פוסט זה הוא הקדמה לטרילוגיית פוסטים שהותנעה בעקבות צפייה שלי בראיון עם אייל שני. הכל התחיל מכמה שורות שרציתי לכתוב, אך מהר מאוד התפתח ליצור ענק ורב מימדים שהצדיק חלוקה בשיטת הפרד-ומשול… החלק הראשון, זה המובא כאן, הוא מעין-הקדמה-מעין-התנצלות. ההמשך -- מחר.

* * *

ישנם דברים שמצליחים לפלג את העם בצורה דיכוטומית לשני מחנות יריבים, כאלו שהתהום ביניהם כל כך עמוקה עד שלא ניתן לקיים שיחה רגועה בין נציגיהם. כאלו הם למשל: פתרון "שתי מדינות לשני עמים"; סלק; ירדנה/עופרה (ועד היום אני לא מבין איך אפשר בכלל להשוות ביניהן. ברור שירדנה!); לנסוע לחו"ל עם הילדים. וגם אייל שני.

מי שטרם הכריע בסוגיה "אייל שני -- כן או לא?", ככל הנראה אינו מכיר את האיש. המדובר בשף של מסעדת מסעדת "אוקיינוס" ההיסטורית, אשר מאז נשאר תמיד בשטח, בכל מיני צורות. לפני כשנתיים, פתח את מסעדת "סלון" הסודית-למחצה, ולפני כשנה פתח את "צפון אברקסס" העממית יותר. חלק מן המוזרויות הקשורות לאיש -- ואלו הן אשר מושכות לכיוונו חלק מן החצים המופנים לעברו מצד המחנה היריב -- באות לידי ביטוי בשמות בהם הוא מכתיר את מנותיו. "ממליגה לוהטת מתירס חי ועטופה ברוטב עגבניות שחורות ומעוננות בפרמזן" (צפון אברקסס), "ניסואז של טונה טרייה, זרוע מפחידה של אוקטופוס, תינוקות פול רכים ולפת שעוד לא נולדה" (סלון), "כרובית תינוקת" (צפון אברקסס), "10 סוגי עגבניות שאין מי שיגדל אותן יותר" (צפון אברקסס), "מקרה חד פעמי של לוקוס סלעים אדום שנדוג בעזה, נצלה לעת ערב בשלמותו בדוד כביסה מאוזבקיסטן, בקרם של 3 קילו עגבניות פראיות" (סלון), "פסטת תינוקות קלמארי, שלאחר מאבק עצוב בן ארבעה חודשים הצליחו לפרוץ את חומת המדוזות האימתניות שסגרו את הים מלבוא ליבשה" (סלון) -- הם רק חלק מן הדוגמאות. עכשיו כבר ברור לגמרי למה הכינוי "פלצן" מופיע תדיר לצד שמו של שני.

לבושתי, נחשפתי במלוא העוצמה לתופעה ושמה אייל שני רק לפני כשש שנים, כאשר הוא החל לפרסם -- ביחד עם זוגתו, מירי חנוך -- את "השף הפרטי שלי", במסגרת מדור האוכל של "מוסף הארץ". שני וחנוך החליפו בתפקיד את נירה רוסו האגדית ואת "סודות מן המטבח" שלה, אשר ליווה אותי מאז התחיל הרומן שלי עם "הארץ". בהתחלה כעסתי: איך העיתון "שלי" עושה דבר כזה? מוותר על בשלנית המוערכת על כולם לטובת כמה הגיגים בלתי-מובנים-בעליל של איזה פלצן? מי בכלל יכול להכין את מה שהוא כותב? ולמה? אחד הטורים הראשונים של שני (שהיה אחראי למתכונים; חנוך היתה אחראית בעיקר לטקסטים המלווים) עסק בהכנה של חביתה ב -- 12 שלבים. חביתה! בשנים-עשר שלבים!!! אם זה לא הזוי, אז מה כן?! אם עד לאותו שלב חשבתי שפרסום הטור על ידי שני היה טעות, לאחר קריאתו -- הייתי בטוח בזה!

אבל אז, ובניגוד גמור לאופיי, ניסיתי. כן, כן, הקפדתי על כל שלב ושלב, מתזמן בדיוק את השניות ומקפיד בדקדוק רב על הפרטים.

אותו נסיון הוליד תוצר מוזר ונפלא. זה הצליח. היתה זו החביתה הטעימה ביותר שהכנתי מעודי. היא היתה כל כך טעימה ומפתיעה, עד שבמשך שבועות לאחר מכן הצקתי לכל הסובבים אותי ולכל מכריי (טוב, בסך הכל לא מדובר בהרבה אנשים), על מנת שינסו. יותר מזאת, הכנתי את החביתה הזו בעת מפגש חברים, ואכן זכיתי לתגובות חמות. ומה הבדיל בין החביתה המופלאה ההיא, לבין אלו שהכנתי עד אז? בסך הכל הקפדה על כמה כללים, בסיסיים למדי, ומעט אימון. ואיזה הבדל זה היה! המקרה הזה הוכיח לי לא רק שטעיתי, אלא שמדובר בתופעה שאיני יכול להתעלם ממנה (לא החביתה, אלא אייל שני). בהמשך, חשף בפניי המדור של שני וחנוך עוד כמה מתכונים מופלאים, שבכולם שלטו הפשטות וההקפדה על פרטים.

בינתיים, התחלפו שוב הידיים הכותבות את מדור האוכל ב"מוסף הארץ" (הפעם אני באמת כועס!), אך אני עדיין שותה בצמא את כל הגיגיו של שני כל אימת שאני יכול. ואני מבין -- בעקבות הסבריו המאירים -- שאוכל הוא אף פעם לא רק אוכל. ב"סלון", אמנם, טרם ביקרתי (מי מוכן לממן לי ביקור שם?), אך ב"צפון אברקסס" ביקרתי גם ביקרתי. והיתה זו חוויה מופלאה.

* * *
וכל ההקדמה הארוכה הזו נועדה לומר דבר אחד: למען הגילוי הנאות, איני בא בידיים נקיות כאשר אני בא לשפוט את הגיגיו ההזויים של אייל שני… ההמשך, כאמור, מחר. אבל עוד לפני כן, הצצה לעולמו הפנימי (והחיצוני) של האיש, בקטע מתוך פינת ביקורת צרכנות בתוכנית "לילה כלכלי" עם שרון גל (ערוץ 10). כדאי לצפות עד הסוף: