם זה!

אם יצמידו לי סכין למקום חשוב, ויאלצו אותי לבחור: אמריקה המציגה, או ישראל האמיתית, ברור לי לגמרי במה אבחר. רק אחר כך, כשיורידו את הסכין, אתחיל להתלבט, ואולי אפילו להתחרט על הבחירה הזו. אמריקה היא לא בית בשבילי, ישראל – כן. אמריקה היא לא משפחה בשבילי, ישראל – כן. אמריקה היא לא חברים בשבילי, ישראל – כן. ובכל זאת, בכל פעם שאני מגיע לכאן, אני מרגיש כאילו אני חוזר לאהבה ישנה.

משך כל הנסיעה משדה התעופה לבית המלון הקטן התבוננתי החוצה. שאפתי נופים, קלטתי אנשים נחמדים בכל מקום. ויש גם אינטרנט אלחוטי חינם בחדר. ופקידת הקבלה בדלפק הסבירה לי בחייכנות ובאריכות הנדרשת את כל אשר שאלתי. והעובד שעמד בצד, הלך מיוזמתו והביא לי מפה אחרת, שהפקידה הנחמדה לא נתנה לי. והבתים שרואים מחלון החדר כאילו נלקחו מסדרת טלוויזיה. והכל מוסבר ומדוקדק לפרטי פרטים. אין מה להגיד, אמריקה!

ועכשיו, הגיע הזמן לצאת מן המלון, לשאוף קצת אוויר אמריקאי איכותי.

משהו בעיר הזאת קסם לי באופן מיוחד, כמו שאף עיר לא קסמה לי קודם לכן. בעצם, כל עיר קוסמת לי אחרת, כך שהדבר היה בבחינת: "יש יפות ממנה, אך אין יפה כמוה"… ועכשיו, אני אוסף לעצמי אט-אט את הזכרונות, את המקומות, את הריחות, את המאכלים (כמו זה, למשל), את הקולות. ובקיצור: קורדובה, ספרד, יולי 2009, כדי שלא אשכח. כל המקומות מסומנים על המפה שלמטה (טרם למדתי איך, אם בכלל, אפשר לקשר לנקודות מסוימות על המפה; בינתיים, אפשר לראות את הרשימה בצד של המפה בגרסתה הגוגלית-יותר).

אוכל, שתיה

• Cañas y Tapas. אוכל משובח במחירים סבירים-בהחלט
• בית קפה שאת שמו איני זוכר. סטייה קטנטנה מן הכיכר המרכזית (ר' הכיכר המרכזית), ובבית הקפה הקטן הזה יגישו קפה-עם-קרח (Cafe con Hielo) כמו שצריך
• Tapelia. "בית אורז", מסעדה יוקרית ומעולה המתמחה בפאיות ועוד מאכלי אורז למיניהם
• בר-מועדון. הברמנית מוגדלת-החזה לא היתה הדבר היחיד שמשך את העין במקום המעוצב-לעילא הזה. וזה עוד אחרי ביקור בשעת לא-ריקודים-ולא-בילויים
• Jazz Cafe. בר/פאב חמוד, גדוש בחפצים מימיו הגדולים של הג'אז. הופעות חיות פעם בשבוע (לא ביום בו ביקרנו במקום)
• דוכן סנדוויצ'ים בשוק. במקרה הגענו לשם (ואולי לא במקרה…). בלב השוק המקורה, סנדוויצ'יה קטנה, בלי גינונים ובלי התחנחנויות. יש גם בירה
• גלידה משובחת. בחוץ חם, וכל מה שצריך בשביל לחוש מעט צינה (ר' גם מזרקה לימים חמים) זה קצת גלידה. לפי השיטה הקורדובאית: גודל הכדור משתנה בהתאם לגודל הגביע, ולא מספר הכדורים
• בר רחוב. קונים את הבירה בחדרון הקטנצ'יק, שותים אותה בעמידה ברחוב

