פוסטים מחודש — יוני 2010

עדיין נזכר בערגה
      בארץ הוויזה.
שהות נפלאה, חום וקור
      וכמו-בריזה;
הדשא חייך, המזרקה
      קצת התיזה
ואווירה נפלאה לשנייה
      לא הבריזה
      משם.

עדיין נזכר בערגה,
      לא אזיזהּ
שום תמונה במוחי,
      אערוך אנליזה
על מנת להבין ולנצור
      איך הכריזה
הארץ ההיא: "ביחס אליי,
      כולם בכיס הַ
      קטן".

עדיין נזכר בערגה,
      לא אפריזה,
והכל, כי ממש כמו
      בסדרות טלוויזה
מקומות רחוקים – לדמיון
      הם קפריזה.
גלגל על גדת לונדון,
      פירמידות בגיזה,
מגדלים בניו-יורק,
      ואחד שם בפיזה,
מוזיאון לחלל,
      או תמונת מונה-ליזה…
ובכל אלה נעים להרהר
      (אוי, פָּרִיזה!)
      בכל רגע,
      אבל…

עדיין נזכר בערגה
      בארץ הוויזה
במיוחד במיוחד, ברגעים הקשים
      כשהילדים כאן
      בְּ
      קריזה!

אתמול בערב, לאחר שובי מבילוי מרגש עם קרובי משפחתי המקומיים (בת-דודה-שנייה-מוזחת-פעם-אחת ובעלה, בליווי חברה טובה שלהם), חזרתי לחדרי במלון. בבוקרו של היום, החלו עבודות בכביש הראשי בקטע שליד המלון, ובמקום נצפו ונשמעו כל היום טרקטורים למיניהם. האופן בו מנהלים כאן שיפוצים בכביש הם עניין לדיון אחר (רמז: ההתנהלות חיובית, תוך שמירה על הסדר הציבורי).

בשובי לחדר, מצאתי מתחת לדלת מכתב ולצדו שקית קטנה. כשהרמתי את השקית, הופתעתי למצוא בה זוג אטמי אזניים (ואני חשבתי שאטמי אזניים קשורים רק למטווחים במילואים). וזו היתה לשון המכתב (בתרגום חופשי):

אורח יקר ונכבד,

בשם הצוות כולו, אני רוצה להודות לך על שבחרת במלון שלנו. אנו יודעים כי עמדו בפניך אפשרויות רבות אחרות, ומעריכים את בחירתך.

כיוון שהעיר לוס אנג'לס מעוניינת להעניק לתושביה ולמבקריה את החוויה הטובה ביותר האפשרית, נמצאת העיר בעיצומם של כמה שינויים מרתקים. אחד הפרוייקטים הנוכחיים הוא שדרוג קו המטרו אשר יחבר את מרכז העיר עם חלקה המערבי.

אנו מבינים כי הפרויקט עלול לגרום לך לתחושת אי-נוחות, ולכן כצעד מונע אנו רוצים לתת לך זוג אטמי אזניים, כדי לסייע לך לישון בנעימות.

אם מזדקק לעזרה נוספת כלשהי מן הצוות, אנא חייג לקבלה.

שוב תודה על שבחרת לשהות במלוננו! אנו מצפים לשובך בעתיד כדי שתוכל לחוות את לוס אנג'לס המתחדשת-תדיר.

בברכה,
XYZ,
מנהל התפעול

אח, אמריקה!

אתמול בערב, הזדמן לי להיות – לגמרי במקרה – מחוץ לסטייפלס סנטר במרכז העיר לוס אנג'לס, בדקות שלאחר תום המשחק השישי בסדרת גמר ה – NBA בין "בוסטון סלטיקס" ל"לוס אנג'לס לייקרס". אין לי מושג מי הקבוצות הללו, לא היה לי מושג שהן משחקות בסטייפלס, וגם לא ממש מעניין אותי מי ניצחה (לייקרס המקומית). אני מודה שמעולם לא הייתי נוכח במשחק ספורט חשוב או לא חשוב, לא משנה באיזה מגרש, לא בארץ ולא בחו"ל. ספורט ואני לא ממש חברים. אני לא קורא ספורט, אני לא רואה ספורט ואני אפילו לא עושה ספורט (חוץ מהתעמלות-אצבעות והליכה לאוטו).

כאמור, במקרה הייתי שם. אני ועוד כמה אלפי אנשים. המשחק היה חשוב מאוד. המשחק היה מותח מאוד. המשחק היה מרגש. (כך הבנתי מן המעט ששמעתי.) קיצורו של דבר: אני מניח שרבים מן הצופים היו, בסופו של המשחק, נתונים בסערת רגשות.

