2019 פברואר | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

פוסטים מחודש — פברואר 2019

במילה אחת: חד (הילדון בן חמש-עשרה)

אם יש מילה אחת שמתארת אותך, זו המילה "חד".
אתה קולט דברים מיד
באופן מופלא ומיוחד
כל דבר קטן נגלה אליך, אי אפשר
להסתיר ממך עקום או ישר
אתה על זה עולה מיד.
חד.

גם אם העניינים מתרחשים בחדר אחד
ואתה עסוק בחדר אחר
לא בוחר
להקשיב, אלא בכלל משחק, מול מסך
(כלומר, מול שלושה
בלי בושה)
ועם אוזניות
ועסוק במקביל גם בכמה שיחות
אתה מיד נדרך
האנטנות שלך קלטו את המרוחק
ואתה לא מנותק.
(אגב, מעניין שכשאתה שם, עם אוזניות, עסוק
ואנחנו רוצים לשאול אותך משהו פָּעוּט –
אנחנו קוראים לך מקרוב, חזק [לא בקול חנוק]
ופתאום נעלמת החדוּת
ואתה לא שומע כלום גם בקריאה החמישית
או השישית…)

אתה חד כשאתה נתקל בבעיה מאתגרת
וניגש אליה מיידית, כך ולא אחרת
בוחן סימנים, מבין את המצב
מנתח… ופותר, ללא מאמץ רב
וגם החברים שלך יודעים שאתה חד בפתרונות
ולכן, אתה בשבילם הכותל לפניות
כשהם נתקלים בבעיות
ולא מפליא שאת מה שהם לא פתרו ביומיים
אתה מצליח, בחדות, לפצח בדקותיים.

אתה חד כשאתה יודע מה אתה רוצה
שולף במהירות שמות ומחירים שיעשו אותך מרוצה
המקלדת הזו, לא זאת
האוזניות האלו, לא אחרות
ועכבר כזה בדיוק!
זה בדוק!
ואחרי שחולפת תקופה עם בדיוק מה שרצית
אתה, באופן חד וברור, יודע שטעית
ובעצם רצית משהו אחר
כנראה התבלבלת, או חשבת שאתה זוכר
נכון וטעית
כלומר, רצית
בעצם קצת שונה
וכמובן זה משנה
ומעכשיו אתה חד ברצון החדש, ליעד מוכוון
(עד שיגיע רצון אחר, כמובן…).

וכשמשוחחים איתך – גם אז אתה חד
באופן מיוחד.
לא שזה קורה תדיר,
זה כשלעצמו מאורע נדיר
קצת כמו רצף של סטרייקים בבאולינג
או כמו לנצח בקארטינג
מבלי ללחוץ על דוושת הגז
או כמו ליהנות ממשקה קולה לא מוגז.
הרי בדרך כלל אתה לא שש לשיחה
(וזה האנדרסטייטמנט של העשור)…
מזל שלפעמים אתה רוצה משהו כל כך הרבה
(בדרך כלל, כמובן, זה קשור למחשב)
ולכן נאלץ לעצור
ואשכרה לדבר, בקול, להפיק מילים מהפה
ולקוות שנתחשב.
ובאותם רגעים ספורים
אתה מנפיק טיעונים ברורים
כלומר, חדים
לעיתים משכנעים למדי
ואם לא השתכנענו – אתה חופר עד בלי די
נשאר מפוקס, מרוכז במטרה
שולף עוד הסברים על פי גודל הצרה
ואם הסכמנו – אתה מיד נעלם
צולל בחזרה לעולם
המסכִּים
גורם לנו לתהות אם היינו צריכים להסכים.

ולפעמים, אתה חד כמו סכין
(לא כזה למריחת חמאה, אלא כזה שאפשר איתו להכין
סלט בשניות בלי שום מאמץ
עם חתיכות קטנטנות – סלט מקוצץ)
ואולי אפילו חד כמו חרב
שהושחזה טרום מלחמה מבוקר עד ערב
חד כמו פצירה או אולר, כמו זכוכית שנשברה מכוס
בקיצור, חד כל כך שאי אפשר היה להעלות אותך למטוס.
זה קורה בעיקר כשאתה עצבני
לרוב, בגלל משהו שקרה על המסך הראשון או השלישי או השני
ואז, אם מישהו מעז איתך
לדבר, או לזרוק בדיחה
אתה מגיב בצורה חדה
כל כך חדה
ואתה לא תֵּדַע
שמרוב חדות זה גם פוצע
ומחורר כמו מרצע.

