קטגוריה — יש עולם בחוץ

אז מה היה לנו שם? היה לנו את אייל שני אומר הרבה דברים. והיה לנו אותי אומר שאני מעריץ את האדמה עליה נופלות מילותיו של אייל שני. ובעיקר, היו לנו שני מחנות (שנציגיהם אכן היו חלוקים בתגובות לפוסטים הללו): המחנה הנושא על דגלו את הכתובת "אייל שני פלצן", ומולו -- המחנה הנושא את הדגל "אייל שני לא פלצן".

וכעת, אני מנסה לזקק את הדברים, להתייחס לגופו של דבר ולא לגופו של דובר.

"מותרות" אל מול "הכרח"

למה דיבורים על אוכל המלווים במטאפורות ובתיאורים צבעוניים נתפסים כפלצנות (וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הם נתפסים כצביעות/רמאות/וכו'), ולעומתם -- דיבורים על אמנות המלווים במטאפורות ובתיאורים צבעוניים הם דבר שבשגרה? יבוא מישהו ויגיד לכם שליין הזה יש "גוף בינוני מלא", ואתם תהנהנו ותגידו לעצמכם בשקט: "איזה פלצן!". ואז יבוא מישהו שביקר בתערוכת אמנות, ויגיד לכם שהוא חש "דיסאוריינטציה" כשנכנס לחלל התערוכה, וכי אחת העבודות בה צפה גרמה לו להרגשה של "דחיפות וכאב, פירוק וכוח הישרדות קמאי", ואתם תהנהנו ותגידו לעצמכם בשקט: "וואלה!" (ואחר כך, לאחר ביקור בתערוכה, תצטטו זאת במדויק כתחושותיכם).

יבוא מישהו ויגיד כי ספר שקרא גרם לו להיזכר איך זה להיות מאוהב (למשל, פסקה שנייה כאן), ואתם מיד תזכרו בספרים שגרמו לכם להיזכר בהתאהבות הראשונה, ואולי אף תחשבו מיד על ההתאהבות הראשונה עצמה; ויבוא אייל שני וידבר על אוכל עם געגוע, ואתם תגחכו.

למה אמנות יכולה לגרום לנו להרגיש ואוכל לא? האם בגלל שאמנות היא בגדר מותרות, ואילו אוכל הוא בגדר הכרח?

"אמיתי" מול "מזויף"

שני מצביע על נקודה מרכזית בהווייתנו במאה ה-21 (ועוד קודם לכן, כמובן, גם במאה ה-20): שום דבר לא אמיתי. הכל הוא בגדר "כאילו" במקרה הטוב, ובגדר "זיוף" במקרה הרע. הכל מוסתר מאחורי אינספור שכבות של הסחת-דעת במקרה הטוב ושקר במקרה הרע. פוליטיקאים? לא צריך להאמין למה שהם אומרים, שכן מחר הם יחליפו את דעתם; דברי שבח והלל? לא צריך להאמין להם, שכן הדוברים מונעים, ככל הנראה, ממינים שונים ומגוונים של אינטרסים; "פנטהאוז", "דופלקס", "דירת גן", "צמוד קרקע" -- כל אלו מונחים מכובסים שנועדו להגביר מכירות ולא משקפים במאום את האמת העומדת מאחוריהם; גמול השתלמות? מזמן הפך המונח הזה לסדין גדול המסתיר מאחוריו מציאות מחפירה של "תעשיית חינוך", כאילו אין מדובר באוקסימורון. וכן הלאה וכן הלאה.

ואם כך, למה להאמין שכל מה שקשור לאוכל שונה מכל הנ"ל? "שניצל" קפוא? נו, באמת -- מה הקשר בינו לבין השניצל שאתם מכינים לבד בבית? (לא מכינים? תתביישו!) "חטיף בריאות"? איזו בריאות יש בו בדיוק?! "מועשר בויטמינים ומינרלים"? "חיידקים ידידותיים"? נו, באמת!

וגם אם נזניח את מכבסות המלים התופסות כל פרח רענן והופכות אותו לקוץ יבש העולה באש; גם אם נתעלם ממה שמנסים למכור לנו מבלי שאנו רוצים; גם אם נעזוב לרגע את כל הדימויים והמטאפורות והאלגוריות והקלישאות והשטויות והתסבוכים -- מתי בפעם האחרונה אכלתם עגבניה טעימה? מתי לאחרונה, בימות הקיץ החמים, נגסתם בענב מתוק כל כך שגרם לכם לרייר? מתי ביום חורף קר נגסתם בתות שהיה טעים כל כך עד שבא לכם לבכות? מתי טעמתם מלפפון עם טעם כלשהו? מעטים הם בני המזל אשר זוכים לאכול ירקות שאינם מוצרי-פלסטיק-אחידים-וחסרי-טעם, וכל מי שהינו בן 40 ומעלה יודע שפעם היה פה אחרת. מבחינתי, זה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". וביחד אתי, נולדו רבים רבים אל העולם סר-הטעם הזה.

אז מה נשאר לנו, בסופו של דבר? בחזית, עומדים הזיופים (בעיקר הלשוניים), אך כאשר מורידים אותם מן הבמה -- נותרת האמת העירומה והמהודרת: אין לנו אוכל "אמיתי".

האלטרנטיבה ה"אמיתית"

ואל הדלת הפרוצה הזו, נכנס אייל שני. ובתוך החדר הזה, הוא מספק, ראשית, פנס למי שעיניו מכוסות, שכן רבים כלל לא מבינים שמסביב חשיכה מוחלטת. לאחר מכן, הוא מושיט יד למי שמבין שמשהו לא בסדר, אך מתקשה בתמלול תחושותיו. ורק לבסוף, הוא ניגש ברוך, מלא חמלה, ומנסה לשאת על כתפיו את אלו שהאור הרע שמסביב מציף אותם, ולהם -- סבבה. אף אחד הוא לא מקרה אבוד. את אלו האחרונים, צריך ראשית לשכנע כי עיניהם כבר מסונוורות מזה זמן, וכי התמונה דמויית הקליידוסקופ שהם רואים היא רק בבואה רפויה של מראה עשיר הרבה יותר.

וכן, צריך לצעוק בקול רם, כדי שכולם ישמעו, כדי שכולם ישננו: החלב שאנחנו שותים הוא לא חלב. הירקות שאנחנו אוכלים הם לא ירקות. הפסטה שאנחנו אוכלים היא לא פסטה. הגבינה הצהובה שאנחנו אוכלים היא רק צהובה. וכל מי שזכה לבשל פסטה יבשה שנקנתה בסופר באיטליה -- מבין בדיוק על מה מדובר בכל הנוגע לפסטה אמיתית. וכל מי שזכה לטעום גבינה צהובה מצרפת או מהולנד או מאיטליה -- מבין בדיוק על מה מדובר בכל הנוגע לגבינה אמיתית. ולא חסרות דוגמאות רבות, יומיומית וחדות (ע"ע שמן זית).

קאפיש?!

אז מה היא עגבניה אמיתית? פשוט מאוד: עגבניה שגודלה בהרבה אהבה, בתנאים מצויינים ובטיפול משובח. ומהו חלב פרה אמיתי? חלב מפרה שגדלה פחות או יותר אותו דבר.

ולא, לא כל אחד יכול לעבור לחווה בגליל ולשחרר בה את פרותיו על מנת להפיק מהן חלב אמיתי; לא כל אחד יכול ולטחון את חיטתו לקמח אישי ממנו יאפה לחם אמיתי. לא כל אחד יכול לטפח שדה עגבניות, מלפפונים ופלפלים טבעיים ואמיתיים.

ואם כך, מה הפתרון?!

הפתרון הישים. השורה התחתונה. מוסר ההשכל

וכעת, אין ברירה אלא לחזור לדבריו החדים כשמש והברורים כתער של אייל שני:

הכל בסדר בחיים. באמת, גם לקנות קרטון 3% מוטציה, קרטון חלב, זה גם בסדר גמור. רק תדע את זה, תכיל בתוך עצמך את הכל. זה יהיה לך הרבה יותר טוב. זה לא ייאוש בכלל. רק תבין את זה. ותמיד תוכל לבחור. הבחירה הזו מתגברת על כל המוטציות, מפנה את כל העצב שהן עושות בך מבלי שאתה יודע.

אבל, רגע, הרי אמרנו שלא כל אחד יכול לעבור לחווה בגליל וגו'. ואז מגיע החלק הישים, הפשוט, שמהווה את הגרעין של הסיפור כולו ואת שורש הפתרון. כך מסיים שני:

לי יש ברירת מחדל: אני יכול לקחת פרוסת לחם, לשים עליה כמה טיפות שמן זית, ובזה אני מסודר. לא צריך יותר שום דבר בחיים. אם מזדמן לי משהו נהדר — אני אעשה את זה. אבל לא צריך, יש לי את הבטחון במשהו אחד שאני יודע.

וזה בעצם תמצית הכל: מצד אחד, ההבנה שהקרקע אינה יציבה. ומצד שני, הבטחון בפיסה אחת קטנה של חלקת אלוהים פרטית. לא רק לגבי אוכל, אלא לגבי כל דבר בחיים. אז סימפל אז דאט.

כבר אמרתי שאני מעריץ את אייל שני? אה, וגם את שלמה ארצי שמסתכל על הדברים מנקודת מבטו המעניינת.

לא סתם הקדמתי את הדיון הזה בדברים סמי-אפולוגטיים אודות היחס שלי לשף אייל שני. עם זאת, שני מצליח לבטא בחדות ובחריפות, ותוך היכרות עמוקה עם הנושא, את מה שאני מרגיש מזה זמן רב. את מדוריו במוסף "הארץ", כאמור, בלעתי בשקיקה, כמו גם את המנות שהגיש ב"צפון אברקסס". הפעם, הלהיבו אותי דבריו ב"העולם הבוקר" בערב שבועות האחרון. שני הוזמן לדבר על חלב, אך בין לבין היגג על כל אשר חשקה נפשו. וכל העת הזו, הוא לוטש עיניים למיני המאכלים הפרושים על השולחן באולפן ואף טובל אצבעותיו בהם (ואלו לא נראים ולו לרגע אחד כל משך הראיון, מה שמעצים את חוויית הצפייה בשני הלוטש והממולל).

כל כך חזקים היו דבריו שם (בעיניי), עד שהרגשתי צורך עז לתמלל את הראיון כולו. וכיוון שיש פה קטעים כל כך חזקים -- החלטתי שדי בקטע זה, על תמלולו המלא (ההדגשות -- שלי), כדי לשמש בחלק ב' בטרילוגיה הזו.