ואני עומד שם, בין אלפי אנשים, ומביט מסביבי. הנה כמה מן הדברים שראיתי (בסדר לא מחייב):

• נקיון. הרחבה הגדולה שמחוץ לסטייפלס, כמו גם הרחובות שמסביב, היו נקיים. שום פיסת לכלוך לא התעופפה לה ושום חתיכת נייר לא היתה זרוקה בשומקום. כל מה שהמדרכות נשאו על גבן היו האנשים שהסתובבו שם.
• סדר. באופן כללי, המקום היה מסודר. אנשים הסתובבו, אנשים התקהלו, אנשים התגודדו – אך הכל התנהל על מי מנוחות.
• שוטרים. השוטרים היו בהחלט מחזה מרהיב. עשרות שוטרים היו פזורים בלב זירת ההתקהלות וברחובות שמסביב. במרכז הזירה: שתי קבוצות לפחות של שוטרים על סוסים, שלא זזו (לא השוטרים ולא הסוסים). במרחק מה משם, ניידות משטרה ואופנועים אשר חסמו את הכבישים מסביב, גם הם – עמדו במקום. במעגל החיצוני, שרשרת ארוכה של שוטרים אשר נפרשה לאורך הרחוב, מטר לערך בין שוטר לשוטר, וגם הם – עמדו במקום ללא נוע. שוטרים, סוסים, אופנועים, ניידות – עשרות רבות מהם, נוכחים-נפקדים. אין צורך, כמובן, לציין (ואולי יש?) שכולם היו לבושים למשעי, ייצוגיים מאוד ואמונים לחלוטין על תפקידם (מה התפקיד שלהם, בעצם, אם הם עומדים בלי לזוז?).
• שקט. למעט כמה קריאות וצהלות פה ושם, ולמעט שיחות חצי-קולניות בין האנשים – המקום וסביבתו היו שקטים יחסית. צפירות מכוניות לא נשמעו, זמבורות לא ניגנו.
• דוכני מכירות. לקח לי הרבה זמן להבין שלא ראיתי ולא דוכן אחד שכזה. לא אוכל מהיר, לא שתייה קלה, לא בירה (האוכלים והשותים הלכו לאכול ולשתות במקומות שנועדו לאוכל ולשתייה), לא שדרוג מכשירים סלולריים, לא חבילות נופש באיים קסומים. שום דבר שאינו חלק מן הסביבה בשגרה (חוץ מאלפי האנשים והמון השוטרים העומדים). (האם באמת יכול להיות שאף אחד לא רצה לנצל את אלפי האנשים המשולהבים לעשיית רווח? ואולי היו כאלו שרצו, אך לא היה מי שיאשר להם זאת? ואם אכן כך – האם ייתכן שאף אחד לא עשה זאת ללא אישור?!)

ואני עומד שם, בין אלפי אנשים משולהבים, מביט סביבי, ונדהם. הכל מסביב שידר כבוד. כבוד למשחק שהיה, כבוד לתוצאה שנקבעה בסופו, כבוד לאלפי האנשים שבאו לצפות בו, כבוד לאלו שאוהדים את הקבוצה המנצחת וכבוד לאלו שאוהדים את הקבוצה שזה עתה הפסידה, כבוד לשוטרים, כבוד של השוטרים כלפי האזרחים. תענוג.

וכיוון שאיני נוהג ללכת לאירועי ספורט בארץ – אין לי שום מקור להשוואה. יכול בהחלט להיות שזהו גם המצב מחוץ למשחקים מכריעים בארץ. ואם אכן כך – כל הכבוד לכם, אוהדי הספורט הישראלים!

תוך כדי שאני סועד את בטני ואת נפשי בארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית אמש -- בייגל דחוס עם ביצה, בייקון, עגבניה, בצל מטוגן, מלפפונים חמוצים, ובטח עוד כמה מרעין בישין -- בבייגליה אמריקאית טיפוסית, ואחרי שסיימתי לעבור על חדשות-הרגע בישראל, לקחתי לי עיתון מקומי לעיין בו. ולא סתם עיתון מקומי, אלא עיתון סטודנטים יומי של אוניברסיטת פיטסבורג (University of Pittsburgh), אשר נושא את השם: The Pitt News.

ראשית, העובדה שיש כזו חיה כמו עיתון סטודנטים יומי -- היא לכשעצמה מעידה על סוג של שפיות שלא ניתן למצוא במחוזותינו. שנית, הנושאים הנדונים בעיתון מעידים על שפיות מפוכחת ומושרשת, כזו שהיא חלק מתרבות שפויה. בדף השער של העיתון הקטן והנחמד (תמונה למטה), ניתן למצוא תמהיל מעניין מאוד של:

• כותרת על כך שפיטסבורג תארח את יום איכות הסביבה העולמי (כולל תמונה מיריד נחמד שנערך במרכז העיר);
• מאמר מערכת על זינוק במחירים שנדרשים הסטודנטים לשלם על שירותי מחשב;
• מאמר דעה על מקומם של כלבים וחתולים במעונות הסטודנטים.

