קטגוריה — פרידות

משהו בעיר הזאת קסם לי באופן מיוחד, כמו שאף עיר לא קסמה לי קודם לכן. בעצם, כל עיר קוסמת לי אחרת, כך שהדבר היה בבחינת: "יש יפות ממנה, אך אין יפה כמוה"… ועכשיו, אני אוסף לעצמי אט-אט את הזכרונות, את המקומות, את הריחות, את המאכלים (כמו זה, למשל), את הקולות. ובקיצור: קורדובה, ספרד, יולי 2009, כדי שלא אשכח. כל המקומות מסומנים על המפה שלמטה (טרם למדתי איך, אם בכלל, אפשר לקשר לנקודות מסוימות על המפה; בינתיים, אפשר לראות את הרשימה בצד של המפה בגרסתה הגוגלית-יותר).

אוכל, שתיה

• Cañas y Tapas. אוכל משובח במחירים סבירים-בהחלט
• בית קפה שאת שמו איני זוכר. סטייה קטנטנה מן הכיכר המרכזית (ר' הכיכר המרכזית), ובבית הקפה הקטן הזה יגישו קפה-עם-קרח (Cafe con Hielo) כמו שצריך
• Tapelia. "בית אורז", מסעדה יוקרית ומעולה המתמחה בפאיות ועוד מאכלי אורז למיניהם
• בר-מועדון. הברמנית מוגדלת-החזה לא היתה הדבר היחיד שמשך את העין במקום המעוצב-לעילא הזה. וזה עוד אחרי ביקור בשעת לא-ריקודים-ולא-בילויים
• Jazz Cafe. בר/פאב חמוד, גדוש בחפצים מימיו הגדולים של הג'אז. הופעות חיות פעם בשבוע (לא ביום בו ביקרנו במקום)
• דוכן סנדוויצ'ים בשוק. במקרה הגענו לשם (ואולי לא במקרה…). בלב השוק המקורה, סנדוויצ'יה קטנה, בלי גינונים ובלי התחנחנויות. יש גם בירה
• גלידה משובחת. בחוץ חם, וכל מה שצריך בשביל לחוש מעט צינה (ר' גם מזרקה לימים חמים) זה קצת גלידה. לפי השיטה הקורדובאית: גודל הכדור משתנה בהתאם לגודל הגביע, ולא מספר הכדורים
• בר רחוב. קונים את הבירה בחדרון הקטנצ'יק, שותים אותה בעמידה ברחוב

מרגוע לגוף ולנפש

• מזרקה לימים חמים. מזרקת-המדרכה שבכיכר המרכזית (ר' הכיכר המרכזית) מזמינה לצעוד בינות למימיה ולהתחמם ביום חם
• Plaza de Colon. פארק מקסים ושקט בלב רחובות סואנים. סתם כך, לשבת ולהתבונן בעצים וביונים
• Palacio de Viana. ארמון בן 13 פאטיואים, מקום נחמד להעביר בו חצי שעה או חצי יום
• תערוכת רחוב של צילומים. לאורך השדרה, פזורים צילומים מהממים מן התערוכה "אלף נשיקות" (Mil Besos) של הצלם ראובן אלפנדור Ruvén Afanador
• Sala Vimcorsa. גלריה מעניינת, אם לשפוט לפי התערוכה שהוצגה במקום

טיפה'לה קניות

• El Arcangel Mall. קניון. רגיל. גדול למדי. חנות הטויס-אר-אס הענקית אפשרה, כמעט ברגע האחרון, למצוא מתנות לילדים
• חנות Hello Kitty. כל החנות כולה מוקדשת לדמות חמודה אחת
• שתי חנויות ספרים. זו לצד זו, שוכנות להן שתי חנויות ספרים קטנות ונחמדות: האחת מוקדשת בעיקר לספרי-ילדים (ועוד צעצועים), והשניה – לספרים רבים בשפה זרה

יש אנשים שכוננות היא חלק בלתי נפרד מעבודתם. כבאים, למשל, או אנשי מד"א. משום מה, גם האסוציאציות הנוספות שלי ל"כוננות" קשורות איכשהו למצבי חירום, או למשהו שלילי: רופא כונן, המשטרה בכוננות, כוננות ספיגה, הקואליציה בכוננות לקראת הצבעה.

טוב, אולי זה רק אני…

וכעת, אני יושב בבית, בכוננות. הילדונצ'יק נשאר בגן לבד. כשראיתי אותו משוטט לו בחופשיות בין המרחבים השונים בגן (ג'ימבורי, פינת יצירה, פינת ציור, ספריה) – הבנתי שהוא מוכן שאלך. כשחטף לאחת הילדות טוש מידהּ, ולא התרגש כשבכתה (נהפוכו, הוא אפילו צחק) – הבנתי שגם אני מוכן שאלך.

