וואו, זה מעולה! אני רוצה את המתכון: גירסת המקפיד על הפרטים

"כבר מהרגע הראשון בו שמעתי על מסיבת היומולדת המתוכננת של שרגא, הבוס שלנו, התחלתי להריץ תמונות של עוגות בראש. היה לי ברור שאני מציע להביא עוגה למסיבה. אחרי הכל, כולם מחכים לעוגה הזו, אחרי העוגה שהכנתי למסיבת היומולדת של שרגא בשנה שעברה. המרקם של הפירות, העדינוּת של הציפוי והרכּוּת של המילוי – עטפו את כולם במין תקווה שהעולם יכול באמת להיות מקום טוב יותר, יפה יותר, ובפרט – טעים יותר.

"כל השנה האחרונה עברה לי בראש. נזכרתי בעוגיות שהבאתי פה ושם למפגשי יום ד' האינטימיים, ובפרט נזכרתי בתגובות שעוררו. אלו עם הפצפוצים התקבלו באהדה רבה, אך אלו בצורת העטלף זכו למבטים עקומים; אלו שהוגשו על צלחת קש היו להיט, אבל אלו שהבאתי ובתוכם ציטוטים של הגורו שלנו – כיכבו כמעט שלושה שבועות בשיחות המסדרון עתירות הקלוריות. ובמשך כל השנה הזו, בין עוגיה לעוגיה, וגם קצת לפני הפשטידה שהבאתי פעם אחת – חורג ממנהגי המתוק עם משהו מלוח, אבל לא בלי "טוויסט", שכן מי שמע אי-פעם על פשטידה עם פקאנים גרוסים מצופים בשבבי דלעת? אבל מי שהעז לטעום, ובסוף כולם העזו, ידע שאין דברים כאלה – עברה לי בראש רק מחשבה אחת: היומולדת הבאה של שרגא.

"וכששמעתי מציפי על התאריך המיועד, שיצא במועד ממש לא מתאים לי (גם מבחינת העבודה, גם מבחינת הילדים, ובפרט כיוון שרק לאחרונה צמצמו את שעות הפתיחה של 'אופה וטוב לו', החנות המדהימה שאף אחד כמעט לא יודע על קיומה, וטוב שכך), ידעתי שאין לי שום אפשרות אחרת, ומיד התנדבתי להכין עוגה. גבות לא הורמו, עיניים לא בהו, ידיים לא הונפו – לא רק עבורי היתה העוגה הזו ברורה ומוכנה עוד בטרם הגיתי בה ולו רגע אחד. אבל רק מאותו הרגע, התחיל מוחי לקדוח ממחשבות: איזו עוגה אכין?

"השלב הראשון, כמו תמיד, היה דפדוף בספרים שעל המדף במטבח, וגם באלו שפיניתי מאותו מדף כי כבר לו היה עליו מקום. 23 ספרים, 4,765 עמודים של עוגות ומאפים (בלי לספור את 173 הדפים של הפשטידות) – וכמו תמיד, סיימתי את הסבב הזה ברִיק מוחלט. נִיל. כלום רעיונות. לא היתה ברירה, אלא לעבור, כצפוי, הישר לשלב השני. האינטרנט. סרקתי את כל הסימניות שלי, 792 אתרים, כדי לראות מה התחדש (הרי את כל הישן אני כבר מכיר בעל-פה), ולאחר מכן גיגלתי והגעתי לעוד 216 אתרים שהתווספו לאחרונה (אותם הוספתי מיד לסימניות, כמובן), אבל גם שם – כלום. אפס. נאדה. יוק.

