שם הכל קפץ, שם קרו ניסים: 40 שנות סומסום

התחלות. היום לפני 40 שנה, 10 בונבמבר 1969, שודר הפרק הראשון-אי-פעם בסדרה שתהפוך לימים לקאלט, Sesame Street. ארבע-עשרה שנה לאחר שהחל שידורה בארצות הברית, הגיעה הסדרה גם ללבנט, וכאן נקראה בפשטות, רחוב סומסום. אפילו גוגל הציב בראש דף-הבית שלו "דודלים" שמהווים הצדעה לתכנית האלמותית. ההפקה הישראלית של הסדרה, מבית היוצר של הטלוויזיה החינוכית (טוב, מה עוד היה אז?!) החלה בשנת 1983. וכך, ליוותה התכנית הנפלאה הזו את ילדותי (ביחד עם תכניות רבות, טובות לא פחות). אוי, נוסטלגיה. ילד קטן בבית גדול ביישוב קטן, ואת הפרקים של "רחוב סומסום" המשכתי לראות הרבה אחרי שהיו כבר לא לגילי. אוי, נוסטלגיה ארורה.

מטרות. על פי האתר של רשת PBS, האחראית על שידור הסדרה המקורית, ל"רחוב סומסום" מספר מטרות חינוכית, הנועדו לעזור לילדים:

• להבין את עצמם ואת הסביבה;
• להעריך את השונות והמגוון שבחברה;
• לפרש את המראות, הקולות והחוויות שבסביבתם;
• להתחיל בצעדים ראשונים בקריאה, כתיבה וחשבון.

בהסבר אודות ההפקה הישראלית, נכתב:

הסדרה העבירה בהומור מסרים חינוכיים לסובלנות ולדו קיום, הקפידה לשלב שחקנים דוברי שפות שונות כמו ערבית ורוסית, וניסתה להקנות לילדי הגן והיסודי כלים לקבלת החלטות נכונות, שיתוף פעולה והתמצאות במרחב.

מלים יפות, בהחלט. אך אני קורא אותן שוב ושוב, ומשהו מטריד אותי: כל אחת מן המטרות הללו נראית ראויה וטובה גם היום, ויותר מזאת -- כולן, כך נדמה, מיושמות גם היום בתכניות הילדים של ימינו. כל אחת ואחת מן התכניות אותן רואה הילדון -- ובמצטבר, הוא רואה תכניות רבות ומגוונות, וכך גם אני נחשף אליהן -- עוסקת בדיוק בנושאים האלו: הכרת העצמי והסביבה, קבלת האחר, מראות-צלילים-ריחות-חוויות, אוריינות לתחומי דעת שונים, קבלת החלטות, שיתוף פעולה, התמצאות במרחב. הכל קיים גם היום בעידן של דורה, דייגו, דובי רופרט, דפנה ודודידו, סוסי הפוני, בוב הבנאי, יובל המבולבל, טיגר ופו, א-בא-גה-דה, כח הצלה, מספרי המשימה, ועוד ועוד (ובכוונה עירבתי בין הפקות מקור לבין הפקות-חוץ). אך אם שום דבר לא השתנה בתכניות הילדים מאז ילדותי, מדוע אני חש, בכל פעם שאני רואה את אחת מן התכניות האלו, כי שום דבר לא דומה למה שהיה פעם? האם, אם כך, רק אני השתניתי?

ילדים הם ילדים הם ילדים. אני יושב וחושב. וחושב. הרי משהו בסיסי ביותר בכל זאת השתנה. וברור שאלו לא הילדים של היום ששונים מהילדים של פעם, אלא רק התפיסה של המבוגרים את הילדים -- היא זו שהשתנתה. הילדון הפרטי אוהב גם לצפות בפרקים הישנים של "רגע עם דודלי", והוא רואה אותם בסבלנות ומתגלגל מצחוק. הוא גם רואה את פרקי-העבר של "מר קו" ונהנה כל כך. אז האם באמת אין לילדינו סבלנות? לא, לא ממש. אלו לא הילדים שהשתנו, אלא המבוגרים.

אנחנו. השינויים בהם ניתן להבחין בכל הנוגע למה שקרה לתכניות הילדים הם, במידה רבה, מראה לשינויים שעברו עלינו כחברה (ובזמנו ניתחתי כאן שינויים בתחום אחר). אני יושב ומנסה לחשוב מה, אם כן, השתנה בתכניות לילדים, כלומר בנו, ונדמה לי שכמה נקודות בולטות ניתנות מיד לאבחנה (אני מתנצל מראש על ההכללות ועל הטיעונים הבלתי-מוכחים בחלק מן המקרים):