ילדון שלנו, אתה כבר בן חמש-עשרה, זה בלתי נתפס!
(בדיוק ההיפך מקוץ במכנס)
ואם היו נותנים לי שקל על כל פעם שהייתי חושב על זה
(כולל על הפעמים בהם הפכתי להוזה)
הייתי יכול לממן ללא חסר
גלקסי S-עשר
(ואם היו נותנים לי דולר בכל פעם, הייתי יכול לממן, בלי היסוס,
את ה – S-עשר-פלוס.)
אנחנו מקווים שתמשיך להיות חד
באופן מיוחד
כמו שרק אתה יודע, לא כמו כל אחד.

דע שאנחנו אוהבים אותך מאוד!
(בלי הפסקה, עוד ועוד)
ואם קצת תצא מהמקומות שנשלטים על ידי ביט ובייט
ואם קצת תסתכל מחוץ לפורטנייט
אם קצת תשתף, תנסה קצת דיבור
(אפילו טיפה, גם זה יהיה שיפור)
מה שיקרה, אנחנו בטוחים,
הוא שאנחנו נצא מאוד מורווחים!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

22 בפברואר 2019   אין תגובות

שאלות

"אבא, אפשר?"
"אבא, מותר?"
כך הם שואלים על כ—ל דבר
ולי כבר נמאס מכל השאלות
אבל יותר מזה – מפחיד אותי מאוד
שיום יבוא (הו, יום אומלל)
והם לא ישאלו אותי בכלל…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

20 בפברואר 2019   אין תגובות

חללים של אובדן

דברים שקראתי אל מול קברו של סבי, מרדכי ליבנת (ליבמן) ז"ל (נולד 1903, וולוצ'יסק Volochisk, אוקראינה; נפטר 1992, כפר ויתקין) – מראשוני המתיישבים בכפר ויתקין – במלאת 27 שנים למותו.

עם השנים, נפערים בנו חללים של אובדן
והזמן דן
אותם להישאר
להדגיש את החסר.
בהתחלה, הם בצורה של שבר זכוכית
וגם פוצעים כמוה, כמעט מכל זווית.
אחר כך הם מתעגלים, לאט, לא בכוח
לא מאפשרים לשכוח
ועם זאת, נותנים מנוחה, מרגוע
וכשרוצים – אפשר בהם לנגוע
ולהתעצב או להתנחם או סתם לחשוב
ככה זה כשאתה עגול, אתה מתמסר, אתה טוב.

וכשהשעון ממשיך להסתובב ואתה מתבגר
קורה דבר מוזר: משהו סוגר
על החללים האלה, והם נאלצים
לשלוח לכל עבר קוצים.
ולכן, מדי פעם, בלי שום הכנה,
ברגע כלשהו בין שינה לשינה
אתה נדקר
ואז אתה מבין שאתה לא הוזה
אתה מבין מאיפה זה.
ואז אתה נזכר.

הקוצים האלו דוקרים אותי במפתיע
בלי בכלל שאני מבין שזה הולך להגיע…

זה קורה לפעמים בגלל אבוקדו ירוק
או אשכולית שלמה, ללא שריטה
שמזכירים לי נסיעה בטרקטור אל הרחוק
ומזכירים לי פרדס ומטע
ויותר מכל מזכירים לי קירבה עם טעם
מיוחד
ואז הקוץ דוקר אותי עוד פעם
אחת.

זה קורה לפעמים בגלל
שקית ביסלי בטעם פלאפל או ברביקיו או בצל
ועד היום לא סיפרתי לילדיי
שאת הביסלים הייתי מפזר בשתי ידיי
על השולחן שבחלל הכניסה
(תמיד ישבתי קרוב אליו, עם גבי למזווה, והוא בראש וגבו למטבח)
והייתי מרכיב מהם צורות, ובין לבין לוקח נגיסה
היו שם יצירה ונשנוש, אך בעיקר להיות קרוב, הושט היד
להיות ליד
וזה היה מוצלח.
ובכל פעם שאני אומר לילדיי המתוקים
שעם אוכל לא משחקים
הכל לרגע מתערער
וקוץ נוסף אותי דוקר.

זה קורה לפעמים בגלל קייטנה
שמזכירה לי את אותה השנה
בה נשארתי לישון איתו בבית, ואני כבר נער,
כדי לצאת מוקדם אל קייטנת הטיולים, אל היער
ובערב אכלנו יחד חביתה
(ואני, כמובן, זוכר היטב שהקאתי אותה…)
והיה בארוחה הזו משהו כל כך אינטימי, כל כך אוהב
והנה הקוץ הזה שוב, ננעץ עמוק וכואב…

זה קורה לפעמים פעם בשבוע
ולפעמים פעמיים בשעה
אין מועד קבוע
וזה תמיד בהפתעה.
זה קורה הרבה מדי ומעט מדי
ואף פעם לא ביקשתי "די!"
כי כשהקוצים האלו מבפנים נוגעים
זה לא באמת דוקר. זה נעים.