מרגוע לגוף ולנפש

• מזרקה לימים חמים. מזרקת-המדרכה שבכיכר המרכזית (ר' הכיכר המרכזית) מזמינה לצעוד בינות למימיה ולהתחמם ביום חם
• Plaza de Colon. פארק מקסים ושקט בלב רחובות סואנים. סתם כך, לשבת ולהתבונן בעצים וביונים
• Palacio de Viana. ארמון בן 13 פאטיואים, מקום נחמד להעביר בו חצי שעה או חצי יום
• תערוכת רחוב של צילומים. לאורך השדרה, פזורים צילומים מהממים מן התערוכה "אלף נשיקות" (Mil Besos) של הצלם ראובן אלפנדור Ruvén Afanador
• Sala Vimcorsa. גלריה מעניינת, אם לשפוט לפי התערוכה שהוצגה במקום

טיפה'לה קניות

• El Arcangel Mall. קניון. רגיל. גדול למדי. חנות הטויס-אר-אס הענקית אפשרה, כמעט ברגע האחרון, למצוא מתנות לילדים
• חנות Hello Kitty. כל החנות כולה מוקדשת לדמות חמודה אחת
• שתי חנויות ספרים. זו לצד זו, שוכנות להן שתי חנויות ספרים קטנות ונחמדות: האחת מוקדשת בעיקר לספרי-ילדים (ועוד צעצועים), והשניה – לספרים רבים בשפה זרה

עת נחתנו – המשלחת הישראלית לכנס EDM'09 – בקורדובה, ספרד, לפני כשבועיים, עמדה בפנינו השאלה הגורלית העומדת בפני כל אדם הנוחת בעיר זרה, ולא משנה כמה הכנות ערך וכמה המלצות קיבל מבעוד מועד: היכן לאכול?! כל בר-דעת יודע את כלל היסוד בכל הקשור לשיטוטים בעיר זרה: נהג כמנהג המקומיים. אך מי יכול לדעת מנהג המקומיים מהו, אם טרם התערה באנשים עם הרי"ש המתגלגלת והאינטונציה שמזכירה טלנובלות מן הזן המשובח?

בסופו של דבר מצאנו את עצמנו, איך לא, ישובים במסעדה אליה הוליכה אותנו האינטואיציה (וגם כמה המלצות מן האינטרנט). וכמו כל ההחלטות הנעשות מן הלב, או ממקום בלתי מוסבר ולא-רצוני באחורי המוח או בקדמתו – היתה זו בחירה מצוינת! המסעדה – Cañas Y Tapas שמה – נמצאת בסמוך לאחת הכיכרות הנחמדות ביותר של העיר, Plaza de las Tendillas, ומגישה אוכל מקומי מצוין במחירים שווים לכל תייר. ממגוון של כ – 40 סוגי מנות, בחרנו לדגום 7 סוגים (בצלחות גדולות, לא בגודל "טאפאס"), ובתוספת לקנקן יין-הבית, לחם וקינוח אחד – שילמנו 60 אירו (שהתחלקו בין 4 אנשים שבעים להפליא).

אחת מן המנות שהגיעו היתה Salmorejo: מנה קורדובאית טיפוסית, כך מסתבר, שהוגשה בהמשך כמעט בכל מקום – אם בכפייה ואם בעקבות הזמנה. מן הטעימה ההיא, הראשונה, ועד עכשיו, התגובה הנפוצה למשמע נסיונותיי לתאר את המנה היא זו: "אה, גספאצו'!". אז לא, זה לא גספאצ'ו, למרות שגם סלמורחו הוא, בבסיסו, מרק עגבניות צונן. שניהם – הגספאצ'ו והסלמורחו – מקורם באותו אזור בדרום ספרד, אשר שמו מתגלגל על הלשון: אנדלוסיה Andalusia. אך בעוד הגספאצ'ו (שמקובע בתודעתי כמנה איטלקית בכלל) מגיע ממקום כלשהו בדרום החבל, אחיו, הסלמורחו, מוצאו בקורדובה עצמה. ההבדלים ביניהם ניכרים היטב אם מביטים בתמונות של השניים בוויקיפדיה האנגלית: הנה הסלמורחו, והנה הגספאצ'ו. הצבע והמרקם בהחלט שונים זה מזה. הסלמורחו אדמדם-כתמתם ומזכיר בצורתו פירה בטטות. על פי המוסבר פה, הסלמורחו בורך ביותר שמן מאחיו הדרומי, ואילו הגספאצ'ו בורך בקשת רחבה יותר של ירקות.