• מבט על הסביבה (פעם) מול מבט על עצמי-בסביבה (היום). נכון הוא ש"רחוב סומסום" שמה לה למטרה לסייע לילדים להבין את עצמם ואת הסביבה, אך נדמה שנצפה בזמנו חוסר איזון משווע לטובת "הסביבה". והיום? היום, מרוכז הכל ב"אני": דורה, למשל, היא האחת והיחידה, היא תנווט, היא תקבע, היא תנהיג. והיא, כמובן, גם תצליח בסוף. והיא ממש לא יחידה. בן-דודה, דייגו, גם הוא באותה קלחת של התבוננות-ממני-והלאה, וכך עוד רבים וטובים בימינו. וקיפי? הוא ידע להתבונן על אחרים כשווים לכל דבר ועניין. הוא ידע שלא הכל סובב סביבו. והיום, אנו -- כהורים, כמבוגרים, כחברה -- מעודדים את הנתיב האישי, את האינדיווידואליזם, את ההליכה-בדרכך. מה זה מעודדים? מקדשים כמעט! הילד הוא במרכז והכל סובב סביבו.
• דיבור בגובה העיניים (פעם) מול לשון מפורשת (היום). במדיום עשיר כמו הטלוויזיה -- אשר מככבים בו יחדיו תמונות, צבעים, קולות, תנועה, אנשים-בשר-ודם ובובות ואנימציה -- לא באמת צריך להגיד דבר מסוים כדי שהמסר שלו יעבור. הנה דוגמא קטנה, כדי שלא אחטא בהכללות בלתי-מבוססות (למרות שהזהרתי אודותן…): דורה החוקרת פותחת כל פרק שלה ב: "היי, אני דורה!", ולאחריו מציג את עצמו הקוף החמוד: "ואני בּוּטְס!". מי הציג את עצמו ב"רחוב סומסום"? ועוד בכל פרק?! מה טבעי יותר מלהראות שני אנשים הניגשים זה לזה וקוראים איש לרעהו בשמו של חברו, במקום שכל אחד מהם יציג את עצמו בשמו שלו? המחשבה שהילדים אינם מסוגלים לפענח סיטואציות מורכבות היא עוד אחת מתחלואי החברה של היום. הכל צריך להיות מפורק לחלקי-חלקיקים, מוסבר ומפורט, מודגם ומבואר. ככה בטח מצפים שהילדים ידעו להתמודד עם הסיטואציות המורכבות של החיים.
• החיים (פעם) והמשימות שבהם (היום). "רחוב סומסום" הציג את הדברים כפי שהם, ברחוב בו הם מתקיימים, ועם דמויות אשר חיות בו ועושות את מה שהן עושות ממילא. והיום? היום, הכל מורכב ממשימות, אתגרים, מטלות. נדמה שהדמויות, ממש כמו ילדינו כפי שהחברה תופסת אותם, צריכות כל הזמן להוכיח את עצמן, להתגבר על קשיים, לעמוד במבחנים. האם באמת רק כך אפשר ליצור הזדהות? האם באמת רק כך אפשר ללמוד לשרוד בחברה המודרנית? (ואם כן -- הבה נלמד אותם גם שלא תמיד מצליחים!)
• אינטראקציה על המסך (פעם) ואינטראקציה עם המסך (היום). סליחה שאני חוזר לדורה, אך היא מייצגת עבורי רבים מתחלואי סדרות-הילדים של היום… דורה נעזרת כל הזמן בילדים הצופים בה. היא שואלת אותם שאלות, "מקבלת" מהם תשובות, מודה להם. כאמור, הילד (הצופה) הוא במרכז. האם אין אנחנו, כהורים, מנסים להעניק לילדינו את התחושה שהם שותפים שווים, שייכים לחלוטין? וודאי שאנחנו רוצים, וסביר להניח שתמיד הורים רצו זאת (כולל בימים הרחוקים בהם הילדים אכן היו שותפים בעבודות-השדה), אבל השותפות הזו צריכה להיבנות ולהתקיים כדבר טבעי ומובן מאליו, כפי שנראה ב"רחוב סומסום", ולא להיראות מאולצת. אין ספק שדורה וחבריה מדגימים היטב את האילוץ שבשותפות ועלולים לגרום להיפך הגמור להתרחש.
• למידה משותפת (פעם) או זמן שקט (היום). עצרו רגע, ונסו להודות על האמת: מה תעשו אם ילדיכם יישב ויראה קצת טלוויזיה? או, כמה דברים אפשר להספיק ולעשות בזמן הזה! אבל למה לא לשבת ביחד איתו ולתווך לו את התכנים מן הטלוויזיה? אני עושה זאת לעתים, אך מיותר לציין שלא כל הזמן. רוב הזמן, אין לי שום חשק לצפות בדמויות שעל המסך ובהשתטויותיהם הבלתי-ידידותיות-בעליל-לעין-ואוזן-של-מבוגר. הכל כל-כך לעוס שלכאורה אין בי צורך. הילדון לומד לזהות חיות, לומד לזהות אותיות, לומד לספור באנגלית, ועוד ועוד. בי אין צורך לשם הלמידה הזו. הוא מסתדר טוב מאוד לבד. וכאלה גם אנחנו: מפריטים את הלמידה ואת החינוך של ילדינו ומפקידים אותם בידי אחרים. והאם האחרים הללו ראויים בעינינו? לא תמיד. אבל העיקר שיש לנו קצת שקט.

מעגלים. עידן הילדות שלי נגמר מזמן. עידן הילדות של ילדיי רק מתחיל. ובשבוע שעבר, כאשר בילה הילדון כמה ימי מחלה בבית, נהניתי כל כך לראות אותו שוכב על הספה בסלון, מכורבל מתחת לשמיכת פוך חמימה, וצופה בטלוויזיה בתכניות שהוא כל כך אוהב. גם לי היו תכניות כאלו, וגם אני אהבתי לבלות ימי מחלה בצפייה בהן. ובאחת הפעמים כשעברתי מחדר המחשב למטבח, ראיתי אותו שוכב שם וצופה ונהנה, והרגשתי כל כך קרוב אליו. התיישבתי לידו, ליטפתי את ראשו, ויחדיו צפינו באחד הפרקים של תכניות ילדותו, שאולי יהפכו גם אצלו מתישהו לנוסטלגיה רחוקה.