חדרי מיון | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

חדרי מיון

והימים, ימי מִיוּנים.
רהיטים, בגדים, ופיצ'פקעס קטנים.
כל אחד מהם נדון לחובה או לזכות, לשמחה או לאבל:
להילקח עִמנו,
להתאפסן עד שָׁבְנוּ,
לשרת אחרים,
או להיזרק לשדות זרים
(כלומר, לזבל).

בין יום כיפור לסוכות
חשבון נפש מתחפש לזוטות.
כל פיסת זכרון נמדדת מיד, מוערכת, עכשיו וכאן:
זכרונות שנושאים
מול זכרונות ששונאים,
זכרונות של לשכוח
מול זכרונות של לברוח
(איתם, כמובן).

והימים, ימי אריזות.
במטבח, בסלון, בחדרי המיטות.
במקום שפינה השולחן נערמים ארגזים ארגזים.
ובין זה לזה, בעומדם
מפריד ים
של זמניות ברוכה
וגם של שיכחה
(מבלי להגזים).

וכל הזמן הזה, תדיר
פושטים החדרים לְבוּש
אך גם באֵין-שעון שעל הקיר
ממשיך הזמן לדוש
ומרמז לי שעכשיו,
כָּעֵת חַיָּה, הִבְכִּיר
מחר חדש, והוא מורכב
משלל שכבות-עבר
שזה מכבר
פרחו-בקעו מתוך הקיר.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



2 תגובות

1 ישי הוך { 09.27.10 בשעה 6:47 }

נבהלתי לרגע
חשבתי מיון
במובן של חדר
ולא נדידת העדר
תחשוב צועני
קל וחפשי
וזאת מפי
האוגר הראשי 🙂

2 איתי בנר { 09.27.10 בשעה 11:12 }

לייק גדול – גם למקאמה הנפלאה, וגם לתגובה של ישי 🙂

השארת תגובה




21