אברי גלעד: הנה אייל שני. שלום כבודו.
אייל שני: בוקר.
גלעד: הסדרה הנהדרת "איפה האוכל", המתחקה אחרי מקורותיו של המזון שאנחנו אוכלים, משודרת בערוץ 8 ב"הוט", ו… זמן טוב אם כך לדבר על החלב. אוי, כמה אתה מיילל על החלב בסרט…
שני: למה מיילל?
גלעד: מיילל על החלב ה"מהומגן", על זה שהחלב היה פעם בעל טעמים שונים, בעל איכויות שונות.
הילה קורח: אפשר לראות קטע?
גלעד: בוא נראה קטע פשוט, למה אני פה? לכלות את מילותיי?!

[קטע מן הסדרה "איפה האוכל"]

רפתן: בעבר הרחוק, אם היו נשארים בצלים בשטח, הייתי עושה ירק לפירות, מכין מזון… פעם… כשהייתי נותן להן לאכול, הרגשתי בחלב טעם וריח של בצל. יותר גרוע מזה -- שום, שהוא יותר דומיננטי.
שני: יותר נפלא מזה, אתה מתכוון.
רפתן: יותר נפלא. כן… אתה תגיד כך, אני אגיד אחרת. הוא יותר דומיננטי.
שני: היית עושה להם סלט בעצם.
רפתן: זה היה משאיר טעם לחלב. ואת זה היום הם לא יקבלו. הם יפסלו את החלב.
שני: הבנתי. ניטרלי לגמרי הם רוצים.
רפתן: כן.
שני: חלב אפס-אפס כזה…
רפתן: כן.
שני: חלב-חלב, חלב כלום.
רפתן: כן.

[בחזרה לאולפן]

קורח: אתה מדבר על זה כאילו זה דבר רע. מה הבעיה בחלב שאין לו טעם לוואי של שום?
שני: את חיה בלי געגועים לשום, בלי געגועים לבצל, בלי געגועים לפרחים בחיים שלך.
קורח: אני אוכלת את השום והבצל שלי במאכלים אחרים.
שני: במה את אוכלת טעם של פרחים?
קורח: של פרחים… זה… פרחים, באמת, פה נפלתי…
שני: את רואה תמונות על מסכים של פרחים, בלי געגועים את רואה את זה. אבל פעם חלב היה מכיל את זה, ז'תומרת הוא מכיל את זה, אבל מביאים את הכל ל"אין", ל"כלום", ועל זה בונים חג.
גלעד (צוחק): תודה לך!
קורח: וואו…
גלעד: [...] ככל שהלכו השנים והתקדמו, בעצם עשו האחדה של המזון של הפרות, נכון?
שני: העלמה של מאיפה זה בא. וזה אבסטרקטיזציה לקרטון, כן… משהו כזה, אחרת תחשוק בקפה לשים חלב.
קורח: למה בעצם?
שני: אני הכרתי את האישה שלי… בבוקר הראשון היה לי קפה שחור עם חלב, וזה סמל של… של כל מה שנעשה טוב בחיים שלי… אבל אין לי זכרון מעבר לזה איזה טעם היה לזה.
גלעד: חלב היום, למעשה… מדלל בצבע לבן [...] זה תפקידו. הוא כמעט חסר טעם.
שני: הוא… כן… איפה שמשהו מנסה לפרוץ החוצה, הוא מעגל אותו, ומונע כל פציעה בדרכך עם הקפה או עם הדייסה לאיזשהו מקום.
קורח: למה אבל, למה התהליך הזה קרה?
שני: למה התהליך הזה? כדי למכור מיליונים ביום. כי תארי לך, אם לאחד היה טעם של פרחים ולשני היה טעם של פחם.
גלעד: פחם? איך בא פחם לחלב?
שני: כן.. ואני טעמתי מהפרה… היתה אחת שהיה לה טעם של פחם מדהים.
גלעד: היא התכוננה לזה שהולכים לעשות ממנה על האש.
שני (צוחק במבוכה): בכל מקרה, כל הזמן שהם גודלות ברפת, מתכוננים שהם ימותו, וזה בסופו של דבר, אתה יודע… נותנים להם את התנאי-מחיה הכי טובים. למה? כי מבינים שפרה אוהבת שקט, שלווה, בייחוד שגרה, זה פשוט מתבטא בליטרים של חלב. אבל יש שם איזה ידיעה שעוטפת את כל הגדרות, שזאת חיה שנולדה בשביל למות. וזאת הטרגדיה הגדולה. לא זה שהיא מתה. אתה נולדת כדי לחיות, אפילו הדג בים שאולי תאכל אותו הערב על צלחת -- נולד כדי לחיות. ואז במקרה דגו אותו, מאורע טרמינלי, גם בטבע הוא היה יכול להיטרף עכשיו. אבל הוא נולד עם כל אפשרויות החיים, כמוך. הן לא. מסומנות.
גלעד: בסדר, אבל לא רק הן מסומנות. כל הבשר שאנחנו אוכלים היום… גם התרנגולות [...] אבל בעצם אתה קורא תיגר על תעשיית המזון, אתה מצייר אותה כאיזה משהו על גבול השטני, כשבעצם זו הדרך היחידה להסדיר ייצור מזון עבור, לא יודע, שישה מיליארד איש, אין דרך אחרת! מה, כל פרה עכשיו נגדל אותה פה לתורה ומצוות?
שני: תראה, הייאוש הבסיסי זה באמת שבעה מיליארד האנשים, אתה יודע… יש לך הכל ובכל דבר יש לך מהות -- ואין לך אותו בסוף. ז'תומרת, כל מה שיש: חולצה זו לא חולצה, טיסה זו לא טיסה, מכונית זה לא בדיוק… זה הכל מלא דברים כאלה שממלאים אותך באיזה מין ייאוש ועצב, ואתה חושב: זה בגלל שעשית איזה משהו. לא, בגלל שישבת במקום שהוא לא מדויק כלפיך; בגלל שאכלת אוכל שאף אחד לא ראה אותך כשהוא עשה אותו; בגלל שאתה לובש את החולצה הזו שנעשתה באיזה מתפרה, במקרה נפלת לתוך החולצה הזאת אתה. אני לא יודע איך מנהלים שבעה מיליארד איש…
גלעד: היית מעוניין לנהל אותם?
שני: לא…
קורח: אתה מצפה אבל מכל אדם שמכין אוכל או שמייצר אוכל, שימזמז את הבננה כמו שאתה עושה במהלך הראיון? כי זה דורש הרבה תשומת לב.
שני: אני אגיד לך מה אני מצפה…
גלעד: בבקשה!
שני: אני מצפה מכל… יש לנו עיניים, ועם העיניים האלה אני מצפה שנביט בדבר שאנחנו עושים, ונחשוב שזה כל העולם שלנו. זה עושה איזה עצירה רגע. וגם אם את לא יכולה לעשות את זה אחרת, את יודעת שזה היה צריך להיות טיפטיפה אחרת.
גלעד: בוא נראה עוד קטע מהסרט שלך על החלב.

[עוד קטע מהסרט]

רפתן: מעבר לחלב ולשומן ולחלבון, אנחנו רוצים רגליים חזקות, עטין יפה…
שני: רגליים חזקות למה? שיישא את כל העיוות הזה שנוצר בהן?
רפתן: זה נכון, זה נכון. אבולוציונית, יש לנו פה מוטציה. שואלים אותי, תגיד לי -- כשרואים באולפנים שאנחנו הולכים לעזור בהמלטה -- מה היה קורה בטבע? [...] אני אומר, זה לא טבע. לקחנו פרה, יצרנו מוטציה. עגל צריך, כמה? 1000 ליטר אולי -- אולי אלף ליטר -- עד שהוא… עד שהוא נגמל. ופרה מייצרת לך קרוב ל-20 אלף, כלומר היא היתה יכולה לגדל כמו כלום 25-20 עגלים. ברור שפיתחנו פה איזושהי מוטציה ואנחנו מחזיקים אותה בתנאים… זה לא טבע. היה טבע, זה כבר לא טבע.

[בחזרה לאולפן]

גלעד: אז חוץ מלזרוע ייאוש ומרירות בלבו של…
שני: למה יאוש ומרירות? תקווה!
גלעד: כיוון שאי אפשר להימלט מזה, אי אפשר להימלט מהשיטה. אתה לא יכול לחיות איזה… אתה יודע, אתה יכול לעבור לגליל, למצפה חרדונים, להחזיק פרה אחת ועז אחת ושתי שיבולים, ולייצר את כל מזונך בעצמך ולשיר להם שיר סרנדה.
שני: הכל בסדר בחיים. באמת, גם לקנות קרטון 3% מוטציה, קרטון חלב, זה גם בסדר גמור. רק תדע את זה, תכיל בתוך עצמך את הכל. זה יהיה לך הרבה יותר טוב. זה לא ייאוש בכלל. רק תבין את זה. ותמיד תוכל לבחור. הבחירה הזו מתגברת על כל המוטציות, מפנה את כל העצב שהן עושות בך מבלי שאתה יודע.
גלעד: אני לא בטוח, אני לא בטוח [...] אין לך בחירה אמיתית, כיוון שזה גם עניין כלכלי, כיוון שהמוצרים התעשתיים חסרי האישיות האלה הם זולים בהרבה, מכיוון שתהליכי הייצור שלהם הרבה יותר יעילים [...] האדם הפשוט, הרגיל, לא יכול ללכת על אורגני, ביצי חופש וסטייק נופש.
שני: מי אמר את זה? תראה… לי יש ברירת מחדל: אני יכול לקחת פרוסת לחם, לשים עליה כמה טיפות שמן זית, ובזה אני מסודר. לא צריך יותר שום דבר בחיים. אם מזדמן לי משהו נהדר -- אני אעשה את זה. אבל לא צריך, יש לי את הבטחון במשהו אחד שאני יודע.

* * *
בעת עריכת שורות אלו, זוהי לי הפעם העשרימית בערך בה אני צופה בקליפ הזה, ובכל פעם אני תוהה מחדש מה חושבים אחרים על דברים אלו. ובפרט, אני תוהה בכל פעם מחדש מה אני רואה מן הפינה הקטנה שלי. ועל כך -- מחר.

1. מה הקטע עם השירים?

שרים "שירים בכיכר", שרים "נקרא על שם" בראשון לציון, ואפילו ברחבת הכנסת שרים "שירים לזכרם". והעיקר ששלושת הערוצים מרוצים. מצא זה את המתחרה הראוי לזה. אה, ויש גם את "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל (או של גולן יוכפז, זה כבר לא לגמרי ברור).

האם כל מה שנותר לנו מהנופלים, מזכרם ומזכרונותיהם הם שירים? האם זהו המטען היחיד אותו אנו נושאים עמנו להמשך? האם זהו הלקח? האם זוהי המורשת? (מממ, אפשר להפוך את השאלות הללו לשיר!)

2. מה הקטע עם החיבור בין חללי מערכות ישראל לנפגעי פעולות האיבה?

