על הספה בסלון של אייל שני | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

על הספה בסלון של אייל שני

אישית, אני חושב שהכרה בבעיה היא כבר חצי הדרך לפתרונה. וכך, אני מודע היטב לשריטות העיקריות שלי, ומאמין שבכך כל צרותיי קטנות מעצמן. אחת מן השריטות האלו היא הערצה גדולה לאייל שני ולכל הקשור בפועלו ובהגיגיו הקולינריים.

ובמסגרת ההכנות לנסיעה, במהלכה עשוי להשתנות מאוד הנוף הקולינרי בארצנו הקטנטונת, הרכבתי לי רשימה של כמה מקומות אותן עליי לדגום או לדגום-מחדש. "סלון" של אייל שני היה באותה הרשימה. מאז נפתחה המסעדה, תכננתי לבקר בה, אך משום מה הדבר לא עלה בידי. הביקורות החיוביות לא כל כך עניינו אותי. גם לא אלו השליליות. ידעתי שאני חייב לבקר במקום בעצמי. וידעתי שאיהנה מעצם הביקור, המלווה בנגיעה-כמעט באלוהים-הקולינרי-הפרטי-שלי. אבל לא שיערתי בנפשי את עוצמת החוויה. לבסוף, נמצא המאורע החגיגי המתאים: מפגש פרידה משפחתי אינטימי. בראשית השבוע שעבר, הצטרפנו בגיל ובשמחה לרשימת ההמתנה במסעדה (אשר פועלת במשך יומיים בשבוע בלבד, בשעות הערב), ורק בבוקר הארוחה-המיועדת, כשכבר תכננו לבקר מסעדה אחרת, הודיעו לנו כי התפנה מקום על הספות, אם נרצה. ברור שרצינו!

הכניסה לחלל המסעדה, אחרי ההגעה ל"חור" בו היא נמצאת, היא עוצמתית. בבת אחת, אתה נסחף למראות ולריחות ולקולות. ובעיקר, לאייל שני, אשר עומד שם במטבח, עם סכין וסינר, ו… עובד. הבנאדם אשכרה עובד במטבח שלו. וזה הדבר הראשון שממחיש את גודל הבשורה: המדובר באמת-באמת במטבח של אייל שני. הוא לא סתם שף-יועץ או שף-מלווה או שאר מיני ירקות מכובסים, אלא שף של ממש שמגיש את האוכל שלו. כבר ביקרתי ב"צפון אברקסס" א-לה אייל שני, וגם שם היתה חוויה קולינרית משובחת, אך שם נגמר העניין. פה, מצטרפים לחוויה עוד כמה חושים.

חוש השמיעה נהנה מן המוזיקה המשובחת (לטעמי), המנוגנת לאורך הערב כולו מעמדת הדי-ג'יי. כן, כן, די-ג'יי במסעדה. אמנם, לקראת סוף הערב הלכה עוצמת המוזיקה והתחזקה עד שקשה היה לדבר, אך זה כבר היה בסוף. וחוצמזה, היה כיף לראות את האנשים שנעמדו ורקדו לצליליה.

חוש הראייה נלהב מן התזזיתיות של המטבח, אשר מאכלס חלק ניכר מחלל המסעדה, ובו כל העת עובדים השף, השף-השותף ושאר אנשי הצוות. אפשר ממש לראות את האוכל בכל שלבי הכנתו, החל מן הירקות הטריים והבשר במִשׁרה, דרך לישׁת הבצק לפוקצ'ה, דרך הכנסת המאכלים לטאבון הגדול והוצאתם משם, וכלה בהרכבת המנות ובבדיקתן הסופית ושילוחן ליעדן.

חוש הריח יוצא נשׂכר מעוצמת הריחות במקום, קרוב קרוב לאף.

וחוש הטעם, הו, חוש הטעם! בעבורו, מדובר בעבודה-שעות-נוספות!

הפשטות שבמסעדה כובשת. על השולחן – מפית נייר חומה ופשוטה. חלק מן המנות מוגשות על מלבני קרטון או בתוך נייר אפיה או על קרש חיתוך. המלח, אם ביקשת, יוטל מתוך ידו של המלצר היישר אל השולחן. ולא, זו לא פלצנות, אלא רצון להדגיש את העיקר: האוכל.

והו, איזה אוכל!

אם לנסות לסכם זאת, סוד ההצלחה של המנות הוא שילוב של מרכיבים איכותיים וטריים, הקפדה על פרטים לאורך כל ההכנה ועד להגשה, והכנה של מנות פשוטות ולא מתחכמות. אז נכון שהתפריט (המודפס במדפסת ביתית על נייר A4 חום ופשוט) נראה "מתחכם", אך מבחינתי תיאור המנות המפורט בא בסך הכל להעיד במדויק על תוכנן.

על השולחן שלנו, סביבו ישבו 5 אנשים, נדגמו: ראש כרוב שלם מבושל בציר עשיר, קרפצ'יו דג (שהשף הראשי בעצמו ערך על הצלחת, ראיתי זאת במו עיניי), גרסה מקומית לסביח, ממליגה עשויה מגרגרי-קלח-תירס (מדהימה!!!) ופוקצ'ה מענגת מוגשת עם שמנת-של-פעם-על-אמת – כל אלו לראשונות; אנטריקוט (אותו חלקו שתי בנות המין היפה), חלה-של-שבת עם בשר טלה ואבוקדו (מעין סנדוויץ' איכותי), נתחי אנטריקוט, ופיתה שרימפס (המנה אותה אני בחרתי – מעדן אמיתי!!!) – לעיקריות; "עוגת שוקולד ערומה", ובצק פילו (ייצור מקומי) ממולא במלית עשירה – לקינוחים. בתוספת בקבוק יין, עמד החשבון על 1,200 ש"ח (תודה ענקית למְמַמֵן!). בהחלט ברמה של מסעדות היוקרה בלוונט, אך איזו חוויה נפלאה!

אם תעמוד המסעדה על כנהּ בביקור הבא שלי בארץ – זוהי בהחלט חוויה שאשמח לשחזר.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



אין תגובות

אין עדיין תגובות...

מלאו את הטופס שלמטה.

השארת תגובה




21