והלכתי.

בעוד שעה אגיע אליו, לקחת אותו לזרועותיי מן היום-הראשון-לבד-בגן-לשנה-זו (ובעצם, פחות מחצי יום).

ובינתיים, אני בכוננות. אולי במקרה יתקשרו מהגן. ועכשיו אני מבין את הרופא הכונן ואת הכבאי התורן ואת דריכותם של כל העוסקים במלאכות החירום. אף אחד לא רוצה להיות מוזעק לאנשהו, אך כל אחד שזה תפקידו, צריך להיות מוכן לכך.

לגדול במושבה קטנה. ביום הראשון של כיתה א', היתה זו המורה נירה אשר קיבלה את פניי. בחיוך ובהתרגשות, פסעתי אל קצה המסדרון עם ילקוט על גבי. דמותה של נירה נחקקה בזכרוני, אך גם אם לא היתה מותירה בי משקעים חבויים, מעגלי החיים שלנו נשקו זה לזה לאורך השנים. ככה זה כשאתה גדל במושבה קטנה, בה "כולם מכירים את כולם". לאחר שלוש שנות לימוד, היה זה אחי הצעיר אשר פסע אל תוככי הכיתה של נירה, ועמה בילה שלוש שנים אף הוא. אמי, אשר היתה גם היא מורה – לא רק במקצועה כל השנים, אלא גם בלבה ובנשמתה, ממש כמו נירה – הפכה לחברה טובה שלה. בהמשך, כאשר בגרתי מעט, עבדתי במקום אותו ניהל בעלה של נירה. עוד כמה שנים חלפו, וכאשר שימשתי ככתב העיתון המקומי, הלכתי לראיין את נירה, עת פרשה מן ההוראה. רק את ילדיה לא הכרתי כמעט, כיוון שהצעיר שבהם היה גדול ממני בשנה או שתיים. בהמשך, נודע לי כי ש' - בת-גילי ושכנתי-מן-הצד-השני-של-הגדר בימי ילדותנו, יחדיו העברנו שעות רבות של משחקי אחר-הצהריים – נישאה לבנה (לא הצעיר ביותר) של נירה, וכמו מעגל דמיוני נוסף נסגר. לפני חודשים אחדים, עת החלו ההכנות לכנס המחזורים הגדול של בית הספר היסודי בו למדתי, הצטרפתי לוועדה המארגנת, אליה הוזמנה גם נירה.

הידיעה. השם. התמונה. הפעם זה קרוב במיוחד. והידיעה הזו שמציקה…

לוויה במושבה שהיתה פעם קטנה. במושבה שהיתה פעם קטנה והיום היא גדולה וכבר לא "כולם מכירים את כולם" בה, יש עדיין אירועים מסויימים המושכים אליהם את אותו גרעין ותיק. אירועים בודדים מבין אלו מושכים אליהם אותי, מגיח ממרחק הזמן אל תבנית נוף הולדתי, כור מחצבתי, המסגרת בה נמצאת התמונה של מי שהייתי פעם. ככל שהשנים חולפות, אני שם לב כי יש דברים שלעולם לא ישתנו. לא בנוף, לא באנשים אחרים, ובוודאי לא בי. לוויה אינה זמן מתאים לעדכונים רכילותיים, ולכן כל מה שנותר הוא להציץ לרגע, לזהות את השינויים (ואת אלו שאינם), לבחון מחדש את מקומי. וכך גם אתמול, בין מאות אנשים ובשקט מחריש אזניים, כל מה שיכול הייתי לעשות הוא לבחון.

הידיעה הזאת. במדי ב' מסודרים, בפנים חתומות, הם צעדו לפני הארון, בעוד הקהל הרב שממתין בפתח בית העלמין הקסום – ואני בתוכו – מביט עליהם בספק-כאב-ספק-צקצוק. ובעוד אני – כמותם, אחד מתוך אותו "מיעוט נבחר" – מביט עליהם, מתחמק מן התהייה מה עובר עליהם עכשיו, שוב מגיחה הידיעה הזו, המהדהדת בכאב.