מעט לחץ פיזי מתון על קולגות מקומיות חשף את סודה של המנה המשובחת הזו, וחיפושים רבים ברשת העלו מגוון מתכונים. אתמול בצהריים, ערכנו פגישה-על-ארוחה באוניברסיטה, אליה התבקש כל אחד להביא ממעשה ידיו. כבר כאשר טעמתי את הסלמורחו השלישי בקורדובה, ובפרט אחרי שגיליתי את סוד הפשטות שבהכנתו, הבנתי כי זאת תהיה המנה. ש', אשר טעמה איתי שם את כל הסלמורחואים, חששה שלא אאמין לה אם תגיד שהנסיון שלי לחקות את הסלמורחו עלה על המקור (ובאמת לא הייתי מאמין לה אם היתה אומרת זאת), ולכן אמרה שהוא "מזכיר מאוד את מה שאכלנו שם. והוא מצוין".

הרי, אם כך, המתכון לסלמורחו שהכנתי, המבוסס על המתכון המופיע כאן, בתוספת כמה שינויים (המבוססים על מתכונים אחרים שמצאתי ברשת, כמו גם על מתכון מספר מקומי, בו הצצתי באחת מחנויות הספרים) וכמה הערות. שימו לב כי מומלץ להגיש את המנה מיד לאחר הכנתה, ללא צורך בצינון, וממילא מגישים אותה בטמפרטורת החדר (מנסיון קצר עלה כי הקירור פגע בטעם, גם כשלאחר מכן המנה נטעמה בטמפרטורת החדר).

זכרונות מקורדובה: סלמורחו (Salmorejo)

חומרים

(כ – 10 מנות קטנות, מוגשות בכוסות אישיות קטנות; שימו לב כי החומרים כוללים גם את שלב ההכנות המקדימות)

• 1 ק"ג עגבניות בשלות, קלופות, מנוקות מגרעינים וחתוכות לקוביות גדולות
• חתיכה ברוחב של כ – 10 ס"מ מבגט (אם הוא בן יום/יומיים- עוד יותר טוב), שהושרתה במים עד לריכוך ונסחטה היטב
• פלפל ירוק מתוק קלוי, מקולף ומנוקה מגרעינים
• 1/3 כוס קוביות בצל
• 1 שן שום חתוכה לרבעים
• 2 כפות חומץ (עדיף בן-יין לבן/אדום, אפשר גם בלסמי)
• 2 כפות שמן זית משובח
• מעט מלח

להגשה

• 1 ביצה קשה מגוררת דק
• פלפל ירוק (מתוק) חתוך לקוביות קטנות
• בצל חתוך לקוביות קטנות

הכנה

1. במעבד-מזון, מרסקים יחד את העגבניות, הבגט, הפלפל, הבצל, השום והמלח – עד שהתערובת בעלת מרקם חלק, ועוד כ – 2 דקות. המרקם צריך להיות סמיך (למשל, כמו פירה מאוד מאוד רך), אך אם נראה שיצא סמיך מדי, ניתן להוסיף עד כוס מים קרים, בכל פעם קצת, תוך כדי שמעבד-המזון עובד. טועמים לבדיקת מליחות, ואם חסר מלח – מוסיפים, ומעבדים עוד כדקה.
2. מוסיפים את החומץ, מעבדים מספר שניות. טועמים. במידת הצורך, מוסיפים עוד קצת חומץ ומעבדים שוב.
3. כנ"ל עם השמן.
4. מגישים מיד בכלים אישיים. מעטרים כל מנה עם מעט קוביות בצל, פלפל, ומעט ביצה קשה מגוררת.

