"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

הסיוט הכי גדול שלי בתיכון היה שיעורי ספורט. כל הפחדים שלי (ולא רק אלו הקשורים לכושר הגופני) התנקזו לשם. ובתוך היקום של שיעורי הספורט, השיעורים בהם היה צריך לרוץ היו אלו מהם הכי סבלתי. מה לי ולרוץ? את ריצת אלף-מטר (ואולי אלפיים?) קיימנו בתחתית הגבעה עליה שכן בית הספר, בכביש מישורי ושומם למדי. היינו הולכים בקבוצה אל עבר נקודת ההתחלה – אני מלא חששות – וכשהגענו, היה המורה להתעמלות מזניק אותנו. אחרי שלושה צעדים בערך כבר הייתי כולי מתנשף, אחרי עשרה צעדים כבר הייתי אחרון בשיירה, ובפועל השלמתי הליכת אלף-מטר ולא ריצת אלף-מטר.

קצת לפני הגיוס לצבא, החלטתי להיכנס לכושר. הייתי נוסע עם הרכב של הוריי לנקודה הנמוכה ביותר בתחתית הגבעה אשר בראשה התגוררתי, ורץ קצת בכביש מישורי ושומם למדי. אחרי כמה פעמים נשברתי.

הסיוט הכי גדול שלי בצבא היה הריצות. הרבה יותר מהצעקות של המ"פ או של המג"ד (ובהחלט היו כאלו), הרבה יותר מלסגור שבת (וסגרתי כמה וכמה פעמים), הרבה יותר מכל דבר אחר. בשלב מסוים של הטירונות, הצלחתי איכשהו להתחמק מאחת הריצות הארוכות שהיוו חלק מן ההכנות למסע הכומתה הארוך. וגם מזו שאחריה. לאחר שתי ההיעדרויות האלו, קבע מישהו בפלוגה שאני לא מסוגל להמשיך על פי סרגל המאמצים של שאר חיילי הפלוגה, וכי אני לא יכול לרוץ את כל מסע הכומתה, אלא רק מעט בסופו. לאושר שלי לא היה גבול, ואפילו לרגע אחד לא חשבתי על כך שאפסיד את מה שבאמת עומד מאחורי המסע הזה: מתיחת גבולות, עמידה ביעדים, גאוות יחידה, תחושת שייכות חברתית.

בתום השנה הראשונה ללימודים בטכניון, אחרי תקופת מבחנים לחוצה שגרמה לי להעלות 20 ק"ג(!!!), החלטתי להשיל את המטען העודף. ערכתי שינויים דיאטטיים דרסטיים, והתחלתי לרוץ. הייתי יוצא בשעות הערב מחדרי במעונות, מחובר לאוזניות, ורץ ברחבי הקמפוס. אחרי כמה פעמים נשברתי.

וכך, מאז ומתמיד שתי המילים "אני" ו"ריצה" היוו את אחד הניגודים הכי גדולים של חיי, לצד "אני" ו"כושר גרפי". אלא שבניגוד לצמד השני, לזה הראשון לא קדמו שום חוויות טראומתיות. אף אחד לא אמר לי שאני לא יכול לרוץ, הרי ניסיתי בעצמי והבנתי שזה ממש לא בשבילי.

* * *

מאז הימים ההם, הספורט היחיד שעשיתי בשנים האחרונות היה לצעוד מהבית לתחנת הרכבת (15 דק'), אחר כך מתחנת הרכבת לעבודה (15 דק' בעלייה תלולה), ובסוף היום לחזור את שני המקטעים האלו. הליכה תמיד היתה הפעילות הגופנית המועדפת עליי, ובעת שיטוטים בערים אני מסוגל ללכת שעות על גבי שעות ולהמשיך ללכת ללא הפסקה. דא עקא, לא מצאתי זמן למיסוד ההליכה כפעילות גופנית שוטפת. שיגרת היום שלי הותירה לי בעיקר את קצוות-היום לפעילות גופנית, אך לא הצלחתי אפילו לדמיין את עצמי קם מוקדם בבוקר כדי לצעוד, ובסוף היום הייתי גמור מעייפות.

זרם העדכונים בפייסבוק לימד אותי שבשנים האחרונות כמה ממכריי הפכו לרצים. בכל פעם שראיתי אותם מעלים תמונה מסוג "5 ק"מ לפני ארוחת בוקר" השתאיתי. איך אפשר בכלל לרוץ כל כך הרבה, ועוד בשעה מוקדמת כל כך בבוקר?

