לא סתם הקדמתי את הדיון הזה בדברים סמי-אפולוגטיים אודות היחס שלי לשף אייל שני. עם זאת, שני מצליח לבטא בחדות ובחריפות, ותוך היכרות עמוקה עם הנושא, את מה שאני מרגיש מזה זמן רב. את מדוריו במוסף "הארץ", כאמור, בלעתי בשקיקה, כמו גם את המנות שהגיש ב"צפון אברקסס". הפעם, הלהיבו אותי דבריו ב"העולם הבוקר" בערב שבועות האחרון. שני הוזמן לדבר על חלב, אך בין לבין היגג על כל אשר חשקה נפשו. וכל העת הזו, הוא לוטש עיניים למיני המאכלים הפרושים על השולחן באולפן ואף טובל אצבעותיו בהם (ואלו לא נראים ולו לרגע אחד כל משך הראיון, מה שמעצים את חוויית הצפייה בשני הלוטש והממולל).

כל כך חזקים היו דבריו שם (בעיניי), עד שהרגשתי צורך עז לתמלל את הראיון כולו. וכיוון שיש פה קטעים כל כך חזקים -- החלטתי שדי בקטע זה, על תמלולו המלא (ההדגשות -- שלי), כדי לשמש בחלק ב' בטרילוגיה הזו.

אברי גלעד: הנה אייל שני. שלום כבודו.
אייל שני: בוקר.
גלעד: הסדרה הנהדרת "איפה האוכל", המתחקה אחרי מקורותיו של המזון שאנחנו אוכלים, משודרת בערוץ 8 ב"הוט", ו… זמן טוב אם כך לדבר על החלב. אוי, כמה אתה מיילל על החלב בסרט…
שני: למה מיילל?
גלעד: מיילל על החלב ה"מהומגן", על זה שהחלב היה פעם בעל טעמים שונים, בעל איכויות שונות.
הילה קורח: אפשר לראות קטע?
גלעד: בוא נראה קטע פשוט, למה אני פה? לכלות את מילותיי?!

[קטע מן הסדרה "איפה האוכל"]

רפתן: בעבר הרחוק, אם היו נשארים בצלים בשטח, הייתי עושה ירק לפירות, מכין מזון… פעם… כשהייתי נותן להן לאכול, הרגשתי בחלב טעם וריח של בצל. יותר גרוע מזה -- שום, שהוא יותר דומיננטי.
שני: יותר נפלא מזה, אתה מתכוון.
רפתן: יותר נפלא. כן… אתה תגיד כך, אני אגיד אחרת. הוא יותר דומיננטי.
שני: היית עושה להם סלט בעצם.
רפתן: זה היה משאיר טעם לחלב. ואת זה היום הם לא יקבלו. הם יפסלו את החלב.
שני: הבנתי. ניטרלי לגמרי הם רוצים.
רפתן: כן.
שני: חלב אפס-אפס כזה…
רפתן: כן.
שני: חלב-חלב, חלב כלום.
רפתן: כן.

[בחזרה לאולפן]