ואני אסיר תודה על קיומן
של הדקירות
כי למרות ההפתעה, הן באות תמיד בזמן
מרחיקות
אותי
מן המציאותי,
זורקות
אל מחוזות ילדותי
אל תקופה שבה היה שֶׁקֶט וטוֹב
אל התקופה בה הוא היה קרוב.

ועכשיו – יש חלל בפנים שלא נותן לשכוח
והחלל הזה, כך מסתבר, נותן לי המון כוח
כי כל דקירה
מזכירה
ואז מכניסה פנימה את הזכרון דרך המקום הדקוּר
ושם, בתוך החלל, הוא – עם קודמיו ועם אלו שאחריו – אגוּר.

קטעי הזיכרונות האלו, הרהורים
הם כמו הגרגרים שבמאראקה מסתתרים
בלעדיהם – זו סתם קליפה שמחזיקים. כמו אור כבוי.
בלעדיהם – אין צליל, אין קצב, אין ליווי.
איתם – יש רחש בחש, יש ממש
איתם – יש משהו שמעורר אותך, נרגש.

וכך, אותו חלל, שראשיתו אובדן
הוא זה שדן
אותך למשמעות
נותן סימן ברגע שטות.
וכך, אותו חלל, שראשיתו אובדן ולא שאל אותך "האם?"
הוא בדיוק גם הדבר שמחבר לשרשרת החיים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

16 בפברואר 2019   2 תגובות

חומר טוב?

השבוע, התקיים הכנס הראשון של אוניברסיטת תל אביב לחדשנות בלמידה. האולם הגדול לא הצליח להכיל את מאות המרצים, מכל רחבי הקמפוס, שהתכנסו כדי לשמוע ולדון בנושאי הוראה. מי שמכיר את ההווי האקדמי בארץ – חייב היה להתרגש. במקום בו מודגש המחקר באופן בלעדי-כמעט, כינוס שכזה הוא מחזה כמעט הזוי. הקהל הרב שנכח במקום הדגיש את הצמא שיש לחידוש לא רק במחקר, אלא גם בהוראה. חשיבותו של הכנס הזה היא הרבה יותר מאשר בעצם קיומו, וברור שיהיה לו המשך. המסר העיקרי שעלה מן הכנס, אשר אורגן על ידי TAU Online, המרכז לחדשנות בלמידה, הוא שחייבים לעשות שינוי בהוראה ובלמידה באקדמיה, וכי שינוי כזה כבר קורה, עם או בלי קשר לטכנולוגיה.

כנסים בנושאי חינוך נוטים, לפעמים, לשכוח את הצדדים החשובים ביותר בתהליכי הוראה ולמידה: תלמידים ומורים. גם במובן זה, הכנס המדובר היה שונה. הכנס כולו סבב סביב המרצים, אשר בעניינים הוא דן – הם היו על הבמה והם היוו את הקהל. ומושב אחד מיוחד הוקדש לצד השני של אותה המטבע – הסטודנטים. פאנל מעניין, בהנחיית פרופ' אייל זיסר, סגן הרקטור, הוקדש לקולותיהם של הסטודנטים. חמישה סטודנטים וסטודנטיות ממחוזות שונים בקמפוס ומשלבי לימודים שונים התייצבו-התיישבו על הבמה, וחלקו את דעתם בנושא המתרחש בכיתות.

הסטודנטים דיברו באופן רהוט ומעניין, והציגו את דעתם הנוקבת על כך ש"הכיתה לא מתה", ולמרות החידושים הטכנולוגיים – אין תחליף לנוכחותם של מרצים שיעשירו אותם מידיעותיהם ומניסיונם. ועם זאת, חמישתם היו עקביים מאוד בהתייחס ל"דבר" בו הם מצפים להתעשר מן המרצים – ידע. כמעט ללא הבדל של דיסציפלינה או שלב-הלימודים, חמשת הסטודנטים לא הותירו מקום לספק: מה שהם מחפשים ללמוד באוניברסיטה זה תוכן!

על פניו, הדבר אינו מפתיע במיוחד. שנים על גבי שנים, מלמדים אותנו שמה שאנחנו צריכים ללמוד זה תוכן. אנחנו צריכים לרכוש ידע, להפגין בקיאות בידע, לצאת עשירים בידע, ובסופו של דבר – להשתמש בו (או שלא).