גם מבוגרים בוכים. המילואימניקים אשר לפני הארון לא דמעו, אך כמה מן המבוגרים שפסעו אחריו נראו שפופים ובוכיים. ביניהם, אלו אשר היו השכנים שלי בילדותי, הוריו של ר', הצעיר ממני בשנה או שנתיים, שהיה הצלע הנוספת במשולש אני-ש'-ר'. איך הסתכלתי עליהם אז? סביר להניח שהיו בעיניי התגלמות המושג "מבוגרים", ממש כשם שהילדון שלי מחלק היום את העולם ל"ילדים" ו"מבוגרים". בעיניו, אני שייך לקבוצה השנייה, ולכן מוזר לו ומשמח אותו לראות אותי עושה דברים של "ילדים". ה"מבוגרים" של ימי ילדותי כמו נותרו כשהיו, ובכל פעם שאני חוזר למושבת ילדותי, הם עדיין שם. מראם קצת שונה, אך חזותם נשארה בעיניי כשהיתה אז – הם בני-סמכא, הם יודעי-כל, הם בעלי-נסיון, ואני – אותו ילד קטן ותמים. ופתאום הם בוכים אל מול עיניי. מה אני אמור לחשוב?

הידיעה הזאת הנוראה. מירי, אשתו של אהוד, מספרת על ילדיהם, והלב מסרב להאמין. והידיעה הזאת, הנוראה, כלואה לה אי-שם ומסרבת לצאת. אני יודע: כשאשוב הביתה, ועוד לפני כל דבר אחר שאעשה, אחבק את הילדון חיבוק גדול ואנשק את הילדונצ'יק מכל כיוון אפשרי (ולאחר שנכנסתי הביתה ומייד ניגשתי אליהם, הילדונצ'יק, כמובן, לא התנגד, אך הילדון הרחיק את נשיקותיי מעליו כאילו הגיע כבר לגיל ההתבגרות).

קל לכתוב דמעות. שנים רבות חלפו מאז נכחתי בלוויה צבאית, ורעש היריות בסוף הטקס נשכח מזכרוני. הגוף נדרך למשמע היריות, ולרגע אחד אני חושב שלא מטח-כבוד הוא זה, אלא אש שמנגד. ואני נחרד. מילותיה של מירי עדיין מרחפות מעל, פורשות את תמונת משפחתם, אשר הפכה להיות חסרה. בניגוד למקובל לחשוב, אני מרגיש שקל מאוד לכתוב דמעות. לכתוב צחוק – זה קשה, אבל לכתוב דמעות זה פשוט מאוד. לעתים, כמה קלישאות מספיקות. ובין שלל הקלישאות, היו דבריה של מירי אמת פנימית וטהורה, חפה מכל מוסכמה, אשר שלחה זרועות חמקניות אל תוך תוכי.

הידיעה הזאת הנוראה מכל. אני מנסה לנער אותה, אך היא אינה מרפה.

ילדים יתומים, אמא שכולה. בית העלמין הישן (ובעצם, היחיד) במושבה טומן בחובו כמה אטרקציות תיירותיות של ממש. נוגעת במיוחד היא "חלקת הילדים", בה פזורים עשרות מצבות קטנות ואחידות, חסרות פרטים, תחתיהן טמונים ילדים, אשר קיפחו את חייהם בשנים הראשונות למושבה, מפאת הקדחת ומחלות נוספות. ברבות השנים, גלשה החלקה הצבאית שבבית העלמין אל אזור חלקת הילדים, וכיום פזורות בין קברי החיילים – גם מצבותיהם בעלות מראה אחיד – מצבות הילדים. יש שיראו בכך סמל, יש שיראו בכך מטאפורה, אך אני מגביה מעט את עיניי ומביט מסביב, אל עבר השורות שמסביב לחלקת החיילים-ילדים. ושם, מכל עבר, עומדות מצבותיהם של בני הדור הראשון והשני והשלישי למייסדי המושבה, קרובים קרובים לילדיהם, אשר חייהם פסקו מפאת מחלה או מפאת קרב, בסוף המאה התשע-עשרה או בראשית המאה העשרים-ואחת. ככה זה במושבה שהיתה פעם קטנה, כולם מכירים את כולם גם במקום מנוחתם האחרונה. ומעל חלקת הקבר הטרייה, ניצבת אמא שכולה חדשה, ואני לא שומע את קולה. את פניה הצלחתי לראות כאשר עבר הארון על פניי, ולפניו ומאחוריו מאות אנשים, ואת בכייה החרישי שמעתי. נירה, אמא של אהוד. שום דבר בה לא דומה לתמונות אשר פרחו מזכרוני מן הימים ההם של כיתה א', עת פסעה איתי בשביל ראשית-הלמידה, אך בחזותה האצילית אין לטעות.

והידיעה הזאת הנוראה מכל. למרות השוני הרב, כל כך הרבה קווים מקבילים. אני יודע. כבר לפני חודשים לא רבים הרגשתי את זה, בפעם הראשונה, באופן מוחשי. ולפני יומיים, כששמעתי את השם וראיתי את התמונה וקראתי את הידיעות הרבות עם התיאורים המוכרים כל כך, זה הכה בי שוב. וזה נורא. קל (יחסית) לחשוב זאת, אבל קשה להעלות זאת על הכתב. גם לי זה יכול לקרות.

