שברים שברים מהמלחמה | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

שברים שברים מהמלחמה

אם סופרים את הקיצים האחרונים לפי החופשות המשפחתיות שקיימנו במהלכם, ואם מתעלמים מן הקיץ האחרון (קיץ 2009) בו בילינו בישראל, נדמה שלא נרשמה שום סטייה מנוהל-חו"ל בשנים האחרונות: 2008 בארצות הברית, 2007 בהולנד, 2006 בסלובניה, 2005 בסקוטלנד (נסיעה ראשונה שלא כזוג). שום סטייה. אך קיץ 2006 היה שונה, והאלתור-באיחור של סלובניה, במקום הנסיעה המתוכננת לטוסקנה, מסתיר מאחורי וילון-חו"ל ענק את כל נפתולי הקיץ ההוא, למן מבזקי החדשות התכופים, דרך שיחת הטלפון המפתיעה-אך-צפויה, ובפרט דרך השתתפותי במה שזכה בתודעה הציבורית בכינוי "מלחמה".

ועכשיו אני יכול לספר לילדיי ששירתתי במלחמה להגנת המולדת. ואיכשהו, אני לא באמת מאמין בזה. וגם היום, ארבע שנים אחרי, עדיין קשה לי לעכל את כל אשר עבר עליי שם, ועדיין אני לא בטוח שמילים תוכלנה לתאר זאת.

לפני כחודש, כתב נתאי פיסות פיסות מן המלחמה ההיא, ובעת שקראתי את דבריו – כשהטיוטה לפוסט הזה כבר היתה בחיתוליה – הצטמררתי. אנחנו לא באותו החיל, והחוויות שלי היו – כך הבנתי מקריאת הזכרונות שלו – שונות לגמרי. אבל איכשהו, בין השורות, קיבלתי את התחושה שבתוכו, בפנים-בפנים, חווינו דברים דומים. אבל יכול להיות שאני טועה.

בכל מקרה, החלטתי לנסות ולהוציא מגופי ומלִבִּי שברים שברים מן המלחמה ההיא. שברים של זכרונות, שברים של מחשבות, שברים של הרהורים, שברים של מראות וקולות ופחדים ומחשבות. וכן, יש כמה שברים שלא יאוחו, וגם אותם אני מנסה להוציא לרגע קט, להישיר אליהם מבט. וייתכן שיש גם עיוותים בזכרון המשתנה-תדיר, אך בשלב זה כבר אי אפשר להפריד בין זכרונות לבין ממשוּת.

שנה אחרי המלחמה ההיא, סיכמתי את שזכרתי אז, אבל כעת אני לא חוזר לשם, אלא מנסה להשתמש במילים חדשות. כן, יש חפיפות, אבל גם חידושים וגם חיסורים. שהרי לא ניתן לטבול פעמיים באותו הנהר. ובעצם, גם פעם אחת לא ניתן לטבול בו.

* * *
קיץ 2006. יושבים בים, אחר הצהריים, לקראת שקיעה, עם ילד קטן ומתוק. החוף שקט. אך מדי כמה דקות, חולפים מסוק או מבנה של מסוקים. הכיוון: צפונה. לאור הדיווחים ברדיו, ברור מה היעד. מאחורינו כמה אוהלים שנדמה כי אנשיהם השתקעו בהם לתקופת-ביניים. לאור הדיווחים ברדיו, ברור מאיפה באו. השמש שוקעת ממול, הלב מסרב לזרוח.

ואז, כעבור כמה ימים, הטלפון. וכשהשם מופיע על הצג, לבי מחסיר פעימה. "נתבקשנו להכין תיק," הוא אומר לי, יותר מרומז על שעומד להתרחש. ימים של מתח ושל המתנה. התיק מוכן. הלב מסרב להתכונן.

ובשישי בבוקר הוקפצנו. שרשרת טלפונים ארוכה, וכשאני מוסר את ההודעה – אני עדיין לא מעכל. ואחרי כמה שעות, ההקפצה בוטלה. לא בוטלה, רק נדחתה. קיבלתי סופ"ש חופשי במתנה. התיק מוכן בפינת החדר, ובמוצאי-שבת, מאוחר בלילה, צלצול הטלפון מעיר אותי. הודעה מוקלטת לקונית מוסרת על נקודת ההתייצבות למחרת. שבוע חדש עומד להתחיל. תקופה חדשה.

אני נפרד מזוֹשֶׁ ומהילדון, לא בטוח שיזכו לפגוש בחזרה את אותו האדם שעזבו.

