פוסטים מחודש — נובמבר 2021

דברים שקראתי בכינוס משפחתי של כל צאצאי סבי וסבתי – מרדכי ליבמן (1992-1903) וזהבה לבית שרייר (1977-1906).

אדם מתבגר. והזכרונות שאסף לאורך השנים מתבגרים איתו. חלקם נשכח, חלקם נזנח, וחלקם ננעץ עמוק בבשר החי. סל הזכרונות שלי מן החצר הזו ומן הבית שבחזיתה, ובעיקר מסבא—את סבתא לא זכיתי להכיר, הייתי בן שנתיים-וחצי כשנפטרה—גדוש. ואחד מהם, יחיד ומיוחד, כמו כל אחד מעמיתיו, מלווה אותי ומסרב לעזור.

זה מתחיל כך: אמצע שנות ה-80, אני לומד באחת השכבות הגבוהות של בית הספר היסודי, אולי בן 11, ובביקור השבועי אצל סבא בשבת, אני מספר לו, כמו בכל פעם, מה חדש. ובעת ההיא היו חדשות מסעירות: התחלנו ללכת למסיבות בימי שישי. היינו מתכנסים, ילדי הכיתה, בסלון הבית של מי שהזמין, יושבים ואוכלים רבעי פיתות עם חומוס, במבה, ביסלי גריל, ושומעים את משינה ורוקדים בצמדים את ריקוד הציפורים. זו היתה תקופה של שיא התמימות – מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה מזמן, כשהיינו ממש קטנים, בקושי זכרנו את תרגולי הירידה למקלט בבית הספר; האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה – ואנחנו היינו בגיל בו אין לך שום אחריות.

במסיבות ההן פיתחתי לי צעד ריקוד חדש. ובשבת ההיא, בה מתחיל שביל הזכרון המדובר, הדגמתי לסבא את הריקוד. הוא ישב בראש השולחן הגדול, בחדר שבכניסה, ואני עמדתי ליד הקיר שגבל עם המטבח, בטח נעלתי סנדלים, ורקדתי.

השנים חלפו, ומהר מאוד הפסקתי לרקוד. ימי הנערות עברו עליי ללא בילויים במועדונים וללא מסיבות סוערות. כך גם ימי הצבא. ואז, חודשים אחדים אחרי השחרור מהצבא, רגע לפני תחילת הלימודים לתואר הראשון – מצאתי את עצמי ברגע אחד קסום רוצה לרקוד. ולא באמת ידעתי איך.

זה היה במרומי אמפיתיאטרון עתיק, אשר בו הצטופפו כחמשת-אלפים איש להופעה של שלמה ארצי. ההופעה הראשונה שלי של שלמה ארצי.

כבר לא הייתי אז תמים. ימים ספורים קודם לכן פרצו מהומות מנהרת הכותל, וכבר הספקתי לחוות – בשנים שחלפו קודם לכן, בסוף תקופת התיכון ובמהלך השירות הצבאי – רכבת הרים רגשית של תקוות ואשליות ושברונן וחוזר חלילה, כמו רבים כמוני שהתבגרו בשנות ה-90. ושם, על מושב האבן בקיסריה, נעתקה נשימתי מול המחזה שנגלה אליי מן הבמה. וכשנעמדתי ביחד עם כל האלפים – הרגשתי חלק מהם. וכשראיתי אותם רוקדים – רציתי גם, אבל לא ידעתי לרקוד. או אז נזכרתי בריקוד ההוא, אותו הדגמתי לסבא יותר מעשור קודם לכן. והתחלתי לרקוד. ושם, כמעט 5 שנים אחרי שנפטר – סבא ליווה אותי בהופעה המכוננת.

ההופעה ההיא הדביקה אותי בְּחיידק שמסרב לעזוב, ומאז הייתי בששים הופעות של שלמה ארצי, פחות או יותר. ההופעות האלו הן חלק מהזהות האישית שלי וחלק מהזהות הזוגית של לבנת ושלי. ובכל פעם שאני שם, בהופעה, והמוזיקה מתחילה להיות קצבית, ואני נעמד ביחד עם כל האלפים, ואני רוצה לרקוד – יוצא לי הריקוד ההוא. גם אם הצעדים השתנו מעט והקצב קצת אחר – זה תמיד הריקוד ההוא. אותו אני לוקח איתי לאורך השנים לכל מקום אליו אני מגיע בעקבות החיידק הנפלא: קיסריה, רעננה, תל אביב, שוני, אילת, ים המלח, צמח, משגב, חיפה – ניו-יורק אפילו! בכל מקום אני נושא עמי את הריקוד ההוא מגיל 11, ופתאום אני שוב הילד ההוא, התמים, שמבקר את סבא. וסבא מלווה אותי ברגליי.

