האיש שענה (על שאלת הנימוסין) יותר מדי

"מה שלומך?", "מה נשמע?", "מה עניינים?", "מה המצב?" -- כל אלו הן תחיליות של כל שיחה כמעט, של כל מפגש, אקראי ככל שיהיה, עם כל אדם, זר ככל שיהיה. כך התקבע בשפת הדיבור היומיומית, ביטוי שהפך לסלנג, לחלק מן הז'רגון, לאמירה בלתי-מחייבת, ובפרט: בלתי-מאלצת-תשובה. שהרי אין מצב שמישהו מאתנו פותח שיחה באחת מן התחיליות מלאות-העניין הללו ובאמת מתכוון לשמוע את התשובה.

ומה אם הצד שממול אכן יענה לשאלתנו?

לפני זמן מה, פגשתי אדם חביב בן 80, ובהקשר המקצועי של הפגישה סיפר לי הלה על נושא מסוים לו הקדיש תשומת לב רבה, וניסה לעניין אותי בכך. התעניינתי. ביקשתי שישלח לי קצת חומר בנושא, על מנת שאוכל לקרוא דברים לעומקם. לא חלפו ימים ספורים, והאדם הנחמד העביר אליי תכתובת דוא"ל שהיתה לו בנושא המדובר עם גברת נחמדה אחרת אשר התעניינה גם היא באותו הנושא בדיוק. כיוון שהנושא הזה בדמו, הוא טרח לענות בפירוט לשאלתה. אך לא רק לשאלתה. חשוב להבהיר שמדובר בתכתובת על רקע מקצועי עם אנשים שהקשרים ביניהם, אם קיימים, הם קולגיאליים בלבד.

את הדוא"ל שלה פתחה הגברת במשפט הקצר הבא (כל השמות, המקומות ושאר הפרטים המזהים שיובאו מכאן ואילך -- בדויים. פרט לכך, הטקסט אשר מובא כאן בתרגום שלי מאנגלית, נאמן ביותר למקור!):

שלומות, מרקוס, עבר זמן רב מאז שעמדנו בקשר בפעם האחרונה. מה שלומך? אני מקווה שטוב.

יש לי אליך שאלה מקצועית בנושא עליו שוחחנו בזמנו…

בהמשך, שטחה בפניו את הסוגייה שעל הפרק. והרי לכם תשובתו של הבחור הנחמד, בטרם ניגש למענה על החלק המקצועי של שאלתה. ואני נשבע בהן צדק כי מדובר במקרה אמיתי בהחלט!

שלום, ג'קי!

בדרך כלל, אני נוהג לענות על שאלות באופן שיטתי ומסודר, ולא אחרוג ממנהגי גם הפעם.

אני בסדר, אבל בעצם גם לא כל כך בסדר. בכל מה שאני עושה, אני מנסה לעשות את הטוב ביותר שאוכל. כשאני אומר שאני 'בסדר', אני מתכוון, למשל, לפגישה שארגנתי בין משפחתי לבין משפחתה של רות וייסקופף, אשר לסירוגין היתה בת-זוגי מאז שנת 2003. אני, עם זאת, גר לבד, כיוון שהיא גרה בג'קסון, טנסי. בפסח האחרון, נפגשו שתי המשפחות בחווה שליד מפלי הניאגרה. זה היה מבצע רציני, כיוון שאני הייתי צריך לטוס דרך אמסטרדם, להצטרף לבן שלי, רוני, ולמשפחתו מנישואיו השניים. לו ולג'ין יש שני ילדים קטנים: עידו, שיהיה בן 10 באפריל הקרוב, ולורה, בת 8 מחר. ממש עכשיו אני צריך להפסיק כדי להתקשר אליה דרך סקייפ ולאחל לה יום הולדת שמח. הם כולם שחיינים, כמו שהיינו אני ורעייתי המנוחה, אסתר. אנחנו לימדנו את ילדינו, והם עכשיו מלמדים את ילדיהם.

לרות יש בן בשם רוני, בכור בין שניים, שיש לו חווה ליד מפלי הניאגרה, בצפון מדינת ניו-יורק, ובזכות הנחל הרחב שעובר אצלו בחווה, הפך גם הוא לשחיין נלהב. הצעתי לרות שנפגיש בין שני הרוני-ם. ואז רוני של רות הזמין את כולנו לחגוג יחדיו את פסח בחווה שלו שליד מפלי הניאגרה, שממוקמת מרחק של 13 שעות נסיעה מג'קסון. אנחנו, חמישה במספר, טסנו לשדה התעופה קנדי בניו-יורק, ושם היינו אמורים לפגוש את רות שהיתה אמורה להגיע בטיסה מנשוויל. רוני שלה אכן פגש אותנו בשדה התעופה, אבל הטיסה של רות התעכבה, והיא נאלצה להגיע רק למחרת, ואנחנו המשכנו לבדנו לחווה. יש לה בהחלט כשרון לשיבושים שכאלו. היינו צריכים לחזור לשדה התעופה למחרת, אבל רוני שלה רגיל לזה, ואני הצטרפתי אליו.