עולה על מדים, מתניע את האוטו. היי, דרומה לימ"ח. גיוס, קליטה, טפסים, זיווד. חיוכים שמסתירים עצב גדול. התנועה צפונה מתחילה למחרת (ואולי כעבור עוד יום), ובדרך עוצרים אצל הוריי לומר שלום תמים. תמים עאלק. עוד עצירה בבסיס אימונים צפוני למטווח. אני לא יריתי. ועוד צפונה, ועוד תחנה.

בחניון הגדול של המרכז המסחרי הגדול בכניסה לראש-פינה, כולם מתכנסים. "כאן משאירים את הרכבים," אנחנו מקבלים הוראה. משאירים את הרכבים עאלק, הרי אין דבר אליו צמוד המילואמניק יותר מאשר לרכבו. האוטו ילווה אותי צמוד-צמוד עוד ימים רבים.

ופתאום, בין חלוקת סנדוויצ'ים למחשבות על שעתיד לבוא, אזעקה. נצמדים לקיר, קסדות על הראש. אני מתחיל לעכל.

התחנה הבאה – קבלת הכלים (נגמ"שים, תומ"תים). כבר לילה וחושך. ובחושך אנו מנווטים דרכנו לעמדה הראשונה, חוצים בדרך את אחד המושבים, לכיוון המטעים. נוסעים על הכביש הראשי של המושב, תושביו מנופפים לנו לשלום. סצינה מסרט.

רק בבוקר, אני רואה היכן התמקמנו. בלב מטע (שזיפים? אפרסקים?). ובינות לעצים – הכלים. שקט פסטורלי וריח נעים. וחניון מכוניות פרטיות, צמוד צמוד. ומתחיל להיות חם.

זו היתה תקופה של פינוקים. המבורגרים ממק-דונלד'ס, פנס מהחברה הזו, תיק מהחברה ההיא, אולר מחברה אחרת. מִנהלת הגדוד הפעילה את מיטב קשריה וכישוריה והשיגה לנו הרבה צ'ופרים. צ'ופרים עאלק.

המשמרות שלי היו עם נ'. היינו צריכים לאייש את העמדה שלנו 24/7. אז החלפנו האחד את השני. לא זוכר מה היה אורך המשמרות, לא זוכר אם בכלל הקפדנו על משמרות מסודרות. לא זוכר מתי ישנתי ומתי אכלתי ומתי השתנתי ומתי חרבנתי. כנראה עשיתי את כל אלו, כי בלעדיהם הרי אי אפשר. אחרי שבועיים בערך, יצאתי הביתה ליממה. אולי לשתיים.

הנסיעה דרומה, לכיוון הבית, היתה הזויה למדי. גם החזרה. מצפונה לצומת קדרים – פחד, העיניים תרות מסביב: על ההר ההוא עשן, וגם על זה, וגם על ההוא. מדרומה לה – דממה. שקט. אך הלב לא שקט. והשריפה שחיכתה לי בחזוֹר הבהירה לי שיש כל מיני סכנות.

וכל הזמן, בעודנו בתפקיד, ספרנו את הפגזים שירה הגדוד. לעתים, הספירה התקדמה בבודדים. לעתים, בעשרות. רשימות על גבי רשימות של פגזים, כל כמה מהם מסתירים "יעד", "מטרה". ורק הלב שואל כל הזמן, בפנים: מה המטרה? ומתי נגיע ליעד?

ובמטע ההוא, בין המבורגרים ופנסים ופסטורליה וחום ושקט וספירת פגזים – הופרה השלווה. נפילה אחת, קרובה למדי. הגוף נשאר שלם, אבל הלב נפגע מהרסיסים שלא הגיעו אליו. ובמקרה אחר, כמעט הגיעו אלינו אדיו הרעילים של אחד המפעלים שנפגע, וכמעט נטשנו את העמדה. אבל נשארנו עוד קצת.

אחר כך, דילגנו לעמדה אחרת, גבוהה יותר, על הרכס. צפונית יותר. ואז החלו דיבורים על "כניסה". ללבנון יעני. וסירבתי להאמין שזה אכן יקרה. ובגיחה חטופה הביתה זכיתי לטלפון: "שוב בזמן, אל תתמהמה, אנחנו 'נכנסים'". וכל הדרך הלם לבי, גם מדרום לצומת קדרים. ובסוף לא נכנסנו, רק עברנו לעמדה אחרת, שבדיעבד התבררה כאחרונה.

את חלק משיחות הטלפון ש"נאלצתי" לקיים – לא יכולתי להשלים. לא הייתי צריך לספק תירוצים, אלו הגיעו בעצמם, בדמות אזעקות שקראו לי לפעול. מה כבר יכולתי להגיד בטלפון? הייתי עולה לגג המוּגף, מנסה לדבר, אך גרוני היה משתנק מדמעות. שומע איך ב"עורף" מנסים החיים להתנהל כסדרם. סדר אחר מזה שאצלנו.