"אחרי יומיים, מלא ייסורים ואפוף בכמיהה עמומה להיחלצות מן הברוך אליו נקלעתי (וציפי, המטומטמת הזו, אומרת לי: 'תמיד תוכל להכין בראוניז, הם יוצאים לך מעולים'; בראוניז! ליומולדת של שרגא! איזה טיפשה הבחורה הזו!), זה היה באמצע הדרך מהמשרד לחנייה, בדיוק במקום שבו החתולים תמיד מקבלים שאריות אוכל מהמוזרה הזו עם הקוצים – בדיוק באותו הרגע ובאותו המקום זה היכה בי: יומולדת, חורף, 50 שנה, אשת המנכ"ל, צהוב זועק, שמלה עם כתפיות, חתול אפור, יום רביעי… איך לא חשבתי על זה קודם, והרי הכל היה מונח ממש מול העיניים שלי כל הזמן? טו מייק א לונג סטורי שורט, הבנתי בדיוק איזו עוגה אני הולך להכין: את ההיא שראיתי פעם בסרט בערוץ 'תעודה אוכל' ('סרטים שתרצו לאכול', המציא הקופירייטר הבלתי-מקורי-בעליל את הסלוגן הדבילי ביותר ששמעתי אי-פעם) וחיכיתי להזדמנות המתאימה להכינה. ואם כך, ההזדמנות הגיעה.

"בחיפושים בגוגל כמעט לא מצאתי מתכונים שווים של העוגה הזו, אבל בפורומים בהם אני משתתף ברור שמצאתי. בסך הכל, הגעתי ל – 13 מתכונים שונים, אשר צברו יחדיו 349 תגובות (ברור שקראתי את כולן). רוב המתכונים היו דומים, ואת זה השונה לגמרי – העפתי. חיפושי המשך בגוגל, לאחר מציאת הרכיבים (קמח, חמאה, סוכר, ביצים, הכל רגיל, שכן הסוד טמון בציפוי הייחודי שמכיל, מי היה מאמין, שורש פטרוזיליה!), העלו עוד 5 מתכונים דומים למדי. כולם כתבו שההצלחה מובטחת אם רק תהיה הקפדה יתרה על הכללים, ובפרט על שלב החבטות, במהלכו מכים עם פטיש פלסטיק (רק פלסטיק) על קערת אלומיניום (רק אלומיניום) שעומדת על משטח פלסטיק (אפשר גם זכוכית) ובתוכה העיסה. ברור שהחלטתי להקפיד.

"מבין כל הגרסאות של המתכונים בחרתי את אלו שלא היו בהם ביצים לא מבושלות (בגלל ציפי. כמה שהיא מטומטמת, היא לא תיגע בעוגה אם תדע שיש בה ביצים חיות, ואני הרי לא יכול לשקר, ויותר חשוב: לא יכול להסתכסך עם ציפי שרק היא מסוגלת להזמין את הטכנאי למזגן שלי שמתקלקל כל שני וחמישי), ושלא חייבו הקצפה של 10 דקות במהירות הגבוהה ביותר במיקסר (רציתי להכין את העוגה עם הקטנצ'יק, והוא נורא מפחד מהמיקסר). לגבי השתיים שנותרו, התייעצתי עם כמה קולגות מסין ומפולין – וקיבלתי את דעת הרוב. נבחר המתכון שינוסה. עמדתי בפני השלב הלפני-אחרון: שלב תכנון הביצוע.

"במקרה הזה, שלב תכנון הביצוע היה יחסית פשוט. המסיבה אמורה להתקיים ביום רביעי, ואילו לעוגה יש שלושה שלבי הכנה, אשר צריכים להתבצע בשלושה ימים שונים, כאשר השלב הראשון מתחיל בין 5-4 ימים לפני מועד הגשתה, ולפני אכילתה דרושות לעוגה לפחות 6 שעות מנוחה (שם קוד ידוע ל"יממה", כך למדתי מהקולגה הפולני, והוא אכן צדק: כשהכנתי פעם עוגה לפי המתכון של האופה המפורסם מפריז, ולמרות שעקבתי בקפדנות אחר הדגמתו באינטרנט – היא לא יצאה כמו לו; רק בפעם השנייה, כשהמתנתי 24 שעות עד להגשה, ולא רק 6 שעות כפי שציין, קיבלתי את התוצאה הרצויה. בקיצור: הם לא רוצים שנצליח כמוהם). כיוון שבשבת היינו מתוכננים לנסוע לצפון, וכיוון שבשישי בצהריים הייתי אמור להיות עם הילדים, לא נותרו לי הרבה ברירות: שלב ראשון בשישי אחרי שמונה בערב (לא נורא, הוא אמור להימשך, אם לסמוך על המתכון, שעתיים ורבע בלבד), שלב שני בראשון בבוקר (אסע לעבודה אחרי הפקקים), שלב שלישי בשני אחרי תשע בערב (בשמונה יש פרק של "חוק וסדר" שרציתי לראות), הרכבה בסוף השלב בשלישי, ומשם – המתנה של 24 שעות בארון הצדדי (מוצל וקריר), ו… הופ! היישר לשולחן החגיגה. (ורק בסוף נפל לי האסימון שהעצם לא אוכל להכין שום שלב עם הקטנצ'יק, וכבר יכולתי לבחור מתכון אחר. נו שוין.) על פי התכנון, הייתי צריך לקפוץ ל'אופה וטוב לו' כבר ביום רביעי אחרי העבודה, כדי לקנות עוד בקבוק מתמצית הווניל האמיתית שיש שם בייבוא מיוחד מדנמרק ושרק בה אני משתמש (ממש מרגישים את ההבדל!), כדי אם במקרה לא יהיה אוכל לחזור לשם בחמישי. ובאמת, לא היה וחזרתי לשם ביום חמישי.