* * *

קצת אחרי המעבר לשלב הנוכחי של המגורים בארצות הברית, החלטתי שתקופת השבתון היא תקופה מתאימה להקדיש זמן לעצמי ולדברים שאני אוהב. החלטתי שאני מתחיל להקדיש זמן להליכות ספורטיביות (וגם לקריאה, אבל זה סיפור אחר). התחלתי מיד אחרי ההתאוששות מהג'ט-לג, ימים ספורים לאחר המעבר, ומצאתי שהפארק הגדול הסמוך לביתנו מתאים לכך. התחלתי לצאת לצעידות בוקר בשעת בוקר מוקדמת, חמוש בנגן המדיה שלי ובהרבה מוזיקה טובה, וגמעתי כ-8 ק"מ בצעידת בוקר שגרתית. האוויר הצח, מראה העצים, הסנאים, הארנבים, ובפרט הזמן הארוך שהקדשתי לעצמי – כל אלו החיוּ אותי והפכו את שארית היום לכיפית במיוחד.

בדרך לאותו פארק גדול, נדרשתי לחצות כביש רחב. אלא מה? מערכת הרמזורים באותו הצומת לא נתנה עדיפות להולכי רגל. חציית הכביש הזה גרמה לי להמתנה ארוכה למדי, אבל לא היה איכפת לי, כי בינתיים נהניתי מן המוזיקה שלי. חוצמזה, למדתי להכיר את הצומת, והבנתי מתי בדיוק יגיע תורי.

באחד הבקרים, החלטתי לשנות מעט את מסלול הצעידה, מה שהביא אותי לחצות את הכביש הרחב במעבר חצייה אחר מזה אליו הייתי רגיל. את הרמזור במעבר החצייה הזה לא הכרתי. חיכיתי וחיכיתי, אך הרמזור סירב להתחלף. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת והצומת לא היה עמוס למדי. בשלב מסוים, אחרי המתנה ארוכה, החלטתי לחצות את הצומת באור אדום. על מנת להקטין את הסיכון ואת משך החצייה, זזתי קצת הצידה, אל מקום בו הכביש צר יותר ובו ברור למדי מאיזה כיוון עשויים להגיע רכבים. הסתכלתי לשני הכיוונים, וחיכיתי לרגע בו לא יהיו רכבים בקירבת הצומת. כשהרגע הזה הגיע, חציתי את הכביש בזריזות, בריצה קלילה, רק כדי לקצר את משך שהותי על הכביש. אלא מה? כיוון שלא חציתי במעבר החצייה, הגעתי אל הצד השני, אל הפארק המיועד, במקום בו אף אחד לא מיועד להגיע, ונחתי על פיסה רחבה של דשא ולא על השביל. על מנת לא לפגוע יותר מדי בדשא, המשכתי את הריצה הקלילה עד שהגעתי לשביל הסלול. וכשהגעתי לשביל – מצאתי את עצמי ממשיך לרוץ.

השביל הסלול בפארק מגיע אל כביש רחב אחר, וכשהגעתי אליו – הרמזור נתן לי זכות קדימה, ואני המשכתי לרוץ. כשהשביל נפגש עם כביש רחב אחר, נאלצתי לעצור. עצרתי, עדיין לא מבין מה קרה לי קודם שגרם לי להמשיך לרוץ. אחרי שחציתי את הכביש הרחב, המשכתי בצעידה במסלול, אלא שאז – קצת לפני סיום המסלול וההגעה הביתה, החלטתי לנסות שוב לרוץ קצת, וכך אכן עשיתי.

כשחזרתי הביתה, החלטתי לבדוק כמה רצתי, וניגשתי למדוד זאת על המפה (המקוונת). חשבתי שהריצה כולה הסתכמה בכמה מאות מטרים, אלא שנדהמתי לגלות שקטע הריצה הראשון היה באורך של 2.5 ק"מ והשני – באורך של 1.5 ק"מ. בפעם הבאה בה יצאתי לצעידת הבוקר, ניסיתי לחזור על ריצת שני המקטעים האלו, ולהפתעתי הרבה – חזרתי הביתה בשלום.

