כשהגעגועים הופכים למציאות

ברגע שהשרידים האחרונים של הישראליוּת התפזרו להם מפתח המטוס לחלקיו השונים של שדה התעופה, נשמתי לרווחה. הגעתי לאמריקה. הצפונית, אלא מה?! ברכבת הפנים-שדה-תעופתית פנה אליי אחד הנוסעים בטיסת ההמשך הפנימית, ושאל אותי באנגלית אם אני נוסע לכנס X. "לא," השבתי לו באנגלית, "אני נוסע לכנס Y". היה לי ברור שהוא ישראלי: המראה הכללי, המבט, הרצון לחלוק מונית עם אדר זר שזה עתה פגשת; אה, וגם החולצה של קסטרו שלבש… לא תיקנתי אותו ולא הסברתי לו שאנו מגיעים מאותו מקום. אם יש לי הזדמנות לנשום מעט אמריקה, למה לי להיתפס לגרגרי ישראליות אשר נקרים בדרך?

אני יודע, אני משוחד. אבל בפרט, התגעגעתי. שנתיים עברו מאז ביקרתי כאן בפעם האחרונה, בסך הכל 10 שנים מאז הפעם הראשונה. אבל ברגע הראשון שהגעתי למדינה הזו, הבנתי שאני מאוהב. הנופים, המרחבים, הסדר, הנקיון, הנגישות. ומעל הכל – האנשים: נחמדים, מחייכים כשצריך, מנומסים, מכבדים זה את זה.

כן, כן, אני יודע שיש רבים שחושבים שמדובר בהצגה. בעצם, באחת הבמות הגדולות ביקום. במה שהיא מדינה, ואולי מדינה שהיא במה – ובהן כולם הם גם השחקנים וגם הצופים. מין מיזם-על שהגה איזה פסיכופת והפך למציאות יומיומית. הגולם שקם על יוצרו. אבל איזה גולם זה!

אם יצמידו לי סכין למקום חשוב, ויאלצו אותי לבחור: אמריקה המציגה, או ישראל האמיתית, ברור לי לגמרי במה אבחר. רק אחר כך, כשיורידו את הסכין, אתחיל להתלבט, ואולי אפילו להתחרט על הבחירה הזו. אמריקה היא לא בית בשבילי, ישראל – כן. אמריקה היא לא משפחה בשבילי, ישראל – כן. אמריקה היא לא חברים בשבילי, ישראל – כן. ובכל זאת, בכל פעם שאני מגיע לכאן, אני מרגיש כאילו אני חוזר לאהבה ישנה.

משך כל הנסיעה משדה התעופה לבית המלון הקטן התבוננתי החוצה. שאפתי נופים, קלטתי אנשים נחמדים בכל מקום. ויש גם אינטרנט אלחוטי חינם בחדר. ופקידת הקבלה בדלפק הסבירה לי בחייכנות ובאריכות הנדרשת את כל אשר שאלתי. והעובד שעמד בצד, הלך מיוזמתו והביא לי מפה אחרת, שהפקידה הנחמדה לא נתנה לי. והבתים שרואים מחלון החדר כאילו נלקחו מסדרת טלוויזיה. והכל מוסבר ומדוקדק לפרטי פרטים. אין מה להגיד, אמריקה!

ועכשיו, הגיע הזמן לצאת מן המלון, לשאוף קצת אוויר אמריקאי איכותי.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.