15 השנים שלחפו מאז השתחררתי משירות סדיר חולפות לי בראש, עת אני יושב ליד השולחן ורואה אותה מתקרבת. הנה היא פוסעת לעברי, מנופפת אליי בידיה, וחיוך גדול עולה על פניה. היא מתקרבת, ואני מרגיש כאילו אני עף בבת-אחת 15 שנה לאחור. הרוח מכה בפניי. היא לא השתנתה (באמת!). היא טוענת שגם אני לא (נו, באמת!).

* * *
לפני ימים אחדים, בעיצומו של גל נוסטלגי אשר תקף אותי, חיפשתי כמה שמות של חבר'ה מהגדוד. דבר הוביל לדבר, ולפתע עלה שמה. לא חיפשתי אותה, אבל איך יכולתי לשכוח? א', מש"קית החינוך האגדית של הגדוד. כבר כשראיתי את שמה על המסך, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. וכשראיתי את תמונותיה בפייסבוק, הכל הפך מוחשי.

הנה אני לבוש מדים, משוטט ברחבי הבסיס בזמנים החופשיים שהתוויתי לי, מקשקש עם עוד כמה שהזמן שלהם הוכתב על-ידם. א' היתה ללא ספק משב רוח רענן בנוף התותחני המקובל, ולא רק משום שהיתה בת-בין-בנים (והימים ימי "בנים בלבד", בניגוד לערבוביה המותרת היום), אלא משום שהיתה בעלת אופי כובש. מדברת בהתלהבות, צוחקת, מעורבת. ומה שהכי זכור לי: גנובה. ואין לי מושג אם משתמשים עוד במילה הזו היום. כמה מגברברי הגדוד היו, ללא ספק, דלוקים עליה (אין לי מושג אם עוד משתמשים בביטוי הזה היום). אני הייתי עסוק בהתאהבות במישהי אחרת, אך עם מש"קית החינוך קשקשתי הרבה.

אחרי כמה מסרים שהחלפנו, קבענו להיפגש, שכן היו לה סידורים באוניברסיטה. שולחן האוכל ברחבה שמתחת לבניין, עליו אני אוכל מדי פעם את ארוחות הצהריים, נראה עכשיו אחרת לגמרי. כאילו עקרו אותו ממקומו הטבעי בבסיס בבקעה או ברמת הגולן, כאילו האבק שנצבר עליו הוא אבק שיירות התומ"תים והנגמ"שים, וכאילו צבעו האפור הוא צבע הסוואה בתרגיל צבאי. ומשני צידיו של השולחן הזה ישבנו, א' ואני, אחרי 15 שנה שלא נפגשנו.

* * *
על מה מדברים אחרי 15 שנה? מן המעט שזכרתי מן התקופה ההיא ומא', ידעתי שלא תהיה בעיה . וצדקתי. קפצנו מן העבר הרחוק לעבר הקרוב, להווה ואף לעתיד. דיברנו על שעבר עלינו ועל מה שאנחנו חושבים על כך. דיברנו על בחירות, על אהבות, על זכרונות, על שינויים. דיברנו ונזכרנו, ואפילו דיברנו על מה ששכחנו.

15 שנה חלפו, אך כשישבתי עם א' ודיברנו, ידעתי שאני לא אותו חייל-פז"מניק שהייתי כשנפגשנו. אני כבר לא שם. ישבתי ודיברתי איתה ממרחק השנים, למוד נסיון ונסיונות, עשיר בחוויות, עמוס במטלות ובאחריויות (ונזכר שכבר חשתי כך פעם בפגישה אחרת ממרחק קצת-פחות-שנים). אך לרגעים במהלך השיחה, חשבתי על כמה היה טוב לי אז, בלי מחויבויות ובלי צורך להתאמץ מדי, ועם האפשרות לשוטט ברחבי הבסיס בזמן החופשי שהתוויתי לעצמי. ומיד ידעתי שגם עכשיו טוב לי.

וכשפגישתנו תמה וא' הלכה עד למי-יודע-מתי-ניפגש-בפעם-הבאה, החיוך נשאר על פניי.