כנסים הם, כך נראה לעתים במבט ראשון, מקום של מפגשים מאולצים, חיוכים מיותרים ושיחות סרות-טעם. אך האמת רחוקה מכך כרחוק הילדון משינה ברגע שנכנס למיטה בערב. "קוקטיילים" ו"מינגלינג" מתארים אולי מפגשים בין פוליטיקאים או אנשי עסקים או ידוענים, אשר מצטברים להם יחדיו בנקודה אחת בזמן ובמרחב בעיקר כדי להיראות. כנסים אקדמיים הם ההיפך הגמור מזה. אני נוטה להאמין, שמעבר למעטה האינטרסנטיות והפוליטיקה (הפושות להם באין מפריע במגדל השן ואיש אינו חולק על כך) ומאחוריו – ישנה מטרה אחת משותפת לכולם, והיא: לקדם את המדע. אוף, זה נשמע פלצני, יומרני ומנותק לחלוטין מן המציאות. זמן להתחיל פסקה חדשה.

בדומה למילואים – שם מפשיטים אותך המדים ומלבישים עליך זהות זמנית, זהה כמעט לזו של כל לובשי המדים האחרים שסביבך, וזאת מתוך מטרה לרתום את כולם באותה המידה למטרה משותפת – תופעת הזהות הזמנית מופיעה גם בכנסים בינלאומיים. בבואך אליהם, עוטפת אותך אווירת המקום – ארץ זרה, שמיים זרים, תרבות זרה, החופש הגלום במאורע – זהות זמנית. אך בשונה מתקופות המילואים, אין בזהות הזמנית הזו משום דמיון מובנה לזהויות הזמניות של האחרים. נהפוכו, כאן מבינים כולם את כולם, מכירים בהזרה, ומנסים לעשות להיעלמותה. זוהי הסיבה שבמבט ראשון נראים כנסים בינלאומיים כמקום של מפגשים מאולצים, שהרי כל אחד עושה להיעלמותה של ההזרה בדרכו שלו, ואחת הדרכים היא להשתלב כזר-לעצמך בסיטואציה הזרה.

הכל הרי מתיר זאת: הארץ זרה, השמיים זרים, התרבות זרה, ולעומת כל אלו – כל מי שאינו זר לך אינו עמך. מה קל יותר מאשר להציג את עצמך כמי שאינך? "גיליתי שיש לך חוש הומור," אמרה לי ג' – הקולגה שאיתי – לאחר שבילינו יחדיו במרחבי הכנס. "נכון," השבתי, ובתוכי שמחתי. נכון הוא שיש לי חוש הומור, ובמקרים רבים הוא מהול בציניות מדודה. ונכון הוא גם שכאן, בעודי בנקודת זמן-מרחב זרה למרחב קיומי היומיומי, אני שומר על אותו חוש ההומור. אמנם באנגלית, אך הוא שם, קיים, פורץ כשנחוץ, ולא רק כדי לשבור את הקרח במפגשים מאולצים, אלא כי זה אני.

מארגני הכנסים דואגים, בדרך כלל, למלא את הימים בלו"ז צפוף במיוחד – בוקר, צהריים וערב, זמן להרצאות וזמן לבין-ההרצאות וזמן לאחרי-ההרצאות ועוד זמן מוגדר לפעילות לא-מוגדרת – כאילו כדי לא לתת לישויות הזרות-זו-לזו שהתקבצו באותו המקום ובאותו הזמן ללכת לאיבוד לבד. אחרי הכל, כמעט כל אחד מן הנוכחים הגיע לבדו, עם עצמו ועם מרכולתו, מותיר מאחוריו את הלא-לבד אליו הוא רגיל. הלו"ז הצפוף אינו מותיר זמן רב לגעגועים, ובזאת דווקא משרת את המטרה אליה נרתמים כולם, איש איש בדרכו.

ובשונה משירות מילואים, שם – באופן ברור ומובהק – ה"ביחד" מאולץ ובא לשרת מטרה רגעית וחולפת; ובשונה ממפגשים נוצצים של שועי הארץ, שם ה"ביחד" לא קיים, וסביב כל אחד מן המשתתפים קיימת הילה-בועה בלתי ניתנת לחדירה; בשונה מאלו, דווקא בכנסים בינלאומיים, אשר מפגישים, לכאורה, אנשים מכל קצוות הארץ והעולם לרגע קצר וחולף, נוצרים רגעים אמיתיים וקשרים קולגיאליים צומחים על קרקע פוריה. אין זו חברות מזויפת, כיוון שמלכתחילה אין זו חברות כלל (לא במובן החברתי של המילה). אין אלו חיוכים מזויפים ושיחות סרות-טעם, אלא דרך להביע מבוכה הנובעת מן המפגש האקראי. וכך, הופכים אט-אט השמות המוכרים (וגם אלו שלא) לפנים, המצגת הופכת לנושא שיחה משותף, והמשקאות והים והשמיים אינם רק תפאורה המקשטת את המפגש, אלא הם הזרזים המאפשרים לכל התהליך הזה לצלוח ולצמוח ולפרוח.