לא מדובר באותו פרופיל נופלים, לא באותו מקום קבורה אופייני, לא באותו מסר, לא באותו "איך?" או "למה?". ולא, זו חלילה לא היתה החלטה פוליטית לצרף את נפגעי הטרור – סליחה, פעולות האיבה – למעגל השכול הלאומי, אלא החלטה מושכלת, מנומקת והגיונית לגמרי. הבעיה היא שעד היום אין איש יודע מהם אותם שכל, נימוקים והגיון שהביאו לאיחוד הזה. ולהפריד – כבר אי אפשר.

ואם כבר – אולי כדאי לצרף גם את הנספים בשואה (חללי פעולות המלחמה בתקופה שזירזה את הקמת המדינה), ואולי גם את הרוגי התאונות בדרכים (נפגעי פעולות הטרור-התשתיתי), ואולי אף את המתים מסרטן (קורבנות איבת-החיות).

3. רגע, מותר בכלל למתוח ביקורת על משהו שקשור ליום הזכרון?

לפני ימים אחדים, ערכה הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע (משרד המשפטים) יום עיון בנושא "פרטיות באתרי אינטרנט: איסוף מידע מגולשים, הסכמה ומדיניות פרטיות". על יום העיון מן ההיבט התכני והמקצועי שלשמו התאסף הקהל דיווחתי כאן אתמול. בנוסף לזאת, למדתי מחדש דברים אודות אנשים, וליתר דיוק על ישראלים. הסיכום הזה יהיה קצר הרבה יותר מן הסיכום הקודם, כיוון שרובו ידוע ממילא לרוב מי שמביט קצת מסביב.

1. אנשים לא מקשיבים;
2. ישראלים לא יודעים לדבר באנגלית;
3. אנשים לא שואלים לעניין (קשור למס' 1);
4. אנשים שואלים רק כדי שישמעו אותם (קשור למס' 3);
5. אנשים לא מכירים את החוקים הקשורים למפגשים (למשל, מתי ראוי לשאול שאלות ומתי לא);
6. ישראלים המארגנים מפגשים לא נוהגים להסביר, בראשית המפגש, את החוקים הקשורים אליו (למשל, מתי ראוי לשאול שאלות ומתי לא);
7. אנשים (כן, כן, גם אני לוקה בכך לעתים) נוהגים לרוב להכליל מבלי להתבסס על עובדות.

קצת לפני הפסח, ביום שלישי, 23 במרץ 2010, ערכה הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע (משרד המשפטים) יום עיון בנושא "פרטיות באתרי אינטרנט: איסוף מידע מגולשים, הסכמה ומדיניות פרטיות". יום העיון נערך בשיתוף פעולה עם רשות הגנת המידע הספרדית (AEPD; זהירות, אתר בספרדית!) במסגרת פרויקט ה – Twinning המשותף עימה. יום העיון נערך כחלק משורה של צעדים שנועדו "להעלאת המודעות בחברה הישראלית לנושא הגנת מידע אישי, בקרב תושבים כנושאי מידע וכן בקרב בעלי מאגרי מידע במגזר הציבורי והפרטי" (מתוך אתר הרשות).

הדובר המרכזי ביום העיון היה עו"ד אדוארדו אוסטרן Eduardo Ustaran, שותף במשרד העו"ד האירופי הגדול, Field Fisher Waterhouse, אשר נתן פרספקטיבה יישומית לסוגיות החוקיות והפילוסופיות המרכזיות העומדות בבסיס הדיון האירופי (עם טיפה הצצה לארה"ב) אודות הגנת המידע. עוד דוברת חשובה היתה מריה ורוניקה פרז אסינרי Maria-Veronica Perez Asinari (גם היא, ככל הנראה, עו"ד), יועצת משפטית למפקח האירופי על הגנת המידע (EDPS; זהירות, אתר רב-לשוני!).

יום העיון היה מעניין מאוד, וקיבלתי בו מבט-על בנוגע לפרטיות המידע בימינו. להלן סיכום-עצמי בלתי מחייב של הנקודות העיקריות אשר עלו על ידי הדוברים ובמהלך הדיון, משולבות במחשבותיי שלי. חומר למחשבה.

אמונה פנימית

על מנת שניתן יהיה לקיים דו-שיח בין הגולשים לבין החברות העומדות מאחורי אתרי-האינטרנט, בנוגע לפרטיותם של הראשונים ובנוגע לאופן בו נשמרת זו על ידי האחרונים – צריך המשתמש להאמין כי פרטיותו אינה נתונה בסיכון. כלומר, שמישהו שומר עליה. במקרים קיצוניים, כמובן, אין מדובר בהנחה הגיונית (למשל, בהתייחס לגלישה לאתרים שברור כי הם בעצמם סוג של רוגלה), אך חמור מכך: ברור שהגולש הממוצע אינו מודע כלל לנושא השמירה על פרטיותו, לטוב ולרע, למרות שמידע פרטי אודותיו "רץ" כל העת בעת גלישתו ברשת (ומאפשר, למשל, להתאים לו פרסומות שמוצגות באתרים בהם הוא צופה, או להציע לו מוצרים דומים לאלו בהם התעניין באתרים מסחריים).

הגולש הממוצע

שמו של אותו ציבור, המכונה "הגולש הממוצע", חוזר ועולה בכל דיון הקשור לאינטרנט, ובפרט בהקשר זה. לפיכך, אחת ממטרות הפרויקט, לו שותפים הישראליים והספרדים, היא הגברת המודעות. ובהחלט, אין מדובר במשימה קלה, שכן לאחר שיושקעו משאבים רבים להסביר לגולש הממוצע מהם קבצי עוגיות (Cookies), מהן רוגלות (Spyware), מהי כתובת IP, וכיצד ניתן להשתמש בכל אלו (ובאמצעים רבים אחרים) כדי לפגוע בפרטיות המידע שלו ובפרטיותו – יידרשו משאבים רבים עוד יותר על מנת להסביר לאותו "גולש ממוצע" כי הוא צריך להניח כי פרטיות המידע אודותיו נשמרת.

האירופים מול שאר העולם

טוב, זו לא חוכמה, שכן המציגים היו אירופים וייצגו את הצד הזה של העולם, אך לפי האופן בו הדברים הצטיירו – אין כמו אירופה בשמירה על פרטיות המידע של גולשיה. יתרה מכך, אין גרועים כמו האמריקאים. כן, דווקא האמריקאים, אשר נדמה שמבליטים את "הצהרת הפרטיות" בכל אתר – עושים זאת, כך מסתבר, דווקא לאור העובדה שאין חוק המחייב אותם לעשות זאת. ואם כך, מדוע הם מקפידים על כך? כיוון שבעלי העניין (היינו, החברות שעומדות מאחורי האתרים) אינם רוצים שיהיה חוק כזה. הם אינם מעוניינים ברגולציה, אשר חזקה כל כך באירופה. הדירקטיבה של האיחוד האירופי בנוגע להגנת המידע תוקננה כבר בשנת 1995, ומאז ממשיכים לדון בה ולעדכן אותה ולחוקק אותה במדינות השונות. האמריקאים, בגדול, מאמינים כדרכם-בקודש בכוחות השוק, וכל עוד השוק מראה שרגולציה-עצמית עובדת, כולם (בשוק) יהיו מרוצים. (רק לפני שבועות אחדים, כך נמסר, גיבשו ברשות המסחר הפדרלית, FTC, קווים מנחים לגבי שימוש במידע בהקשר של טכנולוגיות חדשות, ושם הומלץ להתייחס ל"פרטיות" כרכיב אינטגרלי בתכנון של כל טכנולוגיה חדשה וכנושא הדורש תיאום ושיתוף פעולה גלובלי; לא מצאתי מובאה להמלצות אלו.) כדאי לקרוא על ההבדלים בנקודות המבט בין האירופים לאמריקאים בערך אודות הדירקטיבה האירופית בוויקיפדיה, וברור שדף הגנת המידע באתר האיחוד האירופי הוא חובה לעיון.

הצהרת פרטיות

בפעם הבאה שתגיעו לאתר כלשהו בעל גוון מסחרי, חפשו את הצהרת הפרטיות שבו. הצהרה זו צריכה לציין, לכל הפחות, איזה מידע נאסף, מי הגוף שאוסף אותו, כיצד נעשה בו שימוש, וכיצד הגולש יכול להגן על המידע אודותיו. אם אתם מנסים לבחון זאת באתרים ישראליים, הסיכוי שתוכלו לאתר את כל המידע הלה – נמוך למדי, כפי שמראה מחקר מקיף שערכו ד"ר מיכאל בירנהק (הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב) ופרופ' ניבה אלקין-קורן (דיקנית הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה). הצהרות הפרטיות באתרים מן האיחוד האירופי – נמצאות שם, כאמור, על פי חוק, ולגביהם ממליצים המומחים להעדיף בהירות ופשטות על פני ניסוחים מפורטים ומדוקדקים (שכן ממילא יש חוק ברור המסביר מה מותר ומה אסור); באתרים מארצות-הברית יהיו הצהרות הפרטיות מדוקדקות ומפורטות כיוון שהן, כאמור, החוק.

הסכמה

מעל הכל, נמצא מושג ה"הסכמה". האם עקרונית נדרשת הסכמה מן הגולש לעשות שימוש במידע אודותיו? באיחוד האירופי, התשובה לשאלה זו שלילית. בישראל – חיובית. ברור שצריך לדקדק ולהבין מהי "הסכמה" ואיך אפשר לתת או לקבל אותה. למשל, האם גולש אשר הגיע לאתר בו מפורסמת "הצהרת פרטיות" – מסכים למה שמופיע בה, כלומר לתנאי השימוש באתר, מעצם המשך גלישתו בו? ואולי נדרשת הסכמה מפורשת בדמות לחיצה על "אשר"?

שימוש במידע ללא הסכמה

ואם כך, בהביננו כי לא נדרשת הסכמת הגולש לשימוש במידע אודותיו, איזה שימוש מותר לעשות במידע? ברור שחוקים ותקנות לא יכולים לנסח רשימות מפורטות של שימושים, אלא להתוות עקרונות. והעקרון הבולט הוא עקרון האיזון. איזון בין שימוש לגיטימי לבין פגיעה ממשית בפרטיותו של האדם. על פי תקנות האיחוד האירופי, ניתן לעשות שימוש במידע אודות אדם – ללא הסכמה ממנו – ובלבד שהשימוש אינו פוגע ממשית בפרטיותו של האדם. כך, איסוף מידע סטטיסטי על כניסות לאתר (לדוגמא: "בחודש מרץ 2010, נכנסו לאתר זה 32,437 אנשים") לא פוגע ממשית באף אדם, למרות שהמידע הזה הושג בזכות איסוף מידע אודות פעילותם של אנשים. ומן העבר השני, מיקוד התנהגותי עלול לפגוע בפרטיותו של אדם (למשל, הצעת מוצרים לפי היסטוריית ההתנהגות של הגולש). אלו הם שני הקצוות המוגדרים היום: Traffic Analysis vs. Behavioral Targeting. עם זאת, מתגבשת כיום ההכרה בעולם המסחר המקוון כי מידע אנונימי הופך יותר ויותר לחסר משמעות – ללמדכם על הקצה היחיד אשר נותר בעל משמעות.