בתיאבון!

בעת שהותנו בטיול המשפחתי בארצות הברית, חגגו המקומיים את יום האב. במיני-גולף בו שיחקנו באותו היום – זכיתי לכרטיס כניסה חינם. באחד האתרים בהם ביקרנו ביום הלמחרת, עיינתי בעיתון המקומי (אני אוהב לעלעל בעיתונים מקומיים, וככל שהמקום קטן יותר והעיתון הזוי יותר – מה טוב!), ובו צדה את עיניי מודעה לרגל יום האב.

כבר כשקראתי את הטקסט, היה לי ברור שאפשר למצוא אותו במאות אתרים ברשת, אך העובדה שהוא נמצא בעיתון מקומי מודפס, עם הקדשה של כמה נשים/בנות לבעליהן/אביהן, היא (בעיניי) מרגשת מאוד. מישהו טרח וחיפש והעתיק ושלח ואולי אפילו שילם. בעצם, זו כנראה "מישהי" ולא "מישהו".

הנה תרגום-חופשי שלי של הטקסט מן העיתון (והנה אחד ממופעיו הרבים ברשת; הגירסה המלאה – אשר מובאת כאן, למשל – מתקתקה וקיטשית הרבה יותר):

בן 4: אב'שלי יכול לעשות הכל!

בן 7: אבא שלי יודע המון! ממש המון!

בן 8: אני בטוח שאבא שלי לא יודע ה-כ-ל.

בן 12: נו, ברור שאבא שלי לא יודע כלום על זה.

בן 14: אבא שלי? הוא ענתיקה.

בן 21: אוף, הבנאדם הזה לא מעודכן ברמות!

בן 25: הוא יודע על זה קצת, אבל לא הרבה.

בן 30: אני חייב לדעת מה אבא חושב על זה.

בן 35: לפני שנחליט, נתייעץ עם אבא.

בן 50: מה אבא היה חושב על זה?

בן 60: אבא שלי ידע ה-כ-ל!

בן 65: אם רק הייתי יכול לדקסק את זה עם אבא עוד פעם אחת.

אמש, רגע לפני הנחיתה על אדמת הארץ, הבחנתי ששכנתי לספסל מביטה החוצה בהשתאות, ושהיא נרגשת מאוד. לא קשה היה להבין שהיא מחפשת אוזן קשבת. כיוון שאני אוהב להציץ-לרגע לחייהם של אחרים (מודה באשמה!), וכיוון שידעתי שזמננו המשותף ממילא מוגבל, משכתי בחוטי השיחה. ההתחלה היתה מעניינת, הסוף היה הזוי ביותר…

* * *

היא [במבטא אמריקאי ובעברית צולעת]: וואו, אני לא מאמינה שאני כאן…

אני [מהמהם בהקשבה]: מממ…

היא: כמה זמן לא הייתי פה, הכל השתנה, בנו כבישים גדולים…

אני [מודע, כמובן, לפתיון שהונח לפניי]: מתי היית פה פעם אחרונה?

היא: 13 שנה, בשנת שמונים וארבע עזבתי [הטעות בחישוב במקור -א.ה.]

אני: איפה גרת?

היא: בבת-ים. אז רק בנו את הקניון הראשון ברמת-גן [מה שמצביע על כך ששנת העזיבה היתה נכונה והחישוב לא - א.ה.], היום בטח יש הרבה קניונים…

אני: כן. איפה את גרה היום?

היא: בניו-ג'רזי. כשעזבנו – היינו עם ילדים קטנים, לפני שבוע הבן שלי התחתן.

אני: מזל טוב.

היא [בקול חנוק]: מאז לא הייתי פה. אני לא מאמינה שאני כאן עכשיו…

אני [לא עומד בפיתוי]: לאן את נוסעת?

היא: לנתניה, אה… נהריה.

