סבתא רבתא כותבת לנין החדש

את הברית של הבונבון חגגנו, כמו את רוב האירועים במשפחתנו הקטנה, בביתנו הצנוע ובמסגרת חוג המשפחה המצומצם. לילדון, לילדונצ'יק ולבונבון יש שתי סבתות רבתות (שתיהן סבתות של זוֹשֶׁ), אשר גאות מאוד בניניהם ומאוד נרגשות בכל פעם שהן פוגשות אותם.

כדרכן בקודש, הביאו הסבתות הגדולות מתנות לאירוע, ואחת מהן – היֶקית – צירפה, כדרכה, ברכה. אלא מאי? חריגה רצינית ממנהגיה נרשמה ברגע בו פתחתי את המעטפה לקריאת הברכה, שכן מילותיה היו משורבטות על פיסת נייר"רגילה". בדרך כלל, מקפידה היא להגיש את ברכותיה על גבי כרטיס ברכה. לשאלתי מה קרה הפעם, ענתה שנגמרו לה הכרטיסים ושלקראת פסח היא קונה חבילה חדשה (רוצה לומר: בפסח הקודם היא לא הוסיפה עוד כרטיס אחד למניין השנתי). עיוויתי את פניי בעדינות, ואמרתי שחבל. "מה?" היא נזעקה, "זה לא שאתם שומרים את הכרטיסים". אז זהו שכן. לכששמעה זאת – נעצרה לרגע, ומיד לאחריו אמרה: "אז אני אכין לכם כרטיס חדש."

עוד באותו היום, בשובה לביתה, קנתה כרטיס ברכה וישבה וכתבה ברכה חדשה. את הכרטיס שלשלה למעטפה, אותה שלחה בדואר. המעטפה הגיעה אמש, ובתוכה הברכה. בפינת הדף, כתבה הסבתא רבתא: "מאחר ואתם שומרים את הברכות, דבר יפה לכשעצמו, הרגשתי צורך לשלוח לבונבון ברכה נוספת."

למקרא הדברים שכתבה – אותם ניסחה בפנייה לבונבון – כל כך צחקתי, הן בהכירי את הסבתא-רבתא, אשר דבריה בהחלט משקפים את אישיותה, והן מן העובדה שהיא חשה צורך אמיתי לשבת ולכתוב ברכה רצינית אשר כרטיס הברכה יישא על גבו. ובעיקר, צחקתי-התרגשתי מן התוכן, והחלטתי שמן הראוי לפרסמו כאן (רק אל תגלו לה…):

בונבון יקר,

היום הייתי בברית שלך וכל כך התרגשתי. כמה יפה אתה וכמה הכאיבו לך. אני בטוחה שבינתיים עבר הכאב וכשתגדל ויראו לך תמונות מהברית, אז גם יסבירו לך מדוע ולמה. קשה להיכנס לעם שלנו, זהו המבחן הראשון ואחריו יבואו עוד.

על כל פנים, אני מאושרת שהגעת למשפחה כזו חמה, חכמה, שיודעת לחנך את ילדיה בצורה נפלאה. אני בטוחה שהקשר עם אחיך יהיה נפלא, אפילו אם פה ושם תריבו קצת – הרי זה חלק מהעניין.

אך העיקר, יש לך אמא ואבא, סבים וסבתות, ואפילו שתי סבתות רבתות. הוריך יעשו הכל לתת לך כל האהבה שבעולם, על מנת שתוכל לגדול באושר ובעושר, בבריאות מלאה ובשגשוג (השלום, לצערי, לא תלוי בהם). וגם הסבים והסבתות והסבתות רבתות אוהבים אותך.

נשיקות!
שלך,
סבתא רבתא