קורח: אתה מדבר על זה כאילו זה דבר רע. מה הבעיה בחלב שאין לו טעם לוואי של שום?
שני: את חיה בלי געגועים לשום, בלי געגועים לבצל, בלי געגועים לפרחים בחיים שלך.
קורח: אני אוכלת את השום והבצל שלי במאכלים אחרים.
שני: במה את אוכלת טעם של פרחים?
קורח: של פרחים… זה… פרחים, באמת, פה נפלתי…
שני: את רואה תמונות על מסכים של פרחים, בלי געגועים את רואה את זה. אבל פעם חלב היה מכיל את זה, ז'תומרת הוא מכיל את זה, אבל מביאים את הכל ל"אין", ל"כלום", ועל זה בונים חג.
גלעד (צוחק): תודה לך!
קורח: וואו…
גלעד: [...] ככל שהלכו השנים והתקדמו, בעצם עשו האחדה של המזון של הפרות, נכון?
שני: העלמה של מאיפה זה בא. וזה אבסטרקטיזציה לקרטון, כן… משהו כזה, אחרת תחשוק בקפה לשים חלב.
קורח: למה בעצם?
שני: אני הכרתי את האישה שלי… בבוקר הראשון היה לי קפה שחור עם חלב, וזה סמל של… של כל מה שנעשה טוב בחיים שלי… אבל אין לי זכרון מעבר לזה איזה טעם היה לזה.
גלעד: חלב היום, למעשה… מדלל בצבע לבן [...] זה תפקידו. הוא כמעט חסר טעם.
שני: הוא… כן… איפה שמשהו מנסה לפרוץ החוצה, הוא מעגל אותו, ומונע כל פציעה בדרכך עם הקפה או עם הדייסה לאיזשהו מקום.
קורח: למה אבל, למה התהליך הזה קרה?
שני: למה התהליך הזה? כדי למכור מיליונים ביום. כי תארי לך, אם לאחד היה טעם של פרחים ולשני היה טעם של פחם.
גלעד: פחם? איך בא פחם לחלב?
שני: כן.. ואני טעמתי מהפרה… היתה אחת שהיה לה טעם של פחם מדהים.
גלעד: היא התכוננה לזה שהולכים לעשות ממנה על האש.
שני (צוחק במבוכה): בכל מקרה, כל הזמן שהם גודלות ברפת, מתכוננים שהם ימותו, וזה בסופו של דבר, אתה יודע… נותנים להם את התנאי-מחיה הכי טובים. למה? כי מבינים שפרה אוהבת שקט, שלווה, בייחוד שגרה, זה פשוט מתבטא בליטרים של חלב. אבל יש שם איזה ידיעה שעוטפת את כל הגדרות, שזאת חיה שנולדה בשביל למות. וזאת הטרגדיה הגדולה. לא זה שהיא מתה. אתה נולדת כדי לחיות, אפילו הדג בים שאולי תאכל אותו הערב על צלחת -- נולד כדי לחיות. ואז במקרה דגו אותו, מאורע טרמינלי, גם בטבע הוא היה יכול להיטרף עכשיו. אבל הוא נולד עם כל אפשרויות החיים, כמוך. הן לא. מסומנות.
גלעד: בסדר, אבל לא רק הן מסומנות. כל הבשר שאנחנו אוכלים היום… גם התרנגולות [...] אבל בעצם אתה קורא תיגר על תעשיית המזון, אתה מצייר אותה כאיזה משהו על גבול השטני, כשבעצם זו הדרך היחידה להסדיר ייצור מזון עבור, לא יודע, שישה מיליארד איש, אין דרך אחרת! מה, כל פרה עכשיו נגדל אותה פה לתורה ומצוות?
שני: תראה, הייאוש הבסיסי זה באמת שבעה מיליארד האנשים, אתה יודע… יש לך הכל ובכל דבר יש לך מהות -- ואין לך אותו בסוף. ז'תומרת, כל מה שיש: חולצה זו לא חולצה, טיסה זו לא טיסה, מכונית זה לא בדיוק… זה הכל מלא דברים כאלה שממלאים אותך באיזה מין ייאוש ועצב, ואתה חושב: זה בגלל שעשית איזה משהו. לא, בגלל שישבת במקום שהוא לא מדויק כלפיך; בגלל שאכלת אוכל שאף אחד לא ראה אותך כשהוא עשה אותו; בגלל שאתה לובש את החולצה הזו שנעשתה באיזה מתפרה, במקרה נפלת לתוך החולצה הזאת אתה. אני לא יודע איך מנהלים שבעה מיליארד איש…
גלעד: היית מעוניין לנהל אותם?
שני: לא…
קורח: אתה מצפה אבל מכל אדם שמכין אוכל או שמייצר אוכל, שימזמז את הבננה כמו שאתה עושה במהלך הראיון? כי זה דורש הרבה תשומת לב.
שני: אני אגיד לך מה אני מצפה…
גלעד: בבקשה!
שני: אני מצפה מכל… יש לנו עיניים, ועם העיניים האלה אני מצפה שנביט בדבר שאנחנו עושים, ונחשוב שזה כל העולם שלנו. זה עושה איזה עצירה רגע. וגם אם את לא יכולה לעשות את זה אחרת, את יודעת שזה היה צריך להיות טיפטיפה אחרת.
גלעד: בוא נראה עוד קטע מהסרט שלך על החלב.