אני: לְמה?

היא: לסמינר. מורים. מורים מנהריה עם מורים מג'רזי… וואו, אני לא מאמינה שאני פה…

אני: נחמד… הסמינר מאורגן מארצות הברית או מהארץ?

היא [בחיוך של הקלה]: מארצות הברית. הקהילה היהודית אצלנו משלמת, אז מה אכפת לי?

אני [תיכף מגיע הפאנץ'-ליין]: יפה. על מה הסמינר?

היא [תשבו טוב, הנה זה בא]: על אהבת הארץ. נורא קשה ללמד את זה שם.

* * *

נו, ועל זה כבר אמר מישהו פעם: אם זה לא היה מצחיק – זה בטח היה עצוב (אולי להיפך?)…

מבקר ספרים. כך הרגשתי בחלוף שלוש שעות. שלוש שעות עברו מאז הפכתי את הכריכה הקדמית של הספר, קראתי את מילותיו הראשונות – ונסחפתי. שבע שעות לאחר הרגע ההוא, הפכתי את כריכתו הקדמית, עדיין נסער. זכורה לי פעם אחת קודמת בה טסתי לבד בטיסה חוצת-אוקיינוס ארוכה (ואולי באותה ההזדמנות טסתי לבד בשני הכיוונים? איני זוכר), אך לא זכורה לי היסחפות שכזו אל ספר. צלילה. כבר אחרי שלוש השעות הראשונות חשתי כמבקר ספרים, אשר קיבל לידיו את הספר, והוא קורא בו בעיון מתחילתו ועד סופו ברצף של יום עבודה מתיש (כך, לפחות, אני מדמיין את סדר יומו של מבקר ספרים). משהו רמז לי למן הרגע הראשון שאקרא בספר ללא הרף. שבע שעות לאחר מכן, אני יוצא לצעידה קצרה במטוס – חוץ מהפסקות שתיה-אוכל-פיפי, הייתי שקוע כל העת בקריאה – ומיד, כמו מבקר ספרים, יושב לכתוב.

"משאלה אחת ימינה" לאשכול נבו הצליח לטלטל אותי. משהו בתוכי הזדעזע. פעפע. בפעם הראשונה (ככל שזכרוני המוגבל מאשר), נספחתי בצורה עזה כל כך אחרי ספר. ברור שהדבר נובע גם מן ההתמסרות המוחלטת שהיתה אפשרית במקרה זה (מתי בפעם האחרונה הקדשתם שבע שעות רצופות מחייכם לקריאת ספר מתחילתו ועד לסופו?), ובכל מקרה – היתה זו הפעם הראשונה שדמעתי מספר. לאורך כל השליש האמצעי שלו הרגשתי איך גרוני מתכווץ, איך גוש גדול ומטריד עולה בו מלמטה, מאיים לפרוץ. ולרגעים אחדים – פרץ. וכך גם בעמודיו האחרונים.

בין תלי המילים השזורות ביד-אמן, מצליח נבו לגעת ברגישות בשלושה נושאים עיקריים, אשר מתמצים כל אחד למילה אחת קצרה: חברות, השתנות, מילים. החברות היא זו שמתניעה את הספר, נותנת לו כיוון ומסמנת לו את הדרך; ההשתנות – עם סימן שאלה בסוף המילה – היא התהייה הגדולה המרחפת מעל העלילה ומעל גיבוריה לאורך כל הדרך; והמילים – הו, המילים. נדמה שמעל הכל, עוסק הספר – הן ברובד הגלוי והן ברבדיו הסמויים יותר – במילים. גיבוריו מתבטאים מילולית בדרכים שונות מהותית זו מזו, וצורת ההתבטאות קשורה ישירות לצורת הנפש. אך הספר נקרא מנקודת-על נוספת, אשר מעניקה פרשנות נוספת לכל אחת ואחת מן המילים המופיעות בו, שהרי (ואין כאן "ספוילר" של ממש, הדבר נאמר כבר בדף הראשון) כל כולו כמעט (למעט ה"הצהרה" המובאת בתחילתו ו"אחרית דבר" שבסופו) הובא לדפוס (במציאות של הספר) לא על ידי המספר. וכך, כל מילה נקראת שלוש פעמים לפחות: פעם אחת, כפי שמספר אותה המספר; פעם שניה, כפי שקורא אותה חברו של המספר, אשר הביא אותה לדפוס; ופעם שלישית, כפי שקורא אותה הקורא.