עקרונות מנחים לפרסום ממוקד התנהגות (אנגליה)

באנגליה, פרסמה לפני כשנה הלשכה לפרסום באינטרנט (IAB) קווים מנחים להתנהגות נאותה בכל הקשור לפרסום מקוון ממוקד התנהגות. ואלו הם שלושת העקרונות העיקריים:

• הודעה (Notice): הודיעו לגולש את מדיניותכם (ובפשטות: פרסמו הצהרת פרטיות ברורה ובמקום בולט);
• בחירה (Choise): אפשרו לגולש לבחור אם ברצונו להפסיק להיות המוקד של פרסום-על-פי-התנהגות;
• חינוך (Education): הסבירו לגולש כיצד יוכל להפסיק ולהיות המוקד של פרסום-על-פי-התנהגות.

עוגיות

לקבצי העוגיות (Cookies) מקום של כבוד בכל הנוגע להגנה על פרטיות המידע, שכן הם מהווים כיום את אחת הדרכים המקובלות לאיסוף מידע. קבצים אלו נשתלים במחשביהם של הגולשים – ובעבור "הגולש הממוצע", נעשה הדבר בלא ידיעתו הממשית ולא יעזרו אלפי התרעות או הצהרות פרטיות – ומסייעים באיסוף המידע. בעצם השתילה ייתכן ויש פלישה לפרטיותו. דירקטיבה מיוחדת של האיחוד האירופי, אשר תוקננה בשנת 2002, מתייחס להגנת המידע בעידן הדיגיטלי, ובפרט לעוגיות. שינוי שנערך לפני חודשים אחדים, מתייחס מפורשות להסכמה לגבי השימוש בקבצי עוגיות – וכעת (ובניגוד להסכמה הכללית אשר נדונה קודם לכן) הסכמה לשימוש בקבצי עוגיות על מחשבו של הגולש – נדרשת. מהי בדיוק אותה "הסכמה" וכיצד ומתי היא נדרשת? כעת, דנה כל אחת ממדינות האיחוד האירופי בשאלות אלו, שכן הן צריכות לחוקק חוקים לעיגון הדירקטיבה. יש, כמובן, חריגים לאותה הסכמה נדרשת: למשל, אם העוגיה נדרשת על מנת לאפשר תקשורת תקינה עם האתר ואינה עושה דבר מעבר לכך (כלומר, בעצם שתילת העוגיה מתאפשר ההתקשרות עם האתר).

הגולש הממוצע אוכל עוגיות

עקרונית ומעשית, יכול כל גולש באינטרנט להגדיר את רמת אבטחת המידע שלו, וזאת באמצעות שינויים פשוטים-לכאורה בהגדרות הדפדפן. ניתן, למשל, לחסום כל עוגיה אשר מנסה להישתל במחשב. נכון שהדבר עלול לפגוע באפשרות לגלוש לאתרים מסוימים (כלומר, כאלו המחייבים עוגיות כדי להמשיך ולפעול בדפדפן שלך), אבל זוהי בחירתו של הגולש (ולא ניכנס עכשיו לוויכוח הפילוסופי לגבי השאלה אם קיימת כאן בחירה או לא. למשל: אם גלישה ב"גוגל" מחייבת שתילת עוגיה במחשבכם, האם באמת יש לכם כיום בחירה אם להשתמש באתר אם לאו?!). עם זאת, כמה מן "הגולשים הממוצעים" יודעים כיצד לעשות זאת, וכמה מהם באמת עושים זאת בפועל?

Opt-in, Opt-out

לחידוד ההבדל בין סוגי ההסכמות הנוגעות לפרטיות המידע (ובכלל): Opt-in הוא מנגנון על פיו מאשר אדם את השתתפותו במה-שזה-לא-יהיה על ידי הסכמה מראש להיכנס למה-שזה-לא-יהיה. כלומר, ברירת המחדל היא שהוא בחוץ; Opt-out הוא מנגנון על פיו מבטל אדם את השתתפותו במה-שזה-לא-יהיה על ידי בקשה להתנתק ממה-שזה-לא-יהיה. כלומר, ברירת המחדל היא שהוא בפנים. ברירות המחדל האלו הן קריטיות בכל הנוגע לפרטיות המידע. בישראל, למשל, משעה שחוקק "חוק הספאם", חייב אדם להסכים להיות המוקד לשליחת הודעות דואר/מייל/טלפון למיניהן, ואם לא ניתנה הסכמתו – הוא רשאי לתבוע את מפר החוק. כלומר, זהו מנגנון אופט-אין קלאסי.

איזה חוק קובע?

מה לכל אותם דירקטיבות וחוקים ותקנות אירופאיים ולנו, הישראלים? ובכן, מסתבר ש:

1. כל חברה אשר פועלת ממדינה השייכת לאיחוד האירופי – כפופה לחוקי אותה מדינה;
2. כל חברה אשר האתר שהיא מפעילה מתקיים בזכות תשתית הנמצאת במדינה השייכת לאיחוד האירופי – כפופה לחוקי אותה מדינה. ניקח, למשל, חברה ישראלית אשר מפעילה אתר בעברית המיועד לקהל ישראלי. אם השרתים מהם מופעל האתר נמצאים פיזית בבלגיה – כפופה החברה לחוקי הגנת המידע של בלגיה.

ואז מגיע ה"קאץ'", שכן על פי פרשנויות שונות, קבצי עוגיות מהווים גם כן תשתית המאפשרת את הפעלת האתר. ואם אכן כך, חברה ישראלית אשר מפעילה אתר בעברית המיועד לקהל ישראלי ושרתיה נמצאים (למשל) בפתח תקווה – לו רק היא שותלת עוגיה במחשב של גולש אשר יושב בבלגיה, היא כפופה לחוקי הגנת המידע (לגבי אותו גולש, כמובן) של בלגיה.

* * *
עד כאן הדברים שלמדתי, וכמה מחשבות שלי בעקבותיהם. מכאן ואילך עולות שאלות ומשמעותיות, הרלוונטיות לפרטיות המידע לא באירופה ולא בארצות הברית, אלא כאן, אצלנו, בארץ. לשמחתי הרבה, אני נדרש לחלק מן הנושאים האלו בהקשר חוץ-בלוגי, שכן אחד מן הפרקים בעבודת הדוקטורט שלי עוסק בתת-תת-תחום ספציפי וממוקד של הנושא הנדון בפוסט זה. ועל כן, אני מניח, אוכל להרחיב על כך בעתיד הנראה לעין.

הילדונצ'יק, בן אוטוטו 3, מצוי בשלב מקסים, מצחיק ומרגש של ההתפתחות: עדיין מתוק-בטירוף וכבר בנאדם קטן שאפשר לתקשר ולהשתעשע איתו; עדיין לא מביע את כל מה שהוא מבין, אך כבר בעל אופי ודעה מוצקים; שובב כל כך וצחקן ביותר. ובקיצור, אין רגע דל ואין רגע משעמם כשהוא בסביבה.

בחודשים האחרונים, עובר הילדונצ'יק מקבעון אחד למשנהו, ומחליף מדי כמה ימים/שבועות את הדבר אליו הוא צמוד, או את הפעולה אותה הוא מבצע-ללא-הרף. בשלב מסוים היו אלו עטים, אותם היה מאמץ לחיקו, ואפילו ישן איתם (וכיוון שהוא התעקש להסתובב תמיד עם עט פתוח, סימני קשקוש ניכרים היטב גם על הציפית עליה ישן). עוד קודם לכן, היתה דהירת הסוס התנועה אותה חיקה כל אימת שיכול היה (מלווה בקולות דהירה סוסיים מתוקים). אחר כך, נצמד למטאטא כשרק אפשר היה, והיה מנקה כל מה שלא זז; אל המטאטא התווסף אחר כך גם יעה, ובמקרים מסוימים מחליף מגב את המטאטא. במשך שבועות אחדים (ועדיין יש שאריות מכך), היה הילדון צמוד לדפים, והיה אוסף אליו עיתונים, עלונים, מעטפות, כרטיסי ביקור, וכל דבר שאחרת היה מוצא את דרכו לפח המחזור. בתקופה אחרת, היה צמוד בטירוף לכלי עבודה, והיה מסתובב ומתקן דברים עם פטיש, מברג, מסור וחבריהם; וכמובן, גם ישן איתם. וכעת, הקבעון החדש הוא משקפיים: הוא חובש על פניו משקפי-משחק אדומים, עגולים ומצחיקים מאוד ושם על ראשו משקפי-מגן, וכך מסתובב בבית. וכיוון שעוד יש שאריות מקבעונות קודמים, הוא נצפה לעתים בלבוש דו-משקפי זה כשהוא שוטף את הרצפה בעזרת מגב קטן, או מתקן דבר מה "מקולקל".

כל הנ"ל אינם אובייקטי מעבר במובנם הקלאסי – כך לפחות נדמה לי כצופה מן הצד, הדיוט בפסיכולוגיה – אלא יותר בגדר "שגעונות מקומיים". ואני יוצא וחושב האם גם אני לוקה בתחלופת שגעונות שכזו. וברור שמן ההתבוננות הזו, אני מבין שהתשובה חיובית בהחלט. במשך תקופה מסוימת, אני עוקב מדי יום אחרי אתר מסוים, ובטוח שהדבר יימשך לנצח, כיוון שהאתר מעניין אותי מאוד. אך כעבור תקופה מסוימת אני שם לב שהאתר הלה מתחיל קצת לשעמם אותי ועובר לאתר אחר. בהקשר אחר, אני מקפיד לאכול כל יום יוגורט עם גרנולה ופירות טריים חתוכים, אבל השגעון הזה חולף גם הוא לטובת מיץ תפוזים טרי שנסחט יומיום, ובהמשך מפנה את מקומו לטובת טרנד אישי אחר מתחומי הקולינריה.

וכך, במבט לאחור אני מבין שחיי מלאים טרנדים לוקאליים, שגעונות אותם אימצתי לעצמי מתוך הכרה רגעית בחשיבותם/נכונותם/נחיצותם/אמיתותם/מגניבותם/וכו' – שגעונות אשר מפנים את דרכם תדיר לשגעונות אחרים, אשר יעשו גם הם את דרכם לתהום הנשייה של השגעונות האישיים שלי.