אבל גם אצלנו היה סדר: כל כמה ימים, באופן מסודר למדי, החלפנו פקודת-מבצע. "שינוי כיוון 1" הפך ל"שינוי כיוון 2", וזה הפך בתורו ל"שינוי כיוון 3", וכן הלאה. ומה בעצם השתנה בכיוון מפעם לפעם? ומי שינה אותו? ולמה זה נשמע כמו שם של משחק קופסה לא מוצלח?

היו גם תקריות ששמענו במכשירי הקשר ולא בישרו טוב. ואז סייענו למסוקים במיסוך ובחילוץ ובחזרה אל שטח ישראל. והיו גופות בתוכם. ואצלנו היו קריאות "שיט", ואז שקט. ואז רעש ממכשירי הקשר כי שוב קרה משהו בגזרה אחרת ושוב זקוקים לנו. יכול להיות שלא ישנתי הרבה.

בערב אחד, נסעתי עם קצין אחד לאכול משהו. ניסינו לקחת לעצמנו כמה דקות של רוגע. של "סדר". ובדרך, הוא התקשר לומר "לילה טוב" לבנו. על ספיקר. ואני שמעתי את כל השיחה, ובסוף, כשחברי כבר עמד לסיים את השיחה, מיהר בנו להתפרץ: "אבא…","מה, חמוד?", "אני אוהב אותך". וקולו של הילד, אשר הדהד בתוך המכונית, הרעיד אותי. וגם אז הרגשתי שהמשחק-קופסה הזה בכלל לא מתאים לי, ושאולי עליי להתאמץ ולבחור משחק-קופסה אחר. ואולי בכלל משחק-קלפים, או אולי משחק-הגיון.

ולא התקלחתי. יותר מחודש של שינה בשטח, בשק"שים, בחום, במדים, עם נעליים. לא התקלחתי שם. לא במקלחת השדה בעמדה הראשונה, ואפילו לא במקלחת של הקיבוץ שנרתם לסייע לנו בעמדה האחרונה. את זה אני זוכר היטב: הרגשתי שאם אלך להתקלח, עליז ושמח, יהיה בכך יותר משמץ של השלמה עם המצב. ולא רציתי להשלים איתו.

בעיקר בסוף, לא רציתי להשלים איתו. המצב כבר היה רגוע, ברדיו ובטלוויזיה הקטנה שהביאו לנו כבר דיווחו על מגעים ועל האו"ם. ואני הרגשתי זעם נוראי. נגמר או לא נגמר? רק תגידו! מסכימים או לא? ובשביל זה הכל היה?

הקיפול היה, כצפוי, זריז. וכצפוי, הוא נמתח ברגעיו האחרונים. עוד אחת מאקסיומות המילואים. ורגע לפני שהתנעתי את האוטו (קרוב לעמדה, ברור!) זוֹשֶׁ התקשרה. על פי הבדיקה שערכה, היא בהריון. פרי המלחמה הזו, אך בהחלט לא פרי באושים. אולי בגלל שלִבּי היה איתו למן ההתחלה, ובגלל שלִבּי היה מנותק מראשי: זה אומר "נוּס," וזה מציע "הישאר", זה בוכה וזה צוחק, זה מבין וזה לא מעכל.

כן, בתוכי כל העת תהיתי, גם אחרי שנגמר וחזרתי הביתה. וגם עכשיו. ונדמה לי שגם היום, ארבע שנים אחרי, עוד לא סיימתי לתהות. וברור שלא אצליח להבין. אבל דבר אחד לקחתי עמי משם, מן הקולות והמראות והחום והטרדות והמיסוכים והאזעקות והזיעה. בעיקר דבר אחד: את עצמי לא שכחתי לרגע, ולא את הקרובים לי ביותר, גם – ואולי בעיקר – כאשר מישהו רצה לשנות כיוון ולתת לי להרגיש כאילו טובת המדינה צריכה לעמוד לנגד עיניי. טובת המדינה עאלק. העיקר שאני יודע שאני השתניתי. ברור שלטובה.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



3 תגובות

1 הרשקו { 08.16.10 בשעה 15:21 }

תאור מאוד אמיתי,מקיף ומרגש.

2 אורנית { 08.16.10 בשעה 18:59 }

"Like" אמפטי, ו-דז'ה וו'ים מוכרים מהצד "שלה" בעורף. והימים ימי שלום הגליל, קיץ אחר. אבל מי סופר.

3 אמיר { 08.16.10 בשעה 22:40 }

יקירי,
עם טיפה ״מזל״ אנחנו בהחלט יכולים להפגש שוב בקרוב…
כתיבה יפה ואוטנטית.

השארת תגובה




21