אלא שבהמשך חיכתה לי הפתעה נוספת…

בפעם הבאה בא יצאתי בבוקר לצעידה/ריצה, הבחנתי שהשמיים מעוננים למדי, וכי יש סיכוי לגשם. אחרי בחינת התחזית והתלבטות קצרה, החלטתי לצאת החוצה בכל זאת, בידיעה שאם מזג האוויר אכן יתקיל אותי – אקצר את הדרך. במקטע הראשון של הריצה, החלו עננים נוספים להתאסף וגשם החל לטפטף בעדינות. חוץ מכמה טיפות על המשקפיים, הטפטוף העדין לא הפריע לי יותר מדי. אמירה מפורסמת באזורנו היא ש"אם אתה לא מבסוט ממזג האוויר – חכה 5 דקות, והוא ישתנה". ואכן, בחלוף דקות ספורות מזג האוויר השתנה. במקום זרזיפים נחמדים, החלו טיפות לרדת מן השמיים בעוצמה רבה…

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשב מסלול מחדש, והחלטתי לחזור הביתה מוקדם יותר. אלא שבאותו השלב הייתי כבר בשיא המסלול שלי. הבנתי שעל מנת להגיע הביתה במהרה, יהיה עליי גם לקצר את המסלול וגם להגדיל את המהירות הממוצעת. לפיכך, רצתי באופן רצוף עד הבית. כשחזרתי הביתה, מדדתי על המפה וראיתי שרצתי בסך הכל 5 ק"מ. לקח לי זמן לעכל את זה, ושום דבר במידע הזה לא הסתדר לי. איך יכול להיות שרצתי 5 ק"מ?!

זה היה הרגע. שם קרה השינוי. באותו הרגע הבנתי שאני יכול לרוץ. צעידות הבוקר הוחלפו במהרה בריצות בוקר. 5 ק"מ, יום כן יום לא, בשעת בוקר מוקדמת. ריצת בוקר, ורק אז אני מתחיל את נוהל הבוקר (סנדוויצ'ים לילדים, הסעות לבית הספר). והבקרים האלו נפלאים!

* * *

ריצות הבוקר הפכו להיות הרבה יותר משיגרה. הן הפכו להיות חלק ממני. ובכל פעם שאני מרחיק מן הבית – לבילוי משפחתי או לנסיעת עבודה – אני מיד בודק מתי ואיך אוכל לרוץ שם (וגם עושה זאת בפועל).

גם מזג האוויר לא מפריע לי. המערב התיכון של ארצות הברית התברך בטמפרטורות נמוכות למדי, וימי הסתיו בעת האחרונה מדגימים זאת היטב. ואני לא נותן לפרט השולי הזה לעצור אותי. אני יוצא לריצה גם כשהטמפרטורה היא של מינוס-שתיים מעלות צלסיוס, ועד כה נרתע רק השלג, שמכסה את הכל ולא מאפשר לי לרוץ בנוחות.

ועדיין, אני שואל את עצמי איך זה קרה. איך קרה שהפכתי לאחד מאותם אלו שרצים 5 ק"מ לפני ארוחת בוקר. האמת היא שאין לי תשובה חוץ מאשר לספר את הסיפור המפורט של מה קרה. אין לי מושג למה זה קרה, ולמה דווקא עכשיו. ואני רק חושב עם עצמי: אם הלא-ייאמן הזה קרה, אילו עוד דברים לא-ייאמנו ייקרו לי?

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

כָּל אוֹפַנֵי וְגַלְגַּלֵי וּבְלָמֵי וּפָנַסֵי וּפַעֲמוֹנֵי וְכִידוֹנֵי וְקַסְדָּתֵי
דְקָנִינָא וּדְנִפַּחְנָא וּדְבָּדַקְנָא וּדְדָּאַגְנָא עַל יְלָדֵינָא
בְּיּום כִּפּוּרִים זֶה וְגַם בְּיוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ בְּלֵית בְּרֵרָה.
בְּכֻלְּהוֹן דִּוַּשְׁנָא בְהוֹן. כֻּלְּהון יְהוֹן בָּלָגָן.
הֲמוֹנִין. אֲנָשִׁין. בּוּקִין וּמְבֻלָּקִין.
לֹא זָהִירִין וְלֹא בְּטוּחִין.
רְכִיבָתּנָא לֹא כּוֹשְׁרֵי
ונְפִילָתְנָא לֹא סַבַּבֵּי
וּמְנוּחוֹתֵינוּ לֹא שְׁקֵטוֹת.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

כמו אבא שלהם, הם לא מדברים
משאירים
הכל בִּפְנִים
אבל מיד קוראים
אצלם הכל על הַפָּנִים
ולפעמים חומקת שם דמעה
שלא הצליחה במשימה
להישאר כְּלוּאה
ולפעמים, כשכבר מוגזם וחֶרֶף
נסיונות להתאפק – הדמעות זורמות ללא הרף.
את הדמעות שלי אני עוצר
ואת המחשבות אוֹצֵר
ובשבילם – אני תמיד לְיַד,
את זאת אני מבהיר להם מיד.
לרגע זה נשמע עצום,
אבל אולי להם זה כלום
והם לבד?…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

טלפון לבנק. נדרש זיהוי קוֹלי.
"אנא אמור את שם הסבתא מצד האב".
ואני נדרך כוּלי
עף בזמן, עובר ושב.