אבל עכשיו הכל נגמר, ושוב אני באווירה המוכרת לי היטב – הארץ שלי, השמיים שלי, התרבות שלי, השגרה… הכנס מאחור, אך הוא הותיר בי לא רק את חותמו, כי אם גם את רשת הקשרים שטוויתי (בעצם, בפעם הראשונה בזירה האקדמית הבינלאומית) ואת הדרכים לטווייתה. ושוב אני כאן. בבית.

ללא צורך במארגנים, מתכננת השגרה את עצמה בלו"ז צפוף במיוחד – בוקר, צהריים וערב – והנה כבר התארגנתי, לקחתי את הילדון מהגן, בילינו אחר -הצהריים מלבבים, חווינו השכבה קשה. הילדונצ'יק כבר חייך אליי את חיוכו הכובש, אשר יכול להמיס את הלב כמו שקרן שמש יוונית לעולם לא תוכל. והבוקר, הודיעה השמש על יום חדש של שגרה. זו העת לחזור ולבלות עם דרי הבית הזה, ממנו נעדרתי בימים האחרונים, ואליו תמיד כיף לחזור. את רשת הקשרים שלי אמשיך לתחזק, בינתיים, בהודעות דוא"ל. עד לכנס הבא.

לחלק ד' (ברוס סטרלינג)
לחלק ג' (מגדל בבל)
לחלק ב' (מתי לאחרונה…)
לחלק א' (בדרכים)

הבוקר, זכיתי לכבוד ולעונג לשמוע מקרוב את ברוס סטרלינג Bruce Sterling, אשר מגדיר את עצמו כסופר, עיתונאי, בלוגר ומורה (בסדר זה). למרות ששמו צץ פה ושם – למשל, ברשימת 25 הבלוגרים המשפיעים אשר פורסמה לפני שבועות ספורים במדור המחשבים של נענע10 – אני מוכרח להודות שלא התעמקתי עד כה במה שיש לבחור לומר.

בפנים מלאות סלידה (חלק מה"קטע" שלו"), אמר באלו המילים:

There is no technology-enhanced learning, there is learning-enhanced technology;

התמצית הזו היא, כמובן, ניתוח מעניין של המצב בימינו, וסטרלינג אינו חושש לומר זאת בקול רם, גם כאשר הקהל שמולו מורכב כמעט אך ורק מחוקרים בתחום ה… Technology-enhanced learning. סטרלינג מדגים זאת מתחומו הוא:

There is no technology-enhanced literature, there is literature-enhanced technology

המסר מן המשפט האחרון ברור, אך הוא טורח להדגיש זאת: "העובדה שאני מקבל הודעות דוא"ל מלטביה ועובד על בסיס יומיומי עם מוציא לאור שיושב באיטליה ומשתמש לצורך עבודתי במחשב – לא הופכת את כתביי לטובים יותר מלו של ג'יין אוסטין". יותר מכך, הוא טוען כי הוא לא צריך לקבל הודעות דוא"ל מלטביה או לתקשר בטלפון/פקס/דוא"ל עם המו"ל שלו או להשתמש במחשב לכתיבה, אלא לשבת לבד בחדר חשוך עם עט-נוצה, ולכתוב.

במקום להתרכז בעיצוב – מדגים זאת סטרלינג היטב – מתרכזים המעצבים של ימינו בשימוש בתוכנות עיצוב. הטכנולוגיה הביאה אותנו למצב חדש, לא מוכר, ולא בטוח שאנו מוכנים לו. אומרים שילדים אינם קוראים ספרים, אומר סטרלינג, ובאותה נשימה עונה בציניות: הם פשוט לא יכולים לעשות את זה, יש שם יותר מדי מלים בשורה… עובדה היא שהם יודעים לקרוא – הם קוראים בלוגים, הם קוראים ויקי, הם קוראים מסרונים, אבל אף אחד לא הכשיר אותם לקרוא ספרים. הם גם לא יכולים לשבת בקולנוע ולראות סרט, עבורם זהו בזבוז משווע של שעתיים מהחיים ללא תמורה הולמת, ואפילו הקרבה – להיות שעתיים בחדר חשוך עם עוד אנשים.