ובעצם, גם חיינו כחברה עמוסים בטרנדים אשר באים והולכים, עוברים ונשכחים. ואם כך, צצה ועולה שאלת הביצה והתרנגולת, ואולי זוהי שאלת הסיבה והמסובב: האם תופעת הטרנדיוּת-המתחלפת טבועה בנו מקטנות ואנו הם אלו שמממשים את המשכיותה בבגרותנו (מה שגורר את מימושה בקנה מידה של החברה כולה), או שמא זוהי תופעה סוציולוגית-חברתית אשר הכרחית לקיומה של חברה דינמית ומשם היא מחלחלת לאינדיבידואל אשר מעביר אותה – בעצם התנהגותו – לילדיו?

מובן שאין לי תשובה, אך גם אם אתחיל לחפש אחריה בנרות, ברור לי שהעיסוק בדילמה הזו יחלוף מתישהו ויפנה את מקומו לעיסוק טרנדי אחר.

התחלות. היום לפני 40 שנה, 10 בונבמבר 1969, שודר הפרק הראשון-אי-פעם בסדרה שתהפוך לימים לקאלט, Sesame Street. ארבע-עשרה שנה לאחר שהחל שידורה בארצות הברית, הגיעה הסדרה גם ללבנט, וכאן נקראה בפשטות, רחוב סומסום. אפילו גוגל הציב בראש דף-הבית שלו "דודלים" שמהווים הצדעה לתכנית האלמותית. ההפקה הישראלית של הסדרה, מבית היוצר של הטלוויזיה החינוכית (טוב, מה עוד היה אז?!) החלה בשנת 1983. וכך, ליוותה התכנית הנפלאה הזו את ילדותי (ביחד עם תכניות רבות, טובות לא פחות). אוי, נוסטלגיה. ילד קטן בבית גדול ביישוב קטן, ואת הפרקים של "רחוב סומסום" המשכתי לראות הרבה אחרי שהיו כבר לא לגילי. אוי, נוסטלגיה ארורה.

מטרות. על פי האתר של רשת PBS, האחראית על שידור הסדרה המקורית, ל"רחוב סומסום" מספר מטרות חינוכית, הנועדו לעזור לילדים:

• להבין את עצמם ואת הסביבה;
• להעריך את השונות והמגוון שבחברה;
• לפרש את המראות, הקולות והחוויות שבסביבתם;
• להתחיל בצעדים ראשונים בקריאה, כתיבה וחשבון.

בהסבר אודות ההפקה הישראלית, נכתב:

הסדרה העבירה בהומור מסרים חינוכיים לסובלנות ולדו קיום, הקפידה לשלב שחקנים דוברי שפות שונות כמו ערבית ורוסית, וניסתה להקנות לילדי הגן והיסודי כלים לקבלת החלטות נכונות, שיתוף פעולה והתמצאות במרחב.

מלים יפות, בהחלט. אך אני קורא אותן שוב ושוב, ומשהו מטריד אותי: כל אחת מן המטרות הללו נראית ראויה וטובה גם היום, ויותר מזאת -- כולן, כך נדמה, מיושמות גם היום בתכניות הילדים של ימינו. כל אחת ואחת מן התכניות אותן רואה הילדון -- ובמצטבר, הוא רואה תכניות רבות ומגוונות, וכך גם אני נחשף אליהן -- עוסקת בדיוק בנושאים האלו: הכרת העצמי והסביבה, קבלת האחר, מראות-צלילים-ריחות-חוויות, אוריינות לתחומי דעת שונים, קבלת החלטות, שיתוף פעולה, התמצאות במרחב. הכל קיים גם היום בעידן של דורה, דייגו, דובי רופרט, דפנה ודודידו, סוסי הפוני, בוב הבנאי, יובל המבולבל, טיגר ופו, א-בא-גה-דה, כח הצלה, מספרי המשימה, ועוד ועוד (ובכוונה עירבתי בין הפקות מקור לבין הפקות-חוץ). אך אם שום דבר לא השתנה בתכניות הילדים מאז ילדותי, מדוע אני חש, בכל פעם שאני רואה את אחת מן התכניות האלו, כי שום דבר לא דומה למה שהיה פעם? האם, אם כך, רק אני השתניתי?

ילדים הם ילדים הם ילדים. אני יושב וחושב. וחושב. הרי משהו בסיסי ביותר בכל זאת השתנה. וברור שאלו לא הילדים של היום ששונים מהילדים של פעם, אלא רק התפיסה של המבוגרים את הילדים -- היא זו שהשתנתה. הילדון הפרטי אוהב גם לצפות בפרקים הישנים של "רגע עם דודלי", והוא רואה אותם בסבלנות ומתגלגל מצחוק. הוא גם רואה את פרקי-העבר של "מר קו" ונהנה כל כך. אז האם באמת אין לילדינו סבלנות? לא, לא ממש. אלו לא הילדים שהשתנו, אלא המבוגרים.

אנחנו. השינויים בהם ניתן להבחין בכל הנוגע למה שקרה לתכניות הילדים הם, במידה רבה, מראה לשינויים שעברו עלינו כחברה (ובזמנו ניתחתי כאן שינויים בתחום אחר). אני יושב ומנסה לחשוב מה, אם כן, השתנה בתכניות לילדים, כלומר בנו, ונדמה לי שכמה נקודות בולטות ניתנות מיד לאבחנה (אני מתנצל מראש על ההכללות ועל הטיעונים הבלתי-מוכחים בחלק מן המקרים):

• מבט על הסביבה (פעם) מול מבט על עצמי-בסביבה (היום). נכון הוא ש"רחוב סומסום" שמה לה למטרה לסייע לילדים להבין את עצמם ואת הסביבה, אך נדמה שנצפה בזמנו חוסר איזון משווע לטובת "הסביבה". והיום? היום, מרוכז הכל ב"אני": דורה, למשל, היא האחת והיחידה, היא תנווט, היא תקבע, היא תנהיג. והיא, כמובן, גם תצליח בסוף. והיא ממש לא יחידה. בן-דודה, דייגו, גם הוא באותה קלחת של התבוננות-ממני-והלאה, וכך עוד רבים וטובים בימינו. וקיפי? הוא ידע להתבונן על אחרים כשווים לכל דבר ועניין. הוא ידע שלא הכל סובב סביבו. והיום, אנו -- כהורים, כמבוגרים, כחברה -- מעודדים את הנתיב האישי, את האינדיווידואליזם, את ההליכה-בדרכך. מה זה מעודדים? מקדשים כמעט! הילד הוא במרכז והכל סובב סביבו.
• דיבור בגובה העיניים (פעם) מול לשון מפורשת (היום). במדיום עשיר כמו הטלוויזיה -- אשר מככבים בו יחדיו תמונות, צבעים, קולות, תנועה, אנשים-בשר-ודם ובובות ואנימציה -- לא באמת צריך להגיד דבר מסוים כדי שהמסר שלו יעבור. הנה דוגמא קטנה, כדי שלא אחטא בהכללות בלתי-מבוססות (למרות שהזהרתי אודותן…): דורה החוקרת פותחת כל פרק שלה ב: "היי, אני דורה!", ולאחריו מציג את עצמו הקוף החמוד: "ואני בּוּטְס!". מי הציג את עצמו ב"רחוב סומסום"? ועוד בכל פרק?! מה טבעי יותר מלהראות שני אנשים הניגשים זה לזה וקוראים איש לרעהו בשמו של חברו, במקום שכל אחד מהם יציג את עצמו בשמו שלו? המחשבה שהילדים אינם מסוגלים לפענח סיטואציות מורכבות היא עוד אחת מתחלואי החברה של היום. הכל צריך להיות מפורק לחלקי-חלקיקים, מוסבר ומפורט, מודגם ומבואר. ככה בטח מצפים שהילדים ידעו להתמודד עם הסיטואציות המורכבות של החיים.
• החיים (פעם) והמשימות שבהם (היום). "רחוב סומסום" הציג את הדברים כפי שהם, ברחוב בו הם מתקיימים, ועם דמויות אשר חיות בו ועושות את מה שהן עושות ממילא. והיום? היום, הכל מורכב ממשימות, אתגרים, מטלות. נדמה שהדמויות, ממש כמו ילדינו כפי שהחברה תופסת אותם, צריכות כל הזמן להוכיח את עצמן, להתגבר על קשיים, לעמוד במבחנים. האם באמת רק כך אפשר ליצור הזדהות? האם באמת רק כך אפשר ללמוד לשרוד בחברה המודרנית? (ואם כן -- הבה נלמד אותם גם שלא תמיד מצליחים!)
• אינטראקציה על המסך (פעם) ואינטראקציה עם המסך (היום). סליחה שאני חוזר לדורה, אך היא מייצגת עבורי רבים מתחלואי סדרות-הילדים של היום… דורה נעזרת כל הזמן בילדים הצופים בה. היא שואלת אותם שאלות, "מקבלת" מהם תשובות, מודה להם. כאמור, הילד (הצופה) הוא במרכז. האם אין אנחנו, כהורים, מנסים להעניק לילדינו את התחושה שהם שותפים שווים, שייכים לחלוטין? וודאי שאנחנו רוצים, וסביר להניח שתמיד הורים רצו זאת (כולל בימים הרחוקים בהם הילדים אכן היו שותפים בעבודות-השדה), אבל השותפות הזו צריכה להיבנות ולהתקיים כדבר טבעי ומובן מאליו, כפי שנראה ב"רחוב סומסום", ולא להיראות מאולצת. אין ספק שדורה וחבריה מדגימים היטב את האילוץ שבשותפות ועלולים לגרום להיפך הגמור להתרחש.
• למידה משותפת (פעם) או זמן שקט (היום). עצרו רגע, ונסו להודות על האמת: מה תעשו אם ילדיכם יישב ויראה קצת טלוויזיה? או, כמה דברים אפשר להספיק ולעשות בזמן הזה! אבל למה לא לשבת ביחד איתו ולתווך לו את התכנים מן הטלוויזיה? אני עושה זאת לעתים, אך מיותר לציין שלא כל הזמן. רוב הזמן, אין לי שום חשק לצפות בדמויות שעל המסך ובהשתטויותיהם הבלתי-ידידותיות-בעליל-לעין-ואוזן-של-מבוגר. הכל כל-כך לעוס שלכאורה אין בי צורך. הילדון לומד לזהות חיות, לומד לזהות אותיות, לומד לספור באנגלית, ועוד ועוד. בי אין צורך לשם הלמידה הזו. הוא מסתדר טוב מאוד לבד. וכאלה גם אנחנו: מפריטים את הלמידה ואת החינוך של ילדינו ומפקידים אותם בידי אחרים. והאם האחרים הללו ראויים בעינינו? לא תמיד. אבל העיקר שיש לנו קצת שקט.

