אין כח בעולם שיעצור אותך מלהרגיש (דיון על אוכל ובכלל, חלק ג')

אז מה היה לנו שם? היה לנו את אייל שני אומר הרבה דברים. והיה לנו אותי אומר שאני מעריץ את האדמה עליה נופלות מילותיו של אייל שני. ובעיקר, היו לנו שני מחנות (שנציגיהם אכן היו חלוקים בתגובות לפוסטים הללו): המחנה הנושא על דגלו את הכתובת "אייל שני פלצן", ומולו -- המחנה הנושא את הדגל "אייל שני לא פלצן".

וכעת, אני מנסה לזקק את הדברים, להתייחס לגופו של דבר ולא לגופו של דובר.

"מותרות" אל מול "הכרח"

למה דיבורים על אוכל המלווים במטאפורות ובתיאורים צבעוניים נתפסים כפלצנות (וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הם נתפסים כצביעות/רמאות/וכו'), ולעומתם -- דיבורים על אמנות המלווים במטאפורות ובתיאורים צבעוניים הם דבר שבשגרה? יבוא מישהו ויגיד לכם שליין הזה יש "גוף בינוני מלא", ואתם תהנהנו ותגידו לעצמכם בשקט: "איזה פלצן!". ואז יבוא מישהו שביקר בתערוכת אמנות, ויגיד לכם שהוא חש "דיסאוריינטציה" כשנכנס לחלל התערוכה, וכי אחת העבודות בה צפה גרמה לו להרגשה של "דחיפות וכאב, פירוק וכוח הישרדות קמאי", ואתם תהנהנו ותגידו לעצמכם בשקט: "וואלה!" (ואחר כך, לאחר ביקור בתערוכה, תצטטו זאת במדויק כתחושותיכם).

יבוא מישהו ויגיד כי ספר שקרא גרם לו להיזכר איך זה להיות מאוהב (למשל, פסקה שנייה כאן), ואתם מיד תזכרו בספרים שגרמו לכם להיזכר בהתאהבות הראשונה, ואולי אף תחשבו מיד על ההתאהבות הראשונה עצמה; ויבוא אייל שני וידבר על אוכל עם געגוע, ואתם תגחכו.

למה אמנות יכולה לגרום לנו להרגיש ואוכל לא? האם בגלל שאמנות היא בגדר מותרות, ואילו אוכל הוא בגדר הכרח?

"אמיתי" מול "מזויף"

שני מצביע על נקודה מרכזית בהווייתנו במאה ה-21 (ועוד קודם לכן, כמובן, גם במאה ה-20): שום דבר לא אמיתי. הכל הוא בגדר "כאילו" במקרה הטוב, ובגדר "זיוף" במקרה הרע. הכל מוסתר מאחורי אינספור שכבות של הסחת-דעת במקרה הטוב ושקר במקרה הרע. פוליטיקאים? לא צריך להאמין למה שהם אומרים, שכן מחר הם יחליפו את דעתם; דברי שבח והלל? לא צריך להאמין להם, שכן הדוברים מונעים, ככל הנראה, ממינים שונים ומגוונים של אינטרסים; "פנטהאוז", "דופלקס", "דירת גן", "צמוד קרקע" -- כל אלו מונחים מכובסים שנועדו להגביר מכירות ולא משקפים במאום את האמת העומדת מאחוריהם; גמול השתלמות? מזמן הפך המונח הזה לסדין גדול המסתיר מאחוריו מציאות מחפירה של "תעשיית חינוך", כאילו אין מדובר באוקסימורון. וכן הלאה וכן הלאה.

ואם כך, למה להאמין שכל מה שקשור לאוכל שונה מכל הנ"ל? "שניצל" קפוא? נו, באמת -- מה הקשר בינו לבין השניצל שאתם מכינים לבד בבית? (לא מכינים? תתביישו!) "חטיף בריאות"? איזו בריאות יש בו בדיוק?! "מועשר בויטמינים ומינרלים"? "חיידקים ידידותיים"? נו, באמת!

וגם אם נזניח את מכבסות המלים התופסות כל פרח רענן והופכות אותו לקוץ יבש העולה באש; גם אם נתעלם ממה שמנסים למכור לנו מבלי שאנו רוצים; גם אם נעזוב לרגע את כל הדימויים והמטאפורות והאלגוריות והקלישאות והשטויות והתסבוכים -- מתי בפעם האחרונה אכלתם עגבניה טעימה? מתי לאחרונה, בימות הקיץ החמים, נגסתם בענב מתוק כל כך שגרם לכם לרייר? מתי ביום חורף קר נגסתם בתות שהיה טעים כל כך עד שבא לכם לבכות? מתי טעמתם מלפפון עם טעם כלשהו? מעטים הם בני המזל אשר זוכים לאכול ירקות שאינם מוצרי-פלסטיק-אחידים-וחסרי-טעם, וכל מי שהינו בן 40 ומעלה יודע שפעם היה פה אחרת. מבחינתי, זה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". וביחד אתי, נולדו רבים רבים אל העולם סר-הטעם הזה.