וכך מתחברים אצלי מדי כמה חודשים או שבועות – ולפעמים, בהפרש של כמה ימים – ההווה והעבר, פיצה איכותית וקערת במבה, שלמה ארצי ומשינה, אני וסבא. בכל הופעה הריקוד ההוא עולה לרגל. ואני מתרומם פתאום למעלה, מעל לכאן ולעכשיו, ממריא כמו הציפורים מריקוד הציפורים, ומתבונן מלמעלה על המתרחש. מביט על מי שאני היום, ונזכר במי שהייתי. ונזכר בו. ולתחושת האושר מן ההופעה המדהימה – תמיד היא מדהימה – מצטרף געגוע עז לשבתות ההן ולסבא ולילד התמים שהייתי. והאוויר שנכנס וממלא את הריאות מטלטל את הגוש שמטפס במעלה הגרון.

אדם מתבגר. והזכרונות שאסף לאורך השנים מתבגרים איתו. ולי יש זיכרון אחד מסבא שמלווה אותי באופן מיוחד. וכשאני שם, קרוב לבמה, ורוקד את הריקוד ההוא, וחושב על סבא – אני מרגיש הלכה למעשה את מה ששר שלמה ארצי: "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע".

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

דברים שקראתי באזכרה לציון 8 שנים לפטירתה של הניה רוזנברג (1913-1920), סבתה של זוֹשֶׁ.

לפני כמה חודשים—למעלה משבע שנים שנפטרה—אירחנו אצלנו בסלון את סבתא הניה, סבתה של זוֹשֶׁ. פעם, כשהילדים היו קטנים, היא היתה מגיעה אלינו בסופ"שים של חגיגות יומולדת משפחתיות, לדירה בנתניה, לאירוח על בסיס פנסיון מלא. הפעם, היא הגיעה רק לשעתיים. אבל השעתיים האלו תיזכרנה לפחות כמו אותם סופ"שים עמוסים של ימי הולדת.

הכנו את האוכל שהיא לימדה אותנו לאהוב—מרק לבן וכופתאות ונודלי—והתיישבנו מולה, כולנו, מאזינים בקשב רב למה שהיה לה לספר לנו. כמובן, היא היתה לבושה בקפידה, הרבה יותר מאיתנו, ופניה מאופרים ותכשיטים מעטרים אותה. והשיער הלבן שלה—שהמראֶה לו הביא את הילדון להגיד, בצעירותו, שהיא נראית כמו המלכה אליזבת—היה מסודר להפליא. וכך היא ישבה מולנו, כמו מלכה, ואנחנו האזנו בקשב רב לסיפור שהיא סיפרה רק לנו.

היא התרגשה מאוד כשהיא סיפרה לנו את הסיפור שלה, הסיפור הכי אישי וכואב שלה, והילדון והילדונצ'יק והבונבון והבונבונצ'יק שמעו אותו לראשונה. הילדון זכר אותה היטב, כמובן – הוא היה בן 9 כשנפטרה; הילדונצ'יק קצת פחות, היה אז בן 6; הבונבון היה אז רק בן 3 ולא זוכר; והבונבונצ'יק היה בן חודשים אחדים כשפגש אותה בפעם הראשונה ובפעם השנייה והאחרונה – היא הספיקה להכיר אותו, אך הוא לא זכה. בתמונות שצילמתי בביקור הראשון שלנו בטבעון אחרי החזרה ארצה עם הבונבונצ'יק, רואים את היד הקטנה והעדינה שלו אחוזה ביד חרושת הקמטים שלה. יד ביד, מממשים את המגע שרק נרמז בציור "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו – שם, האלוהים הזקן יוצק חיים באדם שזה עתה נוצר, אצבעותיהם כמעט נוגעות זו בזו; ובתמונות שצילמתי, היא, הזקנה, ספק-אוחזת-ספק-נאחזת בנין הצעיר שנוצר רק חודשים ספורים קודם לכן. עיניה—שאינן נראות בתמונה—נצצו. ניצוץ החיים שלה כבה שבועות אחדים לאחר מכן.

ובסלון שלנו, בפגישה המיוחדת שיזמנו איתה לציון יום השואה האחרון, היא העבירה אלינו את ניצוצות החיים שלה כדי שנשמור אותם. ולא רק את שלה – גם ניצוצות החיים של הוריה ושל אחֶיה ושל בעלה ושל יתר בני המשפחה עברו ממנה אלינו, כדי שנזכה גם אנחנו באור שהם הפיצו פעם.

יש כל כך הרבה "בגלל" בסיפור ששמענו, כל כך הרבה גורמים שאפשר להאשים: למשל, אלו שפגעו ואלו שהורו לפגוע ואלו שלא מנעו מלפגוע. זה נדוש, כי על כל ה"בגלל"-ים האלו אנחנו שומעים כל שנה. אבל יש גם כל כך הרבה "בזכות", כל כך הרבה גורמים שאפשרו לנו לארח אותה בסלון שלנו ולשמוע את הסיפור הזה, וצריך לדבר גם עליהם: למשל, מי שיזם את התיעוד ומי שתיעד ואפילו מי שהמציא את האינטרנט ואת הטלוויזיה החכמה. אבל העיקר היה בזכותה, שעברה את כל הדרך הארוכה הזו והחליטה לספר.

ולנו היתה את הזכות הגדולה ביותר: לבלות איתה שעתיים בסלון ביתנו, ולהרגיש לרגע אחד כאילו היא שוב שם, קרוב קרוב, בשר ודם.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.