היא נפטרה לפני עשרים שנה
אך עד היום היא בְּרוּחָהּ אִיתִי, קרוב
ובשם קידמה שלא מֵעִדָּנָהּ
היא לי שולחת עוד איגרת טוב.

צייתן, אני לוחש את שמה
וַחֲרוּשׁוֹת-קְמָטִים פָּנֶיהָ מביטות אליי
היא כפופה מעט, נמוכת קומה
ואני? דמעות בריבית-דריבית בעיניי.

"הזיהוי הושלם בהצלחה". צלילי מתיקה
ובנקאית (בקול אחר):
"במה אוכל לעזור, אדוני?". שתיקה.
אני לא זוכר…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

מעדן ברזיאלי אותו למדתי להכין מחברתי, אדריאנה. את המאכל מכינים מפָרִינְיָה (קמח שמכינים משורש הקסאווה). פשוט להכנה וטעים וטעים!

• לשים במחבת 2 כפות גדושות חמאה, כף שמן, בצל גדול חתוך לקוביות קטנות ו-3 שיני שום קצוצות/כתושות. לחמם ולטגן על אש קטנה, עד שהבצל שקוף (להיזהר שלא נשרף).
• להוסיף 2 כוסות פריניה ולערבב עד שהיא במירקם גרגירי יבש (במירקם של קוסקוס).

מן הכמות הזו יוצאות 6-4 מנות.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

בים של מדינת סרדיניה הסתובבו המון דגים, במגוון צבעים. במשך היום הם שחו לכל עבר, פגשו דגים אחרים, פִּרְצְפוּ פרצופים מצחיקים אלו לאלו, בִּעֲבְּעוּ יחדיו בועות-אוויר בשלל צורות, דגדגו זה את זה, ובאופן כללי היו מבסוטים למדי מחייהם. כך חיו להם דגי סרדינה בהרמוניה שלווה, ואפילו לא הסתכלו זה על צבעו של זה, כי למשחק שלהם במים לא היה צבע.

אבל לאחר ששקעה השמש על ימת-סרדיניה, היו נשלחים הדגים לישון בבתי-השינה אותם בנו זקני הים לפני שנים רבות. ברגע שירדה החשכה, הם היו שוחים לבית היחיד אותו הכירו ואליו שובצו לפני שנים רבות – על פי צבעם. אף אחד מן הדגים לא שאל למה הוא צריך ללכת לישון דווקא בבית הזה. הוא ידע שאם ישאל, יענו לו כולם: "כי זה הצבע שלך!", וזהו. למען האמת, זה לא הפריע להם יותר מדי – כל הדגים שישנו באותו בית-שינה הכירו זה את זה (וגם אם לא כולם חיבבו את כולם, הם כבר היו רגילים אלו לאלו). רק דבר אחד הפריע להם: היה להם צפוף בבתים. צפוף מאוד. מאוד מאוד. ובחלוף השנים, כשדגות סרדיניה השריצו עוד ועוד דגים – הפכו בתי השינה האלו לצפופים יותר ויותר.

ויום אחד, החליטו דגי סרדיניה שנמאס להם. צפוף להם יותר מדי. הם רצו לצעוק, אבל הם דגים ולא יכולים לצעוק. אז הם שחו לכל עבר ושטחו את צרותיהם בפני מי שרק יכלו. ובסוף הגיעו אפילו לנְסִירְדִינְיָה, שהיתה מוסד הנשיאות הראשי של המדינה. ושם, הבטיחו להם כל הנשיאים והנשיאות שהם ימצאו פתרון לבעיה. אבל הם לא באמת מצאו, ורק שלחו את כל הדגים בחזרה לים הפתוח, ובחזרה לבתי השינה הצפופים שלהם. והדגים שהצטופפו להם בבית השינה התנחמו בכך שהם רגילים זה לזה.

והנה, באחד הלילות, אחרי שנולד עוד דג אדום אחד ונשלח לבית השינה האדום, היתה הצפיפות שם כבר בלתי נסבלת. כל כך צפוף היה שם, עד שתזוזות האי-נוחות של הדגים האדומים הרעידו את הבית האדום. והבית האדום נסדק וכמעט התפקע, וקולות הסדקים המתבקעים בו הידהדו בים הגדול והגיעו אפילו לנְסִירְדִינְיָה. מה זה הגיעו? הם העירו את כל הנשיאים והנשיאות, אשר מיהרו להתחקות אחר מקור הרעש, והגיעו אל בית השינה האדום הסדוק.