ולמראה ולמקרא העיתון הזה הנהנתי. ואז נאנחתי. ואז חייכתי. ואז תחושת מועקה כבדה נחתה עליי. מתי נוכל אנחנו למצוא היכנשהו עיתון יומי שעוסקים בנושאים שבתחתיתו של עולם? ובניסוח מכליל קצת יותר: מתי נהיה אנחנו שפויים קצת יותר?

בוקר יום שישי, ורגע לפני כניסתי לתפקיד הממנגלג (מלשון "מינגלינג"), נכנסתי לאחד מבתי הקפה השכונתיים לעורר את בטני באמצעות קפה אמריקאי טרי (היינו, מים צבועים).

הנה הכוס שקיבלתי, עומדת לה בגאון ליד בקבוק-חצי-ליטר-מים, על מנת להמחיש את גודלה. והחידה (ההשתתפות אסורה לאמריקופילים ובני משפחותיהם):

איזה קפה הזמנתי?

גללו למטה, כדי לגלות את התשובה…

התשובה (הצפויה): אספרסו כפול!

ואם כך, למה צריך כוס כל כך גדולה בשביל כל כך מעט קפה? כל אחת מן הסיבות הללו תתקבל, ועוד רבות שאפשר להעלות על הדעת:

• אף אחד לא מזמין אספרסו (שלא לדבר על כפול), כך שאין טעם להחזיק כוסות קטנות;
• האספרסו הוא ממילא מים-בטעם (ומכאן, ברור שמקורו של הקפה האמריקאי הגרוע באספרסו גרוע, ולא באספרסו משובח שקולקל עם הרבה תוספות), כך שאף כוס לא תשפר את טעמו;
• באמריקה הכל גדול (ע"ע אמריקאים, מכוניות אמריקאיות, בתים אמריקאיים בפרברים, תקציבי הפקה של סרטים הוליוודיים, משכורות מנהלים אמריקאיים, אמריקה).

ברגע שהשרידים האחרונים של הישראליוּת התפזרו להם מפתח המטוס לחלקיו השונים של שדה התעופה, נשמתי לרווחה. הגעתי לאמריקה. הצפונית, אלא מה?! ברכבת הפנים-שדה-תעופתית פנה אליי אחד הנוסעים בטיסת ההמשך הפנימית, ושאל אותי באנגלית אם אני נוסע לכנס X. "לא," השבתי לו באנגלית, "אני נוסע לכנס Y". היה לי ברור שהוא ישראלי: המראה הכללי, המבט, הרצון לחלוק מונית עם אדר זר שזה עתה פגשת; אה, וגם החולצה של קסטרו שלבש… לא תיקנתי אותו ולא הסברתי לו שאנו מגיעים מאותו מקום. אם יש לי הזדמנות לנשום מעט אמריקה, למה לי להיתפס לגרגרי ישראליות אשר נקרים בדרך?

אני יודע, אני משוחד. אבל בפרט, התגעגעתי. שנתיים עברו מאז ביקרתי כאן בפעם האחרונה, בסך הכל 10 שנים מאז הפעם הראשונה. אבל ברגע הראשון שהגעתי למדינה הזו, הבנתי שאני מאוהב. הנופים, המרחבים, הסדר, הנקיון, הנגישות. ומעל הכל – האנשים: נחמדים, מחייכים כשצריך, מנומסים, מכבדים זה את זה.

כן, כן, אני יודע שיש רבים שחושבים שמדובר בהצגה. בעצם, באחת הבמות הגדולות ביקום. במה שהיא מדינה, ואולי מדינה שהיא במה – ובהן כולם הם גם השחקנים וגם הצופים. מין מיזם-על שהגה איזה פסיכופת והפך למציאות יומיומית. הגולם שקם על יוצרו. אבל איזה גולם זה!

אם יצמידו לי סכין למקום חשוב, ויאלצו אותי לבחור: אמריקה המציגה, או ישראל האמיתית, ברור לי לגמרי במה אבחר. רק אחר כך, כשיורידו את הסכין, אתחיל להתלבט, ואולי אפילו להתחרט על הבחירה הזו. אמריקה היא לא בית בשבילי, ישראל – כן. אמריקה היא לא משפחה בשבילי, ישראל – כן. אמריקה היא לא חברים בשבילי, ישראל – כן. ובכל זאת, בכל פעם שאני מגיע לכאן, אני מרגיש כאילו אני חוזר לאהבה ישנה.