* * *

והנה הקורא (אני) יושב וחושב. תוהה. מה סחף אותי כל כך? האם העובדה שמצאתי לבני-אִישִׁיוּת רבות מספור, כאלו אשר יחדיו מרכיבות את ה"אני" שהוא אני, פזורות בין דפי הסיפור, עד כדי כך שמצאתי את עצמי "מפוזר" בין דמויותיו השונות ולכל אורכו? לא רק. ומה גרם לי להתמכרות המוחלטת? האם העובדה ששלוש התמות המרכזיות השזורות בספר (על פי ראות עיניי) הן גם התמות המרכיבות את חיי? כנראה… שהרי חיי שלי מוארים תמיד בפנס שעל מדבקתו מופיעה המילה "חברים" (וכשחושפים את הכיתוב כולו, מופיע שם: "היעדרם של חברים בתקופה משמעותית בהתפתחות"), ההשתנות אשר חוויתי בימי שירותי הצבאי – ממשות-קיומה היא התהייה הגדולה המרחפת מעליהם, והמילים – הו, המילים – הן (כולל השתיקות שבהן) הדרך שלי לבטא את כל זה.

וכשאני קורא בספר בו מפוזרים פירורים שלי, ואשר כל-כולו עוסק בשאלות הגדולות של חיי, אני מרגיש, לראשונה, כמו ברגעים-מן-הסיפורים שלפני המוות: סרט חייך עובר אל מול עיניך במהירות גבוהה, כך גורסים מי שהיו שם. ואני הרגשתי כך - ללא ההרגשה כי סופי קרב. והסרט רץ דווקא בהילוך איטי מאוד, מאפשר להתעמק בכל פריים כמעט.

* * *

דיילת במדים כחולים עוברת ומוודאה כי הידקתי את חגורת הבטיחות. דעתי מוסחת מן המסך הבוהק, בודק את מצב הבטריאות. ארבע שעות, שלושים-ושמונה דקות. במסך של הנוסע שלידי מרצד מאז תחילת הטיסה הערוץ עם המידע אודות מצב הטיסה העדכני. עוד שעה וארבעים-ושתיים דקות לנחיתה. דעתי מוסחת מן הדיילות ומן המסכים ומן האנשים ומן הקולות. שבע שעות קראתי בספר, מתחילתו ועד סופו, ודעתי לא הוסחה כמעט, ועכשיו – כשאני מנסה להיפתח, היא מתעתעת בי. קל לדבר על התמות המרכזיות של חייך. קשה ליצוק בהן תוכן ממשי. מעשי. כזה שיסביר אותן ויבאר אותן. קשה להפוך את הרעיונות למילים שייקראו ויחקקו. מוכרח, אך לא יכול. לא עכשיו. (אבסורדי למדי, גם חלקים מהותיים בתוכי הקשורים לנסיעה הנוכחית, קשורים קשר עבות לשלוש התמות הללו, למרות שהן נראות רחוקות-ביותר מנסיעה לצורך השתתפות בקורס אקדמי בלבד.)

בגובה 11,582 מ' מעל פני הקרקע, מעל חלקה המזרחי של קנדה, במהירות-קרקע של 831 קמ"ש, אני סוגר את המחשב (אשגר את הכתוב כאן לאוויר-הרשת ברגע הראשון בו אתחבר לרשת), דוחה את המטען הזועק-להתפרק לפעם אחרת. אחרי הכל, כך היה נוהג גם מבקר ספרים הגון (אני חושב)…