מעגלים. עידן הילדות שלי נגמר מזמן. עידן הילדות של ילדיי רק מתחיל. ובשבוע שעבר, כאשר בילה הילדון כמה ימי מחלה בבית, נהניתי כל כך לראות אותו שוכב על הספה בסלון, מכורבל מתחת לשמיכת פוך חמימה, וצופה בטלוויזיה בתכניות שהוא כל כך אוהב. גם לי היו תכניות כאלו, וגם אני אהבתי לבלות ימי מחלה בצפייה בהן. ובאחת הפעמים כשעברתי מחדר המחשב למטבח, ראיתי אותו שוכב שם וצופה ונהנה, והרגשתי כל כך קרוב אליו. התיישבתי לידו, ליטפתי את ראשו, ויחדיו צפינו באחד הפרקים של תכניות ילדותו, שאולי יהפכו גם אצלו מתישהו לנוסטלגיה רחוקה.

בסוף השבוע האחרון, צורף לעיתון עליו אני מנוי עלון חגיגי אשר נשא את הכותרת החגיגית: "שלושת השבילים". השלושה המדוברים הם שבילים המובילים לאורכה ולרוחבה של תל אביב, ואלו הם: השביל הלבן (המרמז לעיר הלבנה), השביל הכחול (המרמז לים, אשר ליד חופו הוא נמתח) והשביל הירוק (על שום הירוק של פארק הירקון, בו הוא מצוי). רפרפתי קלות בעלון (ניתן להורידו מכאן – זהירות, קובץ PDF), אשר כלל מפה צבעונית ומפתה, ואת עיניי תפס פרט מעניין. בעוד באגף ההסברים, מופיעה תחנה מס' 10 כ"שבע טחנות", ואף המילה "טחנות" מנוקדת מיד לאחר מכן עם שווא באות טי"ת, ללמדך שהעלון גם מקפיד על עברית תקינה וצחה (ואף מופיעים שמותיהם של היועץ האקדמי, שגם אמון על הטקסט, ושל היועצת הלשונית), במפה עצמה תחנה מס' 10 מופיעה עם הכיתוב "שבע תחנות", הפעם עם האות ת"ו (ראו שני האיורים למטה).

שם התחנה, כפי שמופיע ברשימת התחנות

שם התחנה, כפי שמופיע על גבי המפה

והנה דוגמא מאלפת לאחת הבעיות הקשות ביותר בהן נתקל כל אחד מאתנו יומיום, בדרך כלל מבלי שאנו שמים לב לכך: הערכת מידע. בעידן המידע, בו אנו מוצפים מכל עבר וכל הזמן במידע ממקורות שונים ומגוונים (רדיו, טלוויזיה, עיתונות כתובה, ספרים, אינטרנט וכו'), אנו נתקלים בהרבה מאוד "רעש", וגם כאשר אנו מצליחים לסנן מבעד אליו את התוכן בו אנו מעוניינים – זה האחרון, לעתים רבות, דורש עין בוחנת קפדנית שתעריך את נכונותו, תקפותו והרלוונטיות שלו.

ואם כך, יושב לו הקורא המבולבל אל מול המפה ותוהה: "טחנה" או "תחנה"? בצר לו, הוא ניגש לחפש באינטרנט (מה יעשה? יתקשר לאבשלום קור?!). ראשית, לומד הגולש המבולבל כי הוא לא היחיד שמבולבל. גם אנשי "חברת גני יהושע" באתרם הרשמי לא ידעו להכריע בשאלה, ולכן השאירו את הת"ו בכותרת ואת הטי"ת בטקסט עצמו. גם חברת "אילה מים ואקולוגיה", אשר הקימה במקום מערכת ביולוגית טבעית שקשורה איכשהו לפרויקט טיהור מי הירקון, מבולבלת, ומשלבת בלית ברירה את התחנות עם הטחנות באותו הדף ממש. גם בנרג' לא מכריעים ומשאירים את ה"טחנות" בגוף הטקסט ואת ה"תחנות" בכיתוב התמונה. גם במאקו לא הכריעו ("תחנות" בכותרת המשנה, "טחנות" בטקסט). בגלובס ובמשרד להגנת הסביבה הכריעו לטובת "תחנות", וזאת לעומת רשות נחל הירקון ומכון אבשלום, אשר הכריעו לטובת "טחנות".

ראשית, ולמען הסר ספק, אבהיר כי הצורה הנכונה לכתיבת שם האתר היא "שבע טחנות" עם טי"ת, שכן – וזאת גם עולה מן ההסברים המופיעים ברוב האתרים הנ"ל – מקור השם הוא בטחנות קמח. "טחנת קמח" (או "טחנת רוח") נועדה לטחינה, ולכן היא נכתבת בטי"ת, וזאת בניגוד ל"תחנת כוח", "תחנת רכבת" וכו', אשר נכתבות בת"ו ובמשמעות של חניה/מחנה (היינו, מקום קבוע, בסיס).

ומכל זאת עולה הנושא החשוב ביותר: בעידן המידע, עינינו צריכות להיות פקוחות לרווחה ואוזנינו כרויות לשמיעת הדקויות. כל הזמן. גם אם התוכן נערך (כמו שאנו מניחים שנעשה בנרג', בגלובס ובאתרים רשמיים של גופים רציניים כמו המשדר להגנת הסביבה) – הכמות האדירה של המידע שנאלץ כל אחד מן הגופים הללו להפיק באופן שוטף, עלולה להיות מנוקדת פה ושם בטעויות הקלדה/הגהה בסיסיות (ולך תדע אם הטקסט נבדק לפני ההקלדה או אחריה). ומכאן שהאחריות עוברת אלינו, הקוראים.

במקרים מסוימים, אין דינו של טקסט – ולו הוא מופק על ידי הגוף הרשמי, המסודר והחכם ביותר – אשר נבדק על ידי עורך אחד, כדינו של טקסט פשוט ובסיסי אשר נבחן על ידי עשרות, מאות או אלפים של זוגות עיניים. זהו, הרי, אחד מן הבסיסים הרעיוניים של "ויקיפדיה" ודומותיה. כך יוצא, למשל, שהערך "שבע טחנות" בוויקיפדיה נכתב ללא שגיאה בשם האתר. האם ניתן להסיק מכך שוויקיפדיה היא המוסד העליון לערעורים בנושאי דיוק בפרטים? וודאי שלא. עם זאת, ויקיפדיה הפכה לאחד המקורות העיקריים הזמינים לתלמידי בימינו לצורכי הכנת עבודות ושיעורי בית, ולכן יש לתת את הדעת אודות הערכת המידע שבה. הנה, למשל, הנחיות מן האתר עצמו לשילוב האנציקלופדיה בהוראה (שכוללות, למען ההגינות, גם התייחסות למהימנות הערכים); והנה הסבר אלגוריתמי ממש של תלמיד לרעהו, הממחיש כיצד מכינים היום עבודות.

ולאור כל זאת, ראוי להבין כי אחד הדברים החשובים ביותר בעידן המידע הוא הפיכתו של המידע לידע. לשם כך, לא רק כמות התוכן היא הקובעת ולא תמיד רק איכותו – אלא בעיקר האופן (הביקורתי) בו אנו מתייחסים אליו. רק כך, נוכל לדלג בין טחנות הידע. אופס, סליחה, תחנות הידע.

בחלק הראשון של הטרילוגיה החינוכית הנוכחית, הצגתי את חזונו של המחנך עמנואל יפה, אשר ניסח קווים לדמותו של בוגר בית הספר היסודי, ובכך ניסח, בעצם, את תפקידו של בית הספר היסודי. הדבר היה לפני למעלה משלושים שנה. בחלוף העשורים, ובעידן האינטרנט הנוכחי, ניתן בנקל למצוא בדפי-אינטרנט של בתי ספר יסודיים ברחבי הארץ את נקודת מבטם על תפקיד בית הספר היסודי ו/או על דמותו של בוגר בית הספר. בחלק השני, הצגתי הצהרות שכאלו מאתריהם של ארבעה בתי ספר יסודיים "רגילים" מן הזרם הממלכתי היהודי. כעת, נותר רק להתייחס לאלו האחרונים לאור הדהוד חזונו של עמנואל יפה, ולנסות להבין מה, אם בכלל, השתנה מאז.

* * *
שינויים משמעותיים, מהותיים, דרמטיים – כאלו שמחוללים מהפכות – אינם עניין של מה בכך. רוב השינויים אותם אנו חווים בחיינו האישיים, ואף בחייה של חברה או אומה, הם שינויים של כמות: עבודה חדשה משנה את סדר היום ואת השכר, אך בעיקרה, ובפרט במבט לאחור, אינה משנה דבר מהותי; הקמת כביש מהיר חדש עשויה לשפר את איכות חייהם של תושבים רבים ולקצר זמן נסיעה, אך בדרך כלל הכביש אינו מביא למהפכה; ואפילו בחירתו של נשיא בעל גוון עור שחור, אשר נראית דרמטית ומשמעותית, עשויה להתגלות ככזו שבסך הכל משנה סדרי-עדיפויות. בבסיסו של המדע עומדים שינויים מסוג זה, המסייעים לו להתקדם ולהתפתח: פיצוח תפקידם של חלבונים, שיפור מהירותם של פרוטוקולים לתקשורת, המצאת אלגוריתם יעיל יותר לקידוד, וכו'.

אך מעבר לשינויים אלו, התכופים והשכיחים, קיימים גם שינויים מסוג אחר. אלו הם השינויים המשמעותיים, המהפכניים, המובילים לפריצות דרך. אלו הם שינויים של איכות: קריירה חדשה בתחום שונה לחלוטין עשויה להיות צעד משמעותי שאין שני לו בהתפתחות האישית; כינונו של הסכם שלום עשוי לשנות לחלוטין את אופי החיים על קו הגבול ובכלל. שינויים כאלו הם שמביאים למהפיכות ולתגליות שעשויות, פשוטו כמשמעו, לשנות את פניו של המדע. כך, למשל, תורת היחסות של אינשטיין דחקה את המכניקה הקלאסית של ניוטון והגדירה לעולם הפיזיקה סט מונחים חדש ותפיסת עולם כוללת שהחליפה את זו הקודמת¹.

גם במבט על המערכת החינוכית, נהוג לדבר על שינויים מסוגים שונים. בפרט, מקובל להתייחס לשלושה סוגים של שינויים²:

1. שינוי מסדר ראשון – שינוי "קוסמטי", במהלכו לא משתנים הרכיבים הבסיסיים של המוסד ומוביל לתוצאות מיידיות.
2. שינוי מסדר שני – שינוי במוסד, המתחיל לפתח תפיסה חינוכית ופועל בהיקף רחב, ותוך שיתוף גורמים רבים כדי ליישמה.
3. שינוי מסדר שלישי – החזון החינוכי נקבע מחדש על פי תפיסת הבוגר הרצוי, ייעוד המוסד מוגדר מחדש, לאור החזון החינוכי, ובעקבות שני אלו – נגזרים שינויים ארגוניים ואופרטיביים. יש המגדירים שינוי מסדר שלישי ככזה המתחולל במערכת חינוך שלמה – ברמת יישוב ואף מדינה – ולא ברמת מוסד בודד.