אז מה נשאר לנו, בסופו של דבר? בחזית, עומדים הזיופים (בעיקר הלשוניים), אך כאשר מורידים אותם מן הבמה -- נותרת האמת העירומה והמהודרת: אין לנו אוכל "אמיתי".

האלטרנטיבה ה"אמיתית"

ואל הדלת הפרוצה הזו, נכנס אייל שני. ובתוך החדר הזה, הוא מספק, ראשית, פנס למי שעיניו מכוסות, שכן רבים כלל לא מבינים שמסביב חשיכה מוחלטת. לאחר מכן, הוא מושיט יד למי שמבין שמשהו לא בסדר, אך מתקשה בתמלול תחושותיו. ורק לבסוף, הוא ניגש ברוך, מלא חמלה, ומנסה לשאת על כתפיו את אלו שהאור הרע שמסביב מציף אותם, ולהם -- סבבה. אף אחד הוא לא מקרה אבוד. את אלו האחרונים, צריך ראשית לשכנע כי עיניהם כבר מסונוורות מזה זמן, וכי התמונה דמויית הקליידוסקופ שהם רואים היא רק בבואה רפויה של מראה עשיר הרבה יותר.

וכן, צריך לצעוק בקול רם, כדי שכולם ישמעו, כדי שכולם ישננו: החלב שאנחנו שותים הוא לא חלב. הירקות שאנחנו אוכלים הם לא ירקות. הפסטה שאנחנו אוכלים היא לא פסטה. הגבינה הצהובה שאנחנו אוכלים היא רק צהובה. וכל מי שזכה לבשל פסטה יבשה שנקנתה בסופר באיטליה -- מבין בדיוק על מה מדובר בכל הנוגע לפסטה אמיתית. וכל מי שזכה לטעום גבינה צהובה מצרפת או מהולנד או מאיטליה -- מבין בדיוק על מה מדובר בכל הנוגע לגבינה אמיתית. ולא חסרות דוגמאות רבות, יומיומית וחדות (ע"ע שמן זית).

קאפיש?!

אז מה היא עגבניה אמיתית? פשוט מאוד: עגבניה שגודלה בהרבה אהבה, בתנאים מצויינים ובטיפול משובח. ומהו חלב פרה אמיתי? חלב מפרה שגדלה פחות או יותר אותו דבר.

ולא, לא כל אחד יכול לעבור לחווה בגליל ולשחרר בה את פרותיו על מנת להפיק מהן חלב אמיתי; לא כל אחד יכול ולטחון את חיטתו לקמח אישי ממנו יאפה לחם אמיתי. לא כל אחד יכול לטפח שדה עגבניות, מלפפונים ופלפלים טבעיים ואמיתיים.

ואם כך, מה הפתרון?!

הפתרון הישים. השורה התחתונה. מוסר ההשכל

וכעת, אין ברירה אלא לחזור לדבריו החדים כשמש והברורים כתער של אייל שני:

הכל בסדר בחיים. באמת, גם לקנות קרטון 3% מוטציה, קרטון חלב, זה גם בסדר גמור. רק תדע את זה, תכיל בתוך עצמך את הכל. זה יהיה לך הרבה יותר טוב. זה לא ייאוש בכלל. רק תבין את זה. ותמיד תוכל לבחור. הבחירה הזו מתגברת על כל המוטציות, מפנה את כל העצב שהן עושות בך מבלי שאתה יודע.

אבל, רגע, הרי אמרנו שלא כל אחד יכול לעבור לחווה בגליל וגו'. ואז מגיע החלק הישים, הפשוט, שמהווה את הגרעין של הסיפור כולו ואת שורש הפתרון. כך מסיים שני:

לי יש ברירת מחדל: אני יכול לקחת פרוסת לחם, לשים עליה כמה טיפות שמן זית, ובזה אני מסודר. לא צריך יותר שום דבר בחיים. אם מזדמן לי משהו נהדר — אני אעשה את זה. אבל לא צריך, יש לי את הבטחון במשהו אחד שאני יודע.

וזה בעצם תמצית הכל: מצד אחד, ההבנה שהקרקע אינה יציבה. ומצד שני, הבטחון בפיסה אחת קטנה של חלקת אלוהים פרטית. לא רק לגבי אוכל, אלא לגבי כל דבר בחיים. אז סימפל אז דאט.

כבר אמרתי שאני מעריץ את אייל שני? אה, וגם את שלמה ארצי שמסתכל על הדברים מנקודת מבטו המעניינת.