לאחר התייעצויות חפוזות, קיבלו שליטי סרדינה החלטה: כיוון שאי אפשר להגדיל את בית השינה, הם יקימו בית שינה נוסף, חדש, ויחלקו מחדש את דגי סרדיניה בין כל הבתים. כך תקטן באחת הצפיפות בבתי השינה. אך מה רבה היתה הפתעתם של חברי נְסִירְדִינְיָה על תגובתם של הדגים. במקום תרועות שמחה על שנפתרה סופסוף הצפיפות – אשר, כזכור, הטרידה את דגי סרדיניה כבר המון המון זמן – החלו אלו האחרונים לצעוק לעברם של הנשיאים והנשיאות. תחילה, לא הבינו הנשיאים והנשיאות את המילים שמאחורי הצעקות, אך לאט לאט אלו התבהרו: "לא, לא, לא נשתוק/ כי ערבוב צבעים – לא צחוק!", "עדיף להיתפס ברשת מאשר לערבב את כל צבעי הקשת!", "הדגים הלבנים – גוש אמונים!", "פיגמנטים סמיכים ממים!", וכולי וכולי וכולי.

הנשיאים והנשיאות ניסו להרגיע ולהשפיע ולהציע, אך שומדבר לא הועיל. דגי סרדיניה הצטופפו סביב מנהיגיהם בטבעת גדולה, ולא הסכימו לשחרר.

ולפתע, קם אחד הנשיאים, ואמר בקול רם: "בני עמי, הדגים, הקשיבו נא!". בבת אחת, נשתררה דממה בים. כל הדגים וכל הנשיאים והנשיאות הפנו את מבטם אל הדובר. "מצאתי את הפתרון!" הוא המשיך, "באמצעות דבק-מים מיוחד נוכל לאפשר לבית השינה האדום להחזיק מעמד, וכך נוכל להכניס אליו את הדג האדום בביטחה!". לאחר קולו הרועם, דמם הים הגדול. הנשיאים והנשיאות נעצו מבטם בדובר בתדהמה. "אין סיכוי שהם יבלעו את זה," חשב אחד מהם בליבו, "הרי במשך תקופה ארוכה הם זועקים על מר גורלם הצפוף, והנה עכשיו הצפיפות תגדל עוד.". ואחר חשב, "והרי הדגות שלנו ממשיכות להשריץ, ודגים חדשים יתווספו מדי יום לבתי השינה – עד מתי הם יסבלו?".

הדממה נמשכה רק עוד שניות אחדות, עד שכל דגי סרדיניה – כולם כדג אחד – החלו צוהלים ומריעים: "יחי שליטינו! כל הכבוד לנשיאים ולנשיאות!". הנשיאים והנשיאות הסתכלו מסביב כלא מאמינים. "הייתכן כדבר הזה?" הם לחשו זה לזה. וכשהבינו שאכן כך הדבר, הם פנו אל כלל הדגים וקדו קידה קַשְֹקַשִֹית עמוקה.

לאט לאט, התפזרו כולם בחזרה לבתי השינה שלהם, כל אחד על פי צבעו. הם התכוונו ללכת לישון, אך היה להם קשה מאוד להירדם. לא בגלל ההתרגשות, אלא בגלל הצפיפות. אלא שלאחר תוצאותיה של המחאה האחרונה, אף אחד לא פצה את פיו. רק דג אדום קטן אחד קם לרגע, ותהה בקול רם: "רגע, אז ניצחנו במאבק שלנו?". וכל הדגים שמסביב שתקו כדגים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

על פי מצב ה – Wall, כל ישראל בחו"ל:
אמסטרדם ורומא וגם מאוד דרומה
באיים של מדגסקר, היכן שחורף קר.
פריז וסינגפור וגם קואלה לומפור,
מעבר לאטלנטי, אפילו באנטרקטי-
קה וארגנטינה, בלונדון או חרסינה.
ברוסיה וקזח ועד לסוף מזרח
בפפואה ניו גינאה (היכן זה? לא יודע!).

בקיצור, עם תום האביב,
כולם עפים מהלחות של תל אביב
ומפנטזים שדרך קבע
לא יחוו את החום של באר שבע.

אז איך זה קורה שבזמן שכ-ו-ל-ם
החתימו דרכון לטיול בעולם –
המעט שנותרו לְצִיוֹן אזוּקים
עדיין תקועים כל היום בפקקים?!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

ילדים חמודים, הורים חמודים קצת פחות, מורתנו היקרה,

באירוע מהסוג הזה, מרבים להזכיר את הזמן
איך שהזמן טס, חבל על הזמן, ככה לא קרה לי מזמן
בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית, אמר ש"זמן אבוד לעולם לא יימצא שוב"
אני מצטער, הוא טעה, וההבנה הזו היא דבר חשוב
אני יודע בדיוק איפה למצוא את הזמן האבוד!