העובדה שבתי ספר רבים מגדירים חזון/ייעוד/אמנה/תקנון מצביעה, על פי ההגדרות הנ"ל, על תחילתו של שינוי מסדר שני לפחות אצלם. אך אותי מעניינת בחינתו של השינוי שחל במערכת כולה, כמשקפת את החברה כולה, כפי שמשתקף מן החזונות שנבדקו (באקראי). מבלי להתיימר להציג בכך ממצאים תקפים כלשהם, סביר שניתן ללמוד משהו מן ההשוואה של החזונות החדשים לזה ה"ישן" של עמנואל יפה.

* * *
ניתוח רשימתו של עמנואל יפה (בחלק הראשון) הוביל אותי למסקנה כי רשימתו מורכבת מאוסף ערכים (שחלקם, אמנם, פסו מן העולם), המתייחסים בעיקר למקומו של התלמיד בעולם (בחברה, בתרבות, ביחסו לסביבה). מבחינת הישגים, נדרש התלמיד למעבר סף-ציון בכל המקצועות, ולהצלחה במקצועות אשר קרובים ללבו. הרשימה נמסרה בצורה פשוטה וברורה.

ומה לגבי הרשימות מן ההווה? הנה תמציתן, על פי ניתוחי (הבלתי מחייב בעליל, כמובן):

• חזון בית ספר ניל"י בזכרון יעקב מדבר כמעט אך ורק על היכרות/למידה (סביבה דיגיטלית, נכסי רוח) ועל הקניית יכולות/כישורים (חשיבה יצירתית-ביקורתית, אסטרטגיות למידה, כישורי חיים), ועושה זאת באמצעות ניסוחים מעט מעורפלים
• על פי אמנת בית הספר "אשכולות" בבנימינה, מצופה מן התלמידים להיות בעלי אוסף של ערכים חיוביים; בית הספר לוקח על עצמו לספק לתלמידים סביבת למידה עשירה, בתקווה שהאחריות האישית הנדרשת מכל תלמיד תקח אותו למחוז חפצו
• בית הספר היסודי קיסריה מייעד להכין את תלמידיו לעולם משתנה תדיר, על ידי פיתוח יכולות וכישורים אישיים, וזאת באמצעות תקשורת תומכת ואקלים חיובי [והמבין יבין - א.ה.]
• בית הספר "היובל" ברעננה רואה את הבוגר העתידי כאדם בעל ידע, המשכלל את הידע שלו בביקורתיות ובאחריות, מתמודד עם שפע מידע ודואג לסביבה; בית הספר עצמו מתחייב להתייחס לשונות הלומדים, לטפח ערכים חיוביים ולכבד מסורת ישראל

כיצד, אם כן, מתיישבות ההצהרות העכשוויות עם ארבע אבני-היסוד של חזונו של יפה?

ערכים. נדמה שהערכים, אשר עמדו בלב חזונו של עמנואל יפה, די התמוססו מן החזונות העדכניים, ומככבים בגאון רק בחזונו של בית הספר "אשכולות". אילו בחלוף השנים היו נתפסים ערכים אלו (כיבוד החוק, שמירה על טוהר המידות, אחריות אישית וציבורית, הקפדה על פרטים) כדבר מובן מאליו, סביר היה שאזכורם בחזון כלשהו הינו מיותר. עם זאת, בחברתנו הצינית והחומרנית, נדמה שהיעדרם של ערכים אלו מחזונם של בתי הספר, עלול לרמוז על היכנעות למכנה המשותף הנמוך – במקרה הטוב, או על חוסר מודעות להם בקרב מקבלי ההחלטות במוסדות החינוך – במקרה הרע.

מקומו של התלמיד. עמנואל יפה התייחס מפורשות למקומו של התלמיד בחברה, בתרבות וביחסו לסביבה. מבין אלו, נדמה שה"סביבה" תופסת מקום של כבוד היום, באופן שמאפיל על כל השאר, שלא לומר – מעלים אותם. מסורת או מורשת מוזכרים רק כצל חיוור, אולי תירוץ לניסוחים מכובדים ומפותלים. אך הסביבה, הו הסביבה! כולם סוגדים לה היום, ואם כך – מדוע לא יעשו כן בתי הספר? איני מזלזל, כמובן, בחינוך לשמירה על איכות הסביבה, שלא לומר על קיומה הממשי. אך יחד עם זאת, יש בי שמץ של הרהור אודות הנסיבות שהובילו לחיזוק פן בחזונות בתי הספר, ואני תוהה האם ה"טרנד" לא השתלט מדי גם כאן. ומה יהיה כאשר יבוא טרנד חדש?

הישגים. כמעט ואין מדברים על כך. יש "ידע", יש "יכולות" ו"מיומנויות", יש "כישורים" ו"חשיבה יצירתית-ביקורתית". מפתיע הדבר שדווקא בחברה שמודדת את עצמה לדעת (פיזה, טימס, פירלס, ובטח יש עוד כמה), ירד הרף מ"הישגים מזעריים בכל תחומי הלימוד" (כלשונו של יפה) ל… כלום. בית הספר היסודי קיסריה אמנם מעמיד כיעד רב-שנתי: "הישגים/מצוינות בחשיבה ובעשיה, בתחום החברתי ובתחום הלימודי", אבל מי יכול באמת לפרוט זאת לפרוטות? רק בית הספר "אשכולות" מרמז לכיוון אליו שואפת המערכת-המכמתת של ימינו, ומציין כי ה"שאיפה להישגים" נועדה "להיות אדם שלם, מועיל לעצמו ולחברה": מה הקשר בין הישגים לבין שלמות/תועלת? לאלוהי-המודדים הפתרונים.

שפה. יפה ניסח יפה את דבריו, והוא עשה זאת בצורה פשוטה ונהירה לכל. ומי יוכל להבין את המשמעויות הגלויות/נסתרות שעומדות מאחורי ביטויי-הווה כמו "חברה דיגיטלית, רב-תרבותית, רב-תחומית", "סביבת למידה עשירה", "העצמת הלומדים", "מכוונות עצמית"? אין ספק שכל אחד מן המונחים הללו הינו רב-משמעות ורב-חשיבות (ואולי הוא אפילו רב-תרבותי ורב-תחומי), אך מי מן המנהלים/מורים/תלמידים/הורים יכול באמת "להתחבר" אליהם ולחוש שיש לו הכלים להעריך את המילים הרמות האלו, שלא לומר על לסייע ביישומן?

איכשהו, יש לי התחושה שכל החוליים שעברו על החברה שלנו בעשורים האחרונים משתקפים היטב בחזונות החדשים של בתי הספר, והדבר בולט כאשר משווים אותם לחזון ההוא, מ"פעם". הערכים נעלמו מן העולם, הטרנדים שולטים בו, הידע מפנה את מקומו לכישורים-להשגת-ידע (ע"ע הסתמכות על ויקיפדיה בימינו, בהשוואה להסתמכות על "האנציקלופדיה העברית" או "בריטניקה לנוער" בימי לימודיי. והלוואי שתלמידינו, שלא לומר מורינו, היו מבינים באמת ובתמים ולעומק את הבעייתיות שבשיטה החדשה. ואם מישהו מנצל את הוויקיפדיה לדיון מעמיק ורציני על החשיבה הביקורתית אותה כולם רוצים להשיג – דיינו), וביטויים מעלי-רייטינג עוטפים את הכל באריזה נוצצת וקלה לשיווק.

האם השינוי הזה הוא שינוי של כמות או שינוי של איכות? לצערי, נדמה לי שהתשובה ברורה, והיא עולה לא רק מניתוח "יבש" של טקסטים, אלא מהתבוננות על שינוי אמיתי שעבר על כולנו כחברה. שהרי לא העכבר גנב, החור גנב. מבחינתי, אין כאן שאלה של טוב מול רע, אין כאן שיפוט בכלל. הרעיונות המבוטאים בהצהרותיהם של מנהיגי בתי הספר הם, במידה רבה, שיקוף של מה שקורה בפועל בחברה, וככאלו – ראוי שישמשו כמצע לדיון ולא ככתב אישום. זוהי לא בעיה (מי אמר בכלל שמה שכתוב בהם הוא "לא בסדר"?!), אלא רק בבואה חיוורת של שינוי אמיתי ויסודי שהתחולל כאן בעשורים האחרונים, אשר לתוצאותיו אנו עדים בתקופה האחרונה בעוצמה הולכת וגדלה.

ומה, אם כך, צריך להיות תפקידו של בית הספר היסודי במדינת ישראל בראשית המאה העשרים ואחת? על כך צריך בהחלט לדון בצורה רצינית ומעמיקה. נותר רק לקוות שבוגרי המערכת מסוגלים לעשות זאת ולהגיע לתוצאה שתהיה לטובת כולנו, על מנת שתלמידי בית הספר היסודי בעוד שלושים שנה ישקפו בדמותם חברה טובה הרבה יותר מזו החיה כאן היום.

הערות שוליים:

1. על שבירת פרדיגמות ומהפיכות מדעיות כתב תומס קון Thomas Kuhm בספרו בערך המקביל באנגלית. [↩]
2. למתעניינים – כדאי לקרוא בהרחבה על שינויים במערכת החינוך במאמר של ד"ר רוני אבירם, "בית הספר העתידני: מסע מחקר לעתיד החינוך" , 2003; ובמאמרו של פרופ' דוד חן, "בין חזון להיגיון: על אסטרטגיות שינוי וחדשנות בחינוך", 2004 [↩]

אתמול, פרשתי כאן את משנתו של איש החינוך עמנואל יפה ביחס לתפיסתו את תפקידה של מערכת החינוך היסודית בארץ. החזון, אשר נכתב לפני יותר משלושים שנה, מתרכז בערכים המתייחסים למקומו של התלמיד בעולם/חברה/תרבות/סביבה ובהישגיו, ועושה זאת בשפה ברורה למדי. כעת, מעניין לבדוק מהו חזונם של בתי הספר היסודיים בימינו אנו. רבים מן החזונות הללו מפורסמים לעיני כל ברשת האינטרנט, והבחירה בבית הספר אשר חזונותיהם יצוטטו בהמשך – מקרית למדי. לחלקם היתה לי נגיעה אישית ישירה/עקיפה, ועל חלקם לא שמעתי עד כה. השתדלתי לבחור בתי ספר "רגילים" (לא דמוקרטיים, לא "פתוחים", לא ממוקדי-נושא וכו') מן הזרם הממלכתי (היהודי), על מנת להישאר מרוכז בפלח אחד מסוים.