אני כבר לא שוחה. יש לי קצת בעיות לב, וכבר עברתי שני ניתוחי מעקפים. לפני 3 שנים הוצמד לי קוצב-לב לכתף שמאל שלי, והוא כבר הציל את חיי פעמיים, בפעמיים שבהם נסעתי עם הבן שלי, רוני, לטייל ביוון. הסיבה העיקרית בגינה אני לא שוחה היא שב -- 23 באוקטובר האחרון חגגתי יום הולדת 80, ואם אקבל מכה ממשהו במהלך השחייה, אני מניח שיהיה לי קשה לצאת מהמים. חוץ מזה, המים בנהר שעובר בחווה שליד מפלי הניאגרה קרים בהרבה מאלו להם אני רגיל, ובכלל -- ייקח לי זמן להתרגל למזג האוויר בצפון ניו-יורק עוד לפני שאדרש להתרגל למים הקרים. בסופו של דבר, פסח עבר בסדר גמור עם כל הילדים: גם בני עשרה מן הזן של ימינו וגם תינוקות שצריך לשמור עליהם. רות ואני בילינו שבוע בחווה, ואז נשארתי לעוד שלושה שבועות בטנסי.

הנכדה שלי, אווה, היתה אז בקמבודיה, השלימה קורס ארוך בהדרכת רחצה בג'קוזי. כך שבזמן שאנחנו היינו ליד מים קפואים, היא שהתה במים חמים מאוד. אווה היא הבת של רוני מנישואיו הראשונים, והיא בהחלט בחורה צעירה ובעלת יוזמה. כשחזרתי הביתה לגבעתיים, היא כבר היתה בתחילתו של טרק ביערות של קמבודיה ולכיוון וייטנאם. רוני וג'ין פגשו את אווה בפנום-פן בחום הלח של אוגוסט. כדי לא להישאר לבד, ארגנתי לעצמי מפגש עם אווה, בארמון ענק רחוק למדי מפנום-פן, ואני בטח לא צריך לספר לך שקמבודיה היא מדינה גדולה למדי. ארגנתי לי ולרות מספיק זמן לבלות בפנום-פן, ומשם המשכנו לבקר באזור העתיק אנגקור. העיר הראשונה באזור נבנתה כבר במאה ה -- 9 לספירה, מה את אומרת על זה? יותר מאלף מקדשים מפארים את האזור, והמונומנטים שיש שם הם פשוט מדהימים. כל אחד מן המלכים הקים לעצמו פסלים מפוארים להעצמת שמו ושיווה את עצמו לאחד האלים. וכדי שלא ירמסו את מה שעשו קודמיהם, שיווה לעצמו כל מלך דמות של אל שקודמיו לא שיוו להם. שמענו שם סיפור על כך שהמלכים הורו לנתיניהם ללכוד את הירח עבורם, כדי שיוכלו להאיר תמיד את הלילה, ובכך לאפשר לאלים לברך אותם במשך כל היממה המוארת. המלכים של אנגקור בטח לא שמעו על חכמי חלם, שחיו בפולין שנים רבות לאחר מכן, ועל פי אחד הסיפורים ניסו לתפוס את הירח באמצעות דלי.

אחר כך, טיילנו עוד כמה ימים באזור, בין גבעות ונהרות. רק הביקור הזה בן השבועיים גרם לי להבין עד כמה קמבודיה גדולה, וכמה השלטון שם מושחת ומנסה לבסס את מעמדו על ידי ניצול האזרחים הפשוטים, העניים והרעבים. בערב האחרון, יצאנו לרכיבה בכרכרה רתומה לחמור בשדות האורז שליד נהר המקונג. זמן קצר לאחר שחזרנו לישראל, שמענו כי באותו המקום בדיוק אירעה תאונה בין חמור לבין אוטובוס וכל רוכבי הכרכרה נהרגו. הנכדה שלי, אווה, אומרת שבטח יש לי 9 נשמות אם אני מצליח להתל במוות כך בגילי המופלג.

וכעת, בנוגע לשאלתך…