הוא מסתתר בתוך קופסאות אוכל, בהן הלכו לאיבוד דקות רבות מספור כל בוקר
ודווקא בחלק ביום שבו כל רגע עולה לנו ביוקר
(כלומר, בעייפות בהמשך
אבל אנחנו הרי לא מתלוננים, רק ממשיכים לחייך)
לכל ילד וילדה רצון מסוים, מדוקדק, מפורט, לא רגיל
על מה הם רוצים ועל מה שלא ועל מה שמגעיל
ואולי זה נחמד ביום הראשון לשנה"ל
ואנחנו יוצאים אב העשור או אם-מצטיינת-מנכ"ל
אבל אחרי שעוברים כברת-
דרך, זה מתחיל להימאס כבר למחרת…
אז למה אנחנו בכלל משקיעים בהקמת דוכן פופ-אפ סנדוויץ' מושקע מדי יום מחדש?
הרי בתשע וחצי, כשהילדים פותחים את הקופסה, אנחנו לא שם, לידם, עם מבט נרגש
אז גם אם הם ימצאו בקופסה משהו שלא גורם להם להנהן –
בפני מי הם יעזו להתלונן?
ילדים, בא לכם לאכול מגניב, מגוּון, חדש, בדיוק כמו אצל הילד שיושב לימינכם?
תקומו אתם שעה קודם ותכינו לעצמכם!

איפה עוד אפשר למצוא זמן אבוד?
זה פשוט!
הוא מתחבא כל בוקר מחוץ לבית הספר, ליד שערי הכניסה
במשמרות "נשק וסע"
(וקצת אירוני שמי שהתנדב לעמוד שם כי לא רצה להתעסק עם הכריכים והכריכות
בסך הכל המיר אבדון אחד באבדון אחר, נוראי לא פחות)
30 דקות
במהלכן אנחנו עסוקים ועסוקות
בלהפגין קשיחות ומתיחוּת
אבל בדברים שאינם קשורים לבטיחות
כי ההורים המסיעים שאיכפת להם – לא צריכים אותנו שם
ואלו שנוהגים בפראות, חונים בזלזול ויורדים מהאוטו – מסתכלים עלינו כאילו בנו האשם
אז, בכל זאת, במה אנחנו מאבידים את זמננו באותה המשמרת? בשלל עניינים
למשל, אנחנו בוחנים
למי יש רכב חברה ומי נדפק
למי יש לוק של יהודה לוי ולמי יש לוק
של ג'וק
כלומר, של מקק
מי מחייך ומי עצבני ומי עוד לא התעורר
ומי כבר הספיק לריב הבוקר עם מישהו אחר
בקיצור, למרות שזה מעניין ומעשיר ודי קשה מכך לחדול
את כל זה אנחנו יכולים לעשות גם בערב, אל מול "האח הגדול"

ולדוגמה חביבה אחרונה
למקום בו הזמן האבוד מתבלט ברינה
כל אחד זאת יודע מבלי להתבלבל
המון זמן אבוד מסתתר בתיבת המייל
מושקע בהודעות שמגיעות מבית הספר כל יום, לפעמים כל שעתיים
במגוון של נושאים שלא יבייש את המוקד העירוני של גבעתיים
חתימות על אישורים ואישורים בלי חתימות
השאלת ספרים וספרייה ותשלומים ויציאות
פעילות לחגים, טקסים ומשלוחים לנזקקים
משמרות זה"ב ושערים ומיחזור בקבוקים
חודשון ועיתון, מבחנים ובחנים ושירותים שאינם נקיים למשעי
ואיך אפשר לשכוח את התכנון השבועי?
ואין טעם להשקיע בקריאת כל כך הרבה מילים, באמת שחבל
כי שעתיים אחר כך מתקבל מייל עדכון
או תיקון
והמייל הקודם הוא כבר ז"ל
(ואם כבר בזמן אבוד ותקשורת עסקינן, הרי שכולנו מלאי הרהורים
על אובדן הזמן המשווע בקבוצות הווטסאפ של ההורים…)

אז הלקח ברור, ילדים והורים
לא כדאי לבזבז זמן, שהוא מצרך יקר שביקרים
לא כדאי שהוא ייפול שדוד
בידי טורפים אכזרים
ויילך לאיבוד