* * *

בית הספר היסודי בו למדתי בילדותי – בית הספר ניל"י בזכרון יעקב – ניסח גם הוא, כראוי בשנים האחרונות, "חזון", אשר נועד להביא ל"כך שתלמידי בי"ס ניל"י יכירו את עברם ויוכלו לפגוש את עתידם". והנה החזון במלואו:

1. תלמידי ביה"ס ילמדו בסביבה טכנולוגית עתירת מידע שתאפשר השתלבותם בחברה דיגיטלית, רב-תרבותית, רב-תחומית
2. תלמידי ביה"ס יהיו בעלי יכולת חשיבה יצירתית-ביקורתית, כך שידעו לשאול שאלות פוריות, לנסח השערות לפתרון ולבקר את הפתרונות
3. תלמידי ביה"ס יהיו בעלי יכולת למידה אישית, עבודה בצוות ובמליאה, כך שידעו לבחור בין האלטרנטיבות תוך הפעלת שיקול דעת
4. ביה"ס יפתח כישורי חיים ויזמן לתלמידים התנסויות של שיתוף ונתינה, קבלת אחריות, קבלת החלטות והתמודדות עם דילמות, כך שהתלמידים ינהגו בסבלנות, ידעולתת מעצמם ולקבל מזולתם
5. ביה"ס יבחר מתוך נכסי הרוח של עם ישראל, בחירה ראויה אשר תשקף את הפלורליזם בחברה הישראלית ובתרבות היהודית, כך שתלמידי בית הספר יכירו את מעגלי השתייכותם ויפעלו בהם

מממ… מעניין. הבה ננתח קצרות את החזון הלה, ברוח הניתוח של חזונו של יפה בפוסט הקודם. ראשית, חילוץ מילות המפתח:

• השתלבות בסביבה דיגיטלית, רב-תרבותית, רב-תחומית
• חשיבה יצירתית-ביקורתית
• למידה אישית, עבודה בצוות (ובחירה בין החלופות)
• כישורי חיים (שיתוף ונתינה, קבלת אחריות, קבלת החלטות, התמודדות עם דילמות, סבלנות, לתת מעצמך, לקבל מהזולת)
• הכרת מעגלי ההשתייכות (באמצעות נכסי רוח)

אם לקצר מעט את הניתוח (שכן עוד כמה חזונות ינותחו כאן מיד), הרי שניתן לסכם ולומר זאת: בית הספר ניל"י שם לו למטרה להכיר לתלמידיו את עברם ולאפשר להם לפגוש את עתידם. וכיצד יעשו זאת? חזון בית הספר מדבר כמעט אך ורק על היכרות/למידה (סביבה דיגיטלית, נכסי רוח) ועל הקניית יכולות/כישורים (חשיבה יצירתית-ביקורתית, אסטרטגיות למידה, כישורי חיים). הניסוחים מעט מעורפלים (מה זו בדיוק "סביבה דיגיטלית"? אילו תרבויות כלולות ב"רב-תרבותית" – האם רק אלו השכנות לנו, או שמא כל התרבויות עליהן אפשר לקרוא באינטרנט? אילו תחומים מקיפה הסביבה ה"רב-תחומית"?), אך די ברור מה בית הספר רוצה לאפשר לתלמידיו, ואם ניתן לומר זאת במילים שונות מעט מאלו של בית הספר, ובאופן מעט ציני: בית הספר ניל"י רוצה לאפשר לתלמידיו לשרוד בג'ונגל (הדיגיטלי) ששם בחוץ.

* * *
אמי היתה גם היא מורה. היתה לה זו אהבה ולא רק "קריירה". היה לה זה מקצוע של ממש. את רוב שנותיה העבירה בבית הספר "אשכולות" בבנימינה. מובן שכיום יש לבית הספר דף-אינטרנט, ובו ניתן למצוא (כמובן) את ה"אמנה" של "קהילת" אשכולות. הקהילה היא "תלמידים, צוות חינוכי והורים", והיא מנסחת את "דמותו של תלמיד בית הספר" (ובלי להיות קטנוני, אם האמנה היא של הקהילה כולה, מדוע היא לא מנסחת את דמויותיהם של כל חבריה?) בשלושה הקשרים: החברתי, התנהגותי, הלימודי (ושוב, בלי להיות קטנוני מדי: מדוע ההקשר ההתנהגותי אינו מלווה בה"א הידיעה, בעוד השניים האחרים כן?). להלן מילות המפתח מתוך האמנה, על פי שלושת ההקשרים:

• חברתית. ישר והוגן עם עצמו וסביבתו, הבחנה בין טוב לרע, התמודדות עם מצבים מורכבים ומסוכנים, נקיטת עמדה אישית, אחריות אישית, לתרום ולתת (לחברה, לקהילה ולמדינה), גילוי מעורבות חברתית
• התנהגותית. סובלנות, כבוד הדדי, גינוי אלימות
• לימודית. למידה חוויתית, יצירתית ומעניינת, המאפשרת התפתחות אישית; אחריות אישית להתקדמות בלימודים (לפי כישורים ויכולות); אחריות אישית לביצוע משימות; שאיפה להישגים (כדי להיות אדם שלם, מועיל לעצמו ולחברה); תמיכת הורים ושותפותם

לסיכום, מודגש באמנה, כי:

אנו תקווה שהפנמת ערכים אלו בקרב תלמידינו תתן לכל אחד מהם את האפשרות לחיות בקהילה תומכת ובעלת איכות חיים.

מן הסיכום אנו מבינים כי דמותו של תלמיד בית הספר, כפי שנוסחה באמנה, מורכבת מאוסף של ערכים. אני מתעלם כרגע מקביעה זו, ומנסה להבין מה כוללת האמנה. קריאה חוזרת של האמנה הותירה בי את הרושם שבית הספר "אשכולות" קובע קווים לדמותו של "התלמיד הרצוי", אך לא קובעת כלל קווים מנחים ל"הפיכתו" של התלמיד לכזה. במלים אחרות, בית הספר מצפה מן התלמידים להיות בעלי אוסף של ערכים חיוביים בהחלט של "אזרחים צעירים [...] במדינה וחלק ממשפחת האדם בעולם כולו", אך כל מה שהוא לוקח על עצמו הוא לספק לתלמידים סביבת למידה עשירה, ולקוות שהאחריות האישית הנדרשת מכל תלמיד תקח אותו למחוז חפצו.

אם חושבים על זה, הרי שזו הכנה מצויינת לחיים, ברוח "אם אין אני לי – מי לי?", שעשויה בהחלט להניח את התשתית לאזרחות טובה בעולם הקפיטליסטי, המטריאליסטי והאינטרסנטי אליו יגדלו הילדים.

* * *
לא קשה למצוא, בחיפושים פשוטים ברשת, בתי ספר יסודיים בארץ המעידים על תפקידם בעיני עצמם. כזה הוא, למשל, בית הספר היסודי קיסריה. לבית הספר הלה יש ייעוד, חזון, מחויבות ודגשים רב-שנתיים. הייעוד הוא:

העצמת הלומדים תוך פיתוח יכולתיהם הרגשיות, הקוגניטיביות והחברתיות ורכישת מיומנויות וכישורים בעולם משתנה תדיר

החזון הוא:

בית הספר היסודי קיסריה מהווה בית חם, מחנך, אוהב ותומך המכיר כל לומד על ייחודו ומעורה בקהילתו

והמחויבות היא:

אקלים מיטבי המעצים את תחושת השייכות של קהילת בית הספר באמצעות תקשורת בונה ופתוחה ומתן מענה הולם לשונות הלומדים

הדגשים הרב-שנתיים הם:

• הישגים/מצוינות (בחשיבה ובעשיה, בתחום החברתי ובתחום הלימודי)
• פיתוח ביה"ס מקדם תקשורת על סוגיה השונים
• הישוב וסביבתו והקשריהם כמשאב למידה

אם לתמצת, הרי שבית הספר היסודי קיסריה מייעד להכין את תלמידיו לעולם משתנה תדיר, על ידי פיתוח יכולות וכישורים אישיים, וזאת באמצעות תקשורת תומכת ואקלים חיובי. איכשהו, יש לי תחושה שאני לא היחיד שלא ממש מבין איך הייעוד/חזון/מחויבות/דגשים הללו מיתרגמים למערכי שיעור, ואפילו לו לקווים מנחים למורים. אבל יכול להיות שאני טועה.

* * *
טוב, האמת היא שקצת נמאס לי לעבור על כל הררי המילים הללו, אבל איכשהו מדגם בגודל ארבע נראה לי שלם יותר ממדגם בגודל שלוש, ולכן בחרתי בית ספר נוסף: בית ספר היובל ברעננה. בניסוחו את מטרותיו, משרטט בית הספר קווים לדמותו של הבוגר העתידי, ואלו הם:

• אדם בעל ידע מגוון
• אדם הלומד ומעשיר את הידע שלו כל חייו, בתחום עיסוקו ובתחומים אחרים
• אדם בעל מכוונות עצמית – המסוגל לטפל בידע, לבחור, לתכנן, לעצב את תוכניותיו האישיות ולקחת אחריות על תוכניותיו
• אדם בעל כישורים לימודיים וחברתיים המאפשרים לו להתמצא בשפע האינפורמציה הקיימת בעולם
• אדם המודע לאיכות הסביבה ואחראי למניעת מפגעים סביבתיים

בית הספר מציין כי מטרותיו הן:

• לתת מענה לשונות בין הלומדים בתחומים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים
• לטפח ערכים של שיתוף פעולה, סובלנות, אחריות, אכפתיות, מעורבות חברתית ועזרה הדדית – הן בבית-הספר והן בקהילה
• לתת מקום של כבוד למסורת ישראל וערכיה
• לטפח יחסים של כבוד ואמון הדדי בין תלמידים, הורים, צוות חינוכי ועובדים בבית-הספר

בשיטת הניתוח בה השתמשתי קודם לכן, אפשר לראות כי בית הספר היובל רואה את הבוגר העתידי כאדם בעל ידע, המשכלל את הידע שלו בביקורתיות ובאחריות, מתמודד עם שפע מידע ודואג לסביבה. בית הספר עצמו מתחייב להתייחס לשונות הלומדים, לטפח ערכים חיוביים ולכבד מסורת ישראל. מעניין בהחלט.

* * *
ומה נותר כעת? מי שצלח והגיע עד לכאן, מוצף בהמון מטרות וייעודים, חזונות ואמנות, תקנונים והבטחות, וודאי שואל את עצמו: נו, אז מה השתנה מאז חזונו של עמנואל יפה? ועל כך מחר…

לחלק השלישי