[עוד קטע מהסרט]

רפתן: מעבר לחלב ולשומן ולחלבון, אנחנו רוצים רגליים חזקות, עטין יפה…
שני: רגליים חזקות למה? שיישא את כל העיוות הזה שנוצר בהן?
רפתן: זה נכון, זה נכון. אבולוציונית, יש לנו פה מוטציה. שואלים אותי, תגיד לי -- כשרואים באולפנים שאנחנו הולכים לעזור בהמלטה -- מה היה קורה בטבע? [...] אני אומר, זה לא טבע. לקחנו פרה, יצרנו מוטציה. עגל צריך, כמה? 1000 ליטר אולי -- אולי אלף ליטר -- עד שהוא… עד שהוא נגמל. ופרה מייצרת לך קרוב ל-20 אלף, כלומר היא היתה יכולה לגדל כמו כלום 25-20 עגלים. ברור שפיתחנו פה איזושהי מוטציה ואנחנו מחזיקים אותה בתנאים… זה לא טבע. היה טבע, זה כבר לא טבע.

[בחזרה לאולפן]

גלעד: אז חוץ מלזרוע ייאוש ומרירות בלבו של…
שני: למה יאוש ומרירות? תקווה!
גלעד: כיוון שאי אפשר להימלט מזה, אי אפשר להימלט מהשיטה. אתה לא יכול לחיות איזה… אתה יודע, אתה יכול לעבור לגליל, למצפה חרדונים, להחזיק פרה אחת ועז אחת ושתי שיבולים, ולייצר את כל מזונך בעצמך ולשיר להם שיר סרנדה.
שני: הכל בסדר בחיים. באמת, גם לקנות קרטון 3% מוטציה, קרטון חלב, זה גם בסדר גמור. רק תדע את זה, תכיל בתוך עצמך את הכל. זה יהיה לך הרבה יותר טוב. זה לא ייאוש בכלל. רק תבין את זה. ותמיד תוכל לבחור. הבחירה הזו מתגברת על כל המוטציות, מפנה את כל העצב שהן עושות בך מבלי שאתה יודע.
גלעד: אני לא בטוח, אני לא בטוח [...] אין לך בחירה אמיתית, כיוון שזה גם עניין כלכלי, כיוון שהמוצרים התעשתיים חסרי האישיות האלה הם זולים בהרבה, מכיוון שתהליכי הייצור שלהם הרבה יותר יעילים [...] האדם הפשוט, הרגיל, לא יכול ללכת על אורגני, ביצי חופש וסטייק נופש.
שני: מי אמר את זה? תראה… לי יש ברירת מחדל: אני יכול לקחת פרוסת לחם, לשים עליה כמה טיפות שמן זית, ובזה אני מסודר. לא צריך יותר שום דבר בחיים. אם מזדמן לי משהו נהדר -- אני אעשה את זה. אבל לא צריך, יש לי את הבטחון במשהו אחד שאני יודע.

* * *
בעת עריכת שורות אלו, זוהי לי הפעם העשרימית בערך בה אני צופה בקליפ הזה, ובכל פעם אני תוהה מחדש מה חושבים אחרים על דברים אלו. ובפרט, אני תוהה בכל פעם מחדש מה אני רואה מן הפינה הקטנה שלי. ועל כך -- מחר.