אלא שבשנים האחרונות, משתנה השיח בנושאי חינוך בעולם, ומתגבשת לה תובנה אחת ברורה: לא רק על הידע עומד העולם. להיפך! בעידן הידע הנוכחי, בו ידע הוא מצרך נגיש (יחסית) לרבים מאזרחי העולם, כדאי לאזרחי העתיד לרכוש מיומנויות חשובות. כך, למשל, פורום החינוך העולמי – בו חברים ארגונים גדולים וחשובים, למשל, אונסק"ו והבנק העולמי – פירסם לפני שנים אחדות מסמך מדיניות חדשני ומרתק, המפרט חזון חדש לחינוך. במסמך הזה, מפרט הפורום את החזון שלו לגבי המיומנויות החדשות לעידן הנוכחי, אשר עומדות על שלוש רגליים. הרגל האחת היא אוריינויות (קריאה, כתיבה, מדעים, תקשוב, כספים ותרבות/אזרחות); הרגל השנייה היא יכולות (חשיבה ביקורתית/פתרון בעיות, יצירתיות, תקשורת, שיתופיות); הרגל השלישית היא תכונות (סקרנות, יזמות, התמדה, סתגלנות, מנהיגות, מודעות חברתית-תרבותית). הנה כי כן, לא רק על הידע עומד העולם. גם המסגרת הרעיונית של ארגון P21 – הפועל לקידום למידה מיטבית במאה ה-21 – שמה, לצד היסודות התוכניים, מיומנויות חשובות.

כיוון שהמיומנויות ה"חדשות" הללו עומדות בליבו של המחקר שלי, אני שבוי בתוכן, ובעבורי הן עובדה בת-קיימא. והנה, מסתבר שהסטודנטים הצעירים של ימינו חושבים עדיין במונחים הישנים, ומדברים על תוכן ועל ידע ולא על מיומנויות. (הבזק אחד קטן הופיע בדבריה של אחת המשתתפות בפאנל, סטודנטית למתמטיקה, שהזכירה כי רק מן המרצה בשיעורים היא יכולה לרכוש מעט אינטואיציה. עם זאת, אינטואיציה היא מיומנות אינהרנטית למחקר המתמטי ואינה בהכרח מיומנות לחיים.)

ואולי, בעצם, אני לא צריך להיות מופתע…

לפני כמה שבועות, שמעתי על שיחה שהתקיימה עם ילדי בית ספר יסודי, לא משנה איפה ולא משנה באיזה הקשר. כשנשאלו על נושאים הקשורים ללימודים, הם ידעו לומר בבהירות ש"המורה כל יום מלמדת אותנו חומר אחר", שחשוב "ללמוד למבחנים", כלומר, "לחזור [על החומר] בבית כדי לדעת במבחן". אחד מהם אף הרחיק וטען שצריך ללמוד את החומר, כדי "להתקבל לכמה דברים [כשתהיה] גדול, להוציא [ציון] טוב בבגרות כדי שתהיה לך עבודה".

כאמור, הארגונים העולמיים הגדולים העוסקים בחינוך במאה ה-21 חושבים אחרת. לדידם, יצירתיות, פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית, שיתופיות, תקשורת – כל אלו (ועוד) חשובים בשוק העבודה הנוכחי והעתידי הרבה יותר מאשר ידיעת חומר. הרשת מלאה בהרצאות מעוררות השראה בכיוון זה ובסרטוני הדגמה בהירים. אבל מה התלמידים של היום יודעים? ומה הסטודנטים יודעים? בדיוק את מה שמלמדים אותם. כיצד יידע תלמיד בית ספר יסודי שחשיבה ביקורתית היא חשובה, אם לא יאפשרו לו (כל הזמן) לחשוב באופן ביקורתי? וכיצד יידע סטודנט שעבודת צוות היא מיומנות נדרשת, אם לא יזמנו לו (כל הזמן) הזדמנויות לעבודה בצוות?

המיומנויות החשובות האלו, מיומנויות המאה ה-21, חייבות להפוך להיות חלק אינטגרלי מסדר היום של בתי ספר ואוניברסיטאות. אבל אי אפשר ללמד אותן כמו שמלמדים חומר בחשבון או בהיסטוריה. צריך כל הזמן להדגים אותן, ליישם אותן, להוות מודל לשימוש בהן. ופה טמון הקושי העיקרי בהכנסתן לשיגרת המערכת.

נכון לעכשיו, אנשי התעשייה, אשר אמורים לקלוט את בוגרי בתי הספר והאוניברסיטאות, הם כמו המוסכניק-שייקה, אשר מפטיר לעבר המוסכניק-גברי במערכון הקלאסי "המוסך": "מה, אני לא יודע שאתה לא יודע?". והבעיה היא שהתשובה שלילית באמת ובתמים. התלמידים, הסטודנטים, המורים, המרצים – רבים וטובים מהם לא יודעים. וחמור מזה, הם לא יודעים שהם לא יודעים. אם זו היתה בדיחה, קלראשו היה אומר עליה: "אני שמעתי את זה, אני נפלתי ברצפה". רק שבמקרה הזה, הבדיחה היא כולה על חשבוננו, וכולנו עוד עלולים ליפול נפילה כזו שיהיה לנו קשה להתאושש ממנה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

11 בפברואר 2019   אין תגובות