החינוך וההוראה הינם נושאי הלפיד התרבותיים של החברה, וככאלה – השתנותם איטית יותר משינויים בממשל, איטית הרבה יותר משינויים בתשתית ועוד יותר משינויים בשיטת המסחר, שלא לדבר על הקצב המהיר בו מתחוללים שינויים באופנה. לדידו של סטרלינג, רק הטבע איטי יותר בתמורותיו מקצב השינויים התרבותיים והחינוכיים.

דבריו של סטרלינג מעוררים מחשבה, רובם נאמרים בטון לגלגני על חברתנו ובמידה לא מבוטלת של הומור-עצמי. סטרלינג אינו מתנשא, הוא מבין היטב את תפקידו ושם מראה מול פנינו. עלינו להביט במה שנשקף ממנה.

ולמרות הנימה הפסימית של דבריו, המלאים תוכחות לגבי המסלול (השגוי, כמובן) בו אנו פוסעים, הוא מסיים אותם עם שמץ של אופטימיות קיטשית (אחרי הכל, אני מניח שמימנו לו את כרטיס הטיסה ואת השהות…): כל מה שיש מסביב הוא זבל. אבל בזבל הזה אפשר להשתמש לחיזוק השורשים ולהצמחת דברים נפלאים. פרחים יפהפיים צצים כאשר מזבלים את שורשי הצמח. "אני שקוע עם כל שורשיי בזבל הזה, עיזרו לי לפרוח!".

(נדמה לי שלאור הדברים הללו, התובנות שלי יהיו ממש מיותרות. כל מה שנותר לי הוא לקרוא את אחד מספריו מתחילתו ועד סופו, גם אם יש שם המון המון מילים…)

לחלק ג' (מגדל בבל)
לחלק ב' (מתי לאחרונה…)
לחלק א' (בדרכים)

בכנסים בינלאומיים נפגשים – כך על פי הגדרת האירוע – אנשים מארצות שונות. "כללי הטקס" מאפשרים לכל אחד להציג את מרכולתו (האישית והמקצועית) בתוך מסגרות מוגדרות היטב, אך עדיין נשאר מחסום אחד: השפה. הפתרון המקובל הוא, כמובן, לדבר בשפה אותה "כולם" מבינים: אנגלית. אך כשאנגלי, ספרדי, צרפתי, גרמני, אוסטרי, בלגי, הולנדי, ישראלי, סלובני, אירי, קובני, איטלקי ועוד כמה נפגשים להם יחדיו ומנסים לנהל תקשורת ביניהם – התוצאה מְזַעֲשַׁעת (מזעזעת+משעשעת).

על אף המכנה המשותף של כולם – ידע מקצועי בתחום מסוים – יכולים אלו לדבר ואלו לא להבין דבר, אלו לשאול ואלו לעוות פניהם, אלו להעיר ואלו להנהן-לחייך (כלומר, לא להבין דבר). אחת התופעות המרתקות היא לשמוע אדם מדבר אנגלית במבטא של שפתו המקורית. וכך, הוגה הספרדי את Example כ: שַׁמְפֶּל, ואתה שואל את עצמך מה הוא רוצה, לעזאזל, ורק אחרי שאתה מעיין בטקסט שכתב אתה מבין שמגדל בבל שהתפזר היה הבסיס לא רק לשפות שונות, אלא גם למבטאים שונים ומשונים. את היפנית שדיברה אנגלית כבר בקושי הבנתי, למרות שאם היתה כותבת את שאמרה – אני בטוח שהיה טעם רב בדבריה…

אך הקושי העצום לתקשר מופיע לו, ובעוצמה רבה, גם במקרים בהם המשתתפים כולם דוברים אותה השפה. עברית, למשל. ואפילו לכולם יש מכנה משותף מוצק – למשל, כולם הורים בגילאים דומים לילדים בגילאים דומים. פעמים רבות אני מוצא עצמי משוחח עם הורים בגילי ובמצבי, ומגלה כי ישנו חסם רציני לתקשורת בינינו בנושאים הקשורים להורותינו – אידיאולוגיה שונה.

נסו, למשל, להפגיש ישראלי בן 32, אב לשני ילדים, בן 3.5 ובן 4 חודשים (מישהו דמיוני, לא אני…), הדוגל בשוויון-בין-המינים ובחלוקת-נטל-בין-שני-ההורים ומאמין ש"אבא" הוא לא רק כותרת להתפאר בה, אלא גם תפקיד הטומן בחובו אחריות עצומה, גאווה רבה ותפקידים שיש לבצע בפועל, עם ישראלי בן 32, אב לשני ילדים, בן 3.5 ובן 4 חודשים (מישהו דמיוני, כמובן…), אשר מאמין כי תפקידו עלי-אדמות הוא לכלכל את ביתו ולפרנס את משפחתו ולאפשר לרעייתו לגדל בשקט את ילדיהם ולדאוג לתפעולו השוטף של הבית ובטח לא לקטר בפניו על צרותיה בזמן שהיא עושה את כל אלו.