"הביצוע הלך בדיוק לפי התכניות (חוץ מהשלב הראשון, שנמשך בסופו של דבר, שלוש שעות ורבע, ועד היום אני לא יודע אם היתה שם טעות בהקלדה, או שמא לא הייתי מנוסה מספיק בחבטות), וביום רביעי בבוקר עשיתי את דרכי לעבודה עם מזגן על קירור מלא, למרות הגשם שהיה בחוץ, העיקר ששומדבר לא יקרה לעוגה. המסיבה היתה אמורה להתחיל בשעה 10.00, ואכן כך היה. על השולחן היו מונחות כבר כל הצלחות, וברגע האחרון הוצאתי את העוגה מן המקרר והנחתי אותה על השולחן השני, מפלס דרכי בין האנשים. כולם לטשו עיניים לעבר התבנית, וכשהרמתי את הכיסוי (נייר אפיה, לא נייר-אלומיניום, בגלל ריאקציה שרציתי למנוע עם הציפוי שהוא, כאמור, לב לבה של העוגה הזו) – כולם התלהבו. הם אף פעם לא ראו עוגה כזו. טוב, גם אני לא.

"כשהגיע תור הקינוחים, אחרי הנאומים של שרגא ושל ציפי, התייצבתי ליד העוגה (כלומר, כל הזמן הייתי שם, דואג שלא יאונה לה כל רע, אבל עכשיו ממש רכנתי מעליה), ובזהירות מרבית חתכתי ממנה חתיכות. לא קטנות מדי ולא גדולות מדי, הנחתי אותן על הצלחות של החבר'ה, ולכל אחד הסברתי: 'צריך להתחיל לאכול אותה מלמטה'.

"ואז זה קרה.

"לא שלא ציפיתי, ולא שלא ידעתי, ולא שלא שיערתי בנפשי שגם הפעם יקרה בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת ובזו שלפניה. ציפי נעמדה מולי (בהמה), מרימה את הצלחת עם חתיכת העוגה, ואני ידעתי בדיוק את שעומד להתרחש. הרי ראיתי אותה כמה דקות קודם לכן מתלהבת מסלט החצילים הקנוי שהביא גיורא ומצורת חיתוך המלפפונים של תרצה. היא השתפכה על המיץ (המיץ!!!) שיוגב 'סחט בעצמו מפומלות שהוא מגדל בגינה בלי ריסוס!'. היא הרי תמיד עושה את זה. ואז היא נעמדה לידי, ותוך כדי שהיא מרימה את המזלג, היא הכניסה חתיכת עוגה ראשונה לפה (מהלמעלה של העוגה, מתעלמת לגמרי מההנחיות המפורשות שלי!), ועוד לפני שהספיקה לבלוע אותה (כי רק 2 שניות אחרי הבליעה מרגישים את הטעם של שורש הפטרוזיליה אבל לא יודעים שזה שורש פטרוזיליה), היא גנחה בקול רם: 'וואו, זה מעולה!', ואז הסתכלה עליי, ואמרה לי, בלי לחשוב או למצמץ: 'אני רוצה את המתכון'."