אז כיוון שאנחנו ניצבים בצומת דרכים
ובשנה הבאה – שני חברי ועד הולכים
לרעות בשדות זרים
ואחת – עם משפחתה – בכלל לא חוזרים
החלטנו לעשות לכולם טובה
ולחסוך לכם זמן יקר של חשיבה
עם שלושה טיפים קטנים שיסייעו לסדר את הראש
לחברי הוועד הכיתתי העתידי של ד'3

ראשית, לגבי עזרה.
אולי שמעתם שבכיתות אחרות זו צרה:
ההורים שאינם בוועד לא מסייעים בכלל
אצלנו זה לא קורה! כאן כולם תמיד עוזרים לסובב את הגלגל
בפרט, יש המון הורים מחוץ לוועד שמסייעים בעצה:
ארגנתם כיבוד על בסיס פשטידות? הם מציעים להחליף בביצה
ארגנתם כיבוד על בסיס ביצים? הם מציעים להוסיף סלט אישי
הודעתם על טיול בשבת? הם מציעים להזיז לשישי
או לדחות בשבוע, כי בגן יש באותו הזמן אירוע
או לדחות בשבועיים, כי אז לא תהיה סכנה של מים
ארגנתם ברכה בווידאו לילדים? הם מציעים ברכה כתובה
קניתם ספר במתנה? הם מציעים עוגה טובה
בקיצור, אין מה לדאוג, ועד-עתיד
העזרה מובטחת לכם מכל כיוון ומכל זווית, תמיד תמיד!

שנית, לגבי רדיפות.
אולי שמעתם דבר או שניים מכיתות אחרות
על כך שצריך לרדוף
אחרי ההורים עד בלי סוף
שמבקשים מהם משהו לעשות
או להביא או לשלם או לנסות
אצלנו זה לא קורה!
אצלנו אין רדיפות אחר אף הורה
וזאת כי הנסיון לימד אותנו ש… אין טעם
אפילו אם נרדוף – כלום לא יקרה גם הפעם
(למשל, לגבי דמי ועד – אצלנו תמיד 100% גבייה נרשמו
אם מחשבים את האחוז רק מתוך אלו ששילמו…)
ולכן במקום להתעייף מלרדוף אחרי כל אחד
החלטנו להתעייף מלעשות הכל לבד

שלישית, לגבי העומסים.
אולי שמעתם שבכיתות אחרות חברי הוועד קורסים
מעודף משימות והפעלות ואירועים
ומטלות שונות עליהן רק הם יודעים
אצלנו זה לא קורה ולא יכול לקרות!
איך זה יכול להיות?
איך אנחנו יוצאים מכל אירוע עם עוד יותר כוחות,
עם חיוכים ומחשבות על עוד ארגון בלי מנוחות?
מה הסוד שמסייע לנו להמשיך עם עוד ועוד חוויות כיתתיות?
התשובה פשוטה מאוד!
כל אירוע אותנו מרים
כי הוא משמש לנו דלק לרכילויות על ההורים.

זהו, עכשיו אתם יודעים את הסודות הכמוסים
של ועד שמתפקד עם עזרה, בלי רדיפות, בלי תחושת עומסים
ואנחנו בטוחים שתמשיכו להצעיד את ג'3 הלאה, קדימה
כמו שהיה מימים ימימה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

אם יש מילה אחת שמתארת אותך, זו המילה "מיוחד"
אתה ילד מיוחד!
אתה מיוחד כשאתה מדבר
עם הרבה מְיוּחדוּת בהבעות הפנים
ובעיניים הבורקות שמעיפות לעננים
בחיקויים מבדחים
ובמילים יפות (שלא תמיד משולבות במקומות המוצלחים)

אתה מיוחד כשאתה יוצר
עם מחשבה שפורצת גבולות
ומילים וציורים שלקוחים מאגדות
פרי דמיונך
באופן שהוא רק שלך
והכי מיוחד כשאתה ממציא משחקים עם אחיך
והנה הם מלפניך, מאחוריך או מצידיך
משחקים תפקידים
עולים ויורדים
ואתם צוחקים ושמחים
ישרים או הפוכים
ועוד יותר מיוחד
זה מה שאתם עושים עם הפּוּך עד
שנמאס לכם מן המשחק הזה
ואני לא יודע אם אני הוזה
כשאני מוצא בתוך הציפּה בובות פרווה
בקבוקי מים, מכוניות והמון אהבה

אתה מיוחד כשאתה פותר
את הקובייה ההונגרית בשניות
או לומד מהר
קסם חדש להראות

אתה מיוחד כשאתה מתלבש
מתאים חולצה למכנסיים
כדי להיות חגיגי ומרשים
וכבר מגיל שש
אחת ושתיים
מסובב ראשים