נדמה לי ששיחה עם היפנית-שלא-מבינים-מלה-ממה-שהיא-אומרת-באנגלית תהיה פשוטה יותר…

לחלק ב' (מתי לאחרונה…)
לחלק א' (בדרכים)

בוקר טוב של יום שני. צינת הבוקר מעירה אותי. חדר המלון חשוך. הצצה את הסלולרי מראה כי השעה 7.16. אני מכסה את עצמי היטב בשמיכה הדקה ומניח את הראש על המזרן (לא אוהב כריות, גם לא בבתי מלון). בשעה 8.00 השעון המעורר שבסלולרי מעיר אותי. החדר ריק. שקט סביב. מתי לאחרונה קמתי לבדי, כשמסביב ריק?

אין מתנות. לאחר ארוחת בוקר בסגנון ים תיכוני, אני נוסע, ביחד עם ג', הקולגה שאיתי, לעיר הסמוכה, כדי לנצל את יום החופש שיש לנו היום, רגע לפני הלו"ז המתוכנן הצפוי לנו ביומיים הבאים בטרם נחזור ארצה. ג' השאירה שני ילדים (ובעל) בבית, ולשמחתי הרבה שיחתנו אינה נסובה רק סביב ילדינו. נקודות ההשקה המקצועיות שלנו מאפשרות לנו לא לחשוב כל העת על מי שנשאר מאחור ולהתרכז גם במה שיש כאן. כל נסיונותינו למצוא מתנות לילדינו עולים בתוהו. בעיירת הנופש המתויירת אשר על חוף הים, ניתן למצוא בנקל ציוד לים, המון פיצ'פקעס, הרבה אוכל, אבל לא משהו המזכיר מתנה לילדים. מתי לאחרונה הצלחתי לא למצוא מתנה בשבילם?

יש טרקטורון. לאור שכנועיה הרבים של ג' (ולאור העובדה שאת עיר הקיט הזו מיצינו בעשרים דקות בערך ויש עוד יום שלם לשרוף), החלטנו לשכור טרקטורון ולהרחיק איתו לעיר הגדולה הבאה. הנסיעה בטרקטורון לא דמתה לשום דבר שעשיתי עד כה. מעולם, לאחר שעברתי טסט על טוסטוס, לא רכבתי על רכב דו-גלגלי או דומה לו, והחוויה היתה מרנינה. היתה בנסיעה הזו – בכבישים ראשיים, כמו גם בדרכים חוליות על קו החוף ממש – מתירנות שלא הרשיתי לעצמי מעולם כמעט. היה זה דימוי לחופש המושלם. גם בימי טרום-הורות וגם בימי רווקותי לא הרחקתי לכת עם עצמי והיעזתי לחוש זאת. משהו באווירה של המקום הזה גורמת לי להרגיש כמו הצעיר-שלא-הייתי. מתי לאחרונה הרגשתי כך?

יש מתנות. בסופו של דבר, כאשר הבנתי שמתנה-של-ממש לא תצא מן העיר הגדולה (שדומה באופן מפליא לעיר הקודמת…), החלטתי להביא לילדון חטיף/ממתק מקומי ומגניב. משהו שהוא לא מכיר ושילהיב אותו. כשראיתי על מדף הסופר את ההיפופוטם של "קינדר", הבנתי שזהו זה. מצאתי את מבוקשי, ומובטח לי שהילדון יתלהב מן ה"מתנה" שהבאתי לי. לילדונצ'יק לא היה דבר. גם לא לזוֹשֶׁ. אופס, היא הרי קוראת את הבלוג הזה, ואני עדיין כאן. מתי לאחרונה הרסתי הפתעה (ואפילו זו אין-הפתעה)?

בחזרה למלון. המלון הזה אינו ממש מלון. הוא הרבה יותר כפר נופש על שפת הים. מקום קסום לחופשה רומנטית, והנה אני כאן לבד. יושב בלובי לעת ערב (ג' החליטה שדי לה מאינטרנט להיום), מהגג את שהיה היום. עוד מעט אשוב לחדר ואשקע בו בהכנות למחר. אחר כך אישן עד שיעיר אותי וודאי השעון המעורר שבסלולרי. מתי לאחרונה התעוררתי למשמע צליליו של שעון מעורר? בעצם, היה זה רק הבוקר…

לחלק א' (בדרכים)

בוקר יום ראשון. נסיונות השכנוע של אתמול בערב לא הועילו. הילדון עדיין בחר שזוֹשֶׁ תיקח אותו לגן למחרת היום, למרות שהסברנו לו כי אני איעדר מן הבית לכמה ימים. בכלל, בתקופה האחרונה הילדון הוא, באופן ברור ומפורש, "ילד של אמא", עד שהיא (האמא) אומרת מדי פעם שהיא מרגישה כמו אם חד הורית. בצדק. הבוקר, כאשר ציינתי בפניו שוב כי כדאי שאני אקח אותו לגן, אמר:

ביום שאתה הולך למילואים או משהו כזה, אתה לוקח אותי. אם לא – אז אמא לוקחת אותי.