משך כל הנסיעה משדה התעופה לבית המלון הקטן התבוננתי החוצה. שאפתי נופים, קלטתי אנשים נחמדים בכל מקום. ויש גם אינטרנט אלחוטי חינם בחדר. ופקידת הקבלה בדלפק הסבירה לי בחייכנות ובאריכות הנדרשת את כל אשר שאלתי. והעובד שעמד בצד, הלך מיוזמתו והביא לי מפה אחרת, שהפקידה הנחמדה לא נתנה לי. והבתים שרואים מחלון החדר כאילו נלקחו מסדרת טלוויזיה. והכל מוסבר ומדוקדק לפרטי פרטים. אין מה להגיד, אמריקה!

ועכשיו, הגיע הזמן לצאת מן המלון, לשאוף קצת אוויר אמריקאי איכותי.

אין ספק (עד שיוכח אחרת) שגיל 3 הוא הגיל שמסמן את שיא המתיקות: הגיל בו האופי כבר ברור, הגיל בו הקשקושים אינם פוסקים (אך הם עדיין לא דיבורים של ממש), הגיל בו העצמאות מדברת, הגיל בו הדעה מבוטאת על כל דבר. הצד השני של המטבע הוא שגיל 3, אשר מסמן את שיא המתיקות, מסמן גם את העובדה שאוטוטו חלק מן המתיקות הזו תהפוך למְעצבּנוּת.

בינתיים, הילדונצ'יק כבר בן 3 וקצת, והמתיקות חוגגת!

שלשום, סתם כך באמצע היום, הוא לקח את הכרית הארוכה מהסלון והכריז שהיא "גִּיטָאָה" (היינו, גיטרה). הוא ניגש לחדר המשחקים, אל מגירת כלי העבודה, הוציא ממנה פנס והכריז שזה "פנס" (היינו, מיקרופון). לאחר מכן, הוא הזיז מעט את הכורסה שבסלון, הביא את השרפרף מחדר האמבטיה, התיישב עליו, והתחיל "לפרוט" על הגיטרה, תוך שהוא מחזיק את המיקרופון בידו. אין מה להגיד, ממש הופעה של זמר!

אין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה. לשאלתי, הוא ענה שבגן אף אחד לא מנגן על גיטרה (ובבית בטח לא). אבל זה סימן רק את התחלת הסצינה המהממת-מרוב-צחוק לה הייתי עד…

הילדונצ'יק התחיל לפרוט ולמלמל אל תוך המיקרופון-פנס כל מיני דברים, עד שהכריז כי הוא ישיר שיר. אני נעמדתי בצד להקשיב, ובתוך כך כתבתי את מילותיו (תוך שאני מתאפק לא לצחוק בקול רם). והנה השיר, אותו המציא הילדונצ'יק על המקום (כך, למיטב שיפוטי, אכן היה; החולצה המככבת בבית השני היא, כך אני מניח, החולצה שאחיו הגדול לובש מדי פעם), ואותו הוא ביצע בסלון, במנגינה שאילתר:

כשהייתי תינוק
א-ז הלכתי לבד לבית
א–מ–ן!

כשהייתי גדול
א-ז לבשתי חולצה של מֶסִי
א–מ–ן!
אמן ואמן ואמן!

אין מה להגיד, שיא המתיקות!!!

כולנו מתחרטים, לעתים, על מעשינו.

לפני ימים אחדים, סיפרתי כאן על הנחת שגרם לי הילדון. תקציר העלילה: שתי עוגות הכנתי, האחת לקחתי והאחת השארתי; מן העוגה שלקחתי – הבטחתי למזכירתנו החביבה כי אשמור לה חתיכה, אך החתיכה האחרונה נלקחה מבלי יכולת להצילה; כאשר סיפרתי על כך לילדון, הוא הגיב מיד: "אז תקח לה חתיכה מהעוגה שלי". נחת!

אלא מאי? כל הנ"ל התרחש לפני שהילדון טעם אפילו ביס אחד קטן מן העוגה שבבית. למחרת היום בו התרחשה העלילה הנ"ל, טעם סופסוף הילדון מן העוגה שבבית. היא היתה לו טעימה מאוד. טעימה מאוד מאוד! באותו הערב, אמר לזוֹשֶׁ: "העוגה נורא טעימה. חבל שנתתי ממנה חתיכה"…

כאמור, כולנו מתחרטים לעתים על מעשינו. זה כולל, כמובן, גם את הילדים שלנו. וגם הם, בדיוק כמונו, נזכרים תמיד כשכבר מאוחר מדי…