אתה מיוחד גם כשאתה סתם מחייך
בחיוך שובה, קסום
ולא ברור איך
אתה מצליח להביא למיקסום
את הרגש שמגולם בעיקום-פה פשוט
נו, הוא שאמרתי – אתה מיוחד, מלא מְיוּחדוּת

וכן, צריך להודות: גם כשאתה מתעצבן
מאִמָּאַבָּא או מאח
או ממשחק לא מוצלח
וגם כשאתה עצבני-מִתְקרבֵּן
כשאתה כועס, זועם, רב, צורח – או כל אלו באופן מאוחד
אתה עושה את זה באופן מיוחד
נכון, זה עדיין לא נעים
לראות, לשמוע, להפנים
ועדיין, בתוך הכאוס והרעש באותם הרגעים
אנחנו יודעים שגם העצבים שלך מיוחדים.

בקיצור, כמו שפתחתי ואמרתי באופן חד
אתה ילד מיוחד
ואני אומר את זה באופן בלתי משוחד.

אז מה נאחל לך?
שתמשיך להפתיע ולרגש
ולהיות עם פלפל ועם קצת אש
(אולי עם פחות עצבים וגעש
וקצת פחות מריבות ורעש)
ובקיצור, שתמשיך להיות מיוחד
במיוחד
כי ככה אנחנו אוהבים אותך.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

אם יש מילה אחת שמתארת אותך, זו המילה "מתוק".
אתה מתוק אמיתי!

מתוק
כמו צחוק
שמתגלגל מרחוק
בניגוד לחוק
ונכנס ישר ללב
ללב אוהב
כי אי אפשר שלא.
מתוק
כמו ממתק
שמשמיים נזרק
אל אגם חי, לא מי-רְקָק
ומעמיס סוכר
והגוף נִשֹכּר
בשטף אנרגיה בשבילו.

אתה מתוק מתוק
שבא לצעוק
שבא לשרוק
כדי שכולם יידעו, גם מעבר למצוֹק
שהיה פה תינוק
והוא גדל (אבל הוא עוד לא בּוֹק)
והוא נותר כשהיה – מתוק מתוק!

אתה מתוק כשאתה משחק בלגו שעות
מרכיב, מדמיין, גורר
ומתוק כשאתה משחק באקס-בוקס עם האוזניות
ותוך כדי גם מדבר
ומתוק כשאתה רץ ומשתולל
עם אחֶיך
ומתוק כשאתה אוכל
(אבל זה נקרא לאכול? בְּחיֶיךָ!)
אתה מתוק כשאתה בפארק – מתנדנד
או מתגלש או סתם רץ בין המתקנים
ומתוק גם כשאתה מנדנד
או כשאתה מאשים ש"הוא" ולא "אני".

אתה מתוק כשאתה משחק עם חברים
בבית, או בבית, או בבית
(כן, גם כשאתה מסרב ללכת לאחרים
אתה עדיין מתוק ולא כַּזַּיִת)

ולמען האמת
אתה מתוק גם כשאתה עצבני
בין אם אתה זה שמתחיל, או השני
אתה מנסה להרביץ ולזרוק
חפצים או אחים – ועושה את זה באופן מתוק
ולמרות שמתרגזים על ההתרגזות שלך
אי אפשר שלא לצחוק…

בקיצור, אתה מתוק יותר מנוטלה
יותר מתמר מג'הול
אתה כל כך מתוק שאם יהיֶה לָ-
נוּ עוד ועוד – נקבל התקף בהוּל
אתה מתוק כמו אמ-אנד-אמ'ז בטעם דבש
כמו מקופלת, טוויסט וטוויקס בשייק טרי, חדש
מתוק כמו בראוניז ממולא עוגת שוקולד
שמישהו היישר מן התבנית אוכל לבד
אתה כולך, מכף רגל ועד ראש
ומה שתעשה, מה שתבחר ללבוש
הכל ביחד, כל כולך – מקרוב ומרחוק
מתוק באופן קסום וקסום באופן מתוק.

ואל תחשוש ואל תדאג
גם אם יום אחד תאבד קצת מתיקות
אנחנו נישאר קרובים קרובים – גג
נתרחק שני צעדים ורבע (זו לא שטות)
תמיד נהיה לידך, בחוץ או בבית
בימי עבודה ובקיט
במטוס או בשיט
תמיד תמיד
לא נעזוב – בכך נתמיד
כי רק לךָ דרכון עם סמל עיט.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.