ואני חוזר ומסביר לו שנסיעה לחו"ל היא בדיוק "משהו כזה" כמו מילואים: יוצאים מהבית באחד הימים, וחוזרים אליו רק כעבור ימים אחדים. בסוף מצאנו את הפתרון האולטימטיבי: זוֹשֶׁ יצאה מן הבית הרבה לפני שעת היציאה לגן, ובכך נותרנו שלושתנו – שלושת הגברים – לבד בבית, בלי המסיעה הקבועה. ואין ברירה.

בדרך לגן. כבר הרבה זמן לא לקחתי אותו לגן. כבר הרבה זמן לא חוויתי פרידה שכזו בגן. כשחזרתי הביתה, ולאחר שזוֹשֶׁ חזרה גם היא, סיפרתי לה איך נפרדתי ממנו כשהוא בוכה. "זה עובר לו דקה אחרי שאתה יוצא משם, אתה יודע…" ניסתה לנחם אותי. אני יודע – אמרתי לה – אבל לי זה לא עובר…

בדרך לשדה התעופה. זו הפעם הראשונה שזוֹשֶׁ לוקחת מישהו לשדה התעופה, כך היא מחשבת כשאנו מתקרבים לטרמינל השלישי. זו הפעם הרביעית שאני נוסע לבד לחו"ל, אך זו הפעם הראשונה שאני עושה זאת כאשר בבית נותרת זוֹשֶׁ עם ילדון וילדונצ'יק.

בדרך לישון. שיחה לילית, אחרונה להיום, עם זוֹשֶׁבּבַּיִת. אחר הצהריים, כך היא מספרת, כאשר שיחקה עם הילדון והילדונצ'יק, אמר הילדון כי הוא "רוצה את אבא". נו… ולי זה הזכיר את הסיפור על הארנב ועוגת הגזר, אבל בהפוך…

זוהי סופה של תקופה, אך גם תחילתה של תקופה חדשה.

אחרי שמונה חודשים בהם הבלוג התארח ב"בלוגיה" החמה, החלטתי שהגיע הזמן לצאת אל המרחב הפתוח יותר. מהיום, עובר הבלוג – כמות שהוא – למשכנו החדש. (וזוהי גם הסיבה להיעלמותי בימים האחרונים.)

אני בטוח שביתנו החדש יהיה חם ונעים, לפחות כמו זה בו שהינו בנעימות עד עתה.

ראשית, עליי לסיים ו"לשפץ" את משכן הקבע החדש – לא כל התמונות תלויות על הקיר, לא כל הרהיטים מונחים במקומם, לא כל הצעצועים מתפקדים עדיין – ואז אחזור לפעילות רגילה.

להתראות בבית החדש,

ארנון

נ.ב. אם אתם עסוקים בניחושים לגבי הסיבות למעבר, אז… כן, אחת הסיבות היא זו.

מוקדש באהבה גדולה לי`, אשר מסיימת היום את חופשת הלידה

לו הייתי קנאי

הייתי אומר שמספיק ושדי.

נפשת, נהנית, התרעננת, ונותר

לחזור לעולם הגדול, האכזר.

לו הייתי מבין

הייתי אומר שאני באמת מאמין

שתוכלי לקום מחר עם חיוך

ולצאת כבכל יום מִמִתחת הפּוּך.

לו הייתי דכְּאָן

הייתי אומר בבירור שמכאן

הימים אותך בוודאי רק יתישו

וחבל על הזמן, והכיני הטישיוּ.

אך אני לא קנאי, לא מבין, לא דכאן

ויודע רק זאת:

הימים ייראו אחרת. כל שעה. כל דקה.

ואין מה לעשות.

לו במקומך,

הייתי וודאי כזומבי מהלך

במקום חדש-ישן, סהרורי.

חושב על שהיה בחודשים האחרונים.

אפרורי.

ולי לא נותר

אלא רק לצטט אחד, זמר

שאמר

"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר"

(ואם לא – תמיד אפשר לדאוג לעוד חופשת לידה בעוד תשעה חודשים… )