על הכתיבה

לפני יומיים, פרסמתי כאן פוסט. טוב, זה לא היה סתם פוסט, זה היה פוסט (אם לסכם אותו בשתי מילים) קורע-לב. בים-השינויים הענקי בו אנו שוחים בימים אלו יש גלים עולים ויורדים, ומצבי הרוח משתנים יחד אתם. המילים ההם נכתבו אחרי גל-מצב-רוח רע במיוחד.

היה זה אחר הצהריים קשה מאוד מבחינה רגשית, במהלכו היה הילדון עצבני במיוחד, אלים במיוחד, חצוף במיוחד, ובאופן כללי – בלתי נחמד בעליל. לנו ברור המקור להתנהגות הזו, אך יחד עם זאת אני לא הייתי מוכן לוותר על כמה מעקרונות הבסיס שלי בגידול ילדיי, כאשר שניים מהם הם: "לא תרביץ" ו"כבד את הוריך" (וברור שאם משלבים אותם יחדיו, מתקבל כלל חשוב ביותר: "לא תרביץ להוריך"). על שני עקרונות אלו (כמו גם על העקרון המשולב) עבר הילדון באגרסיביות באותו אחר הצהריים, מה שגרר את כולנו לתוך מערבולת של עצבים ותחושות קשות באופן כללי.

בסוף היום, כשכולנו היינו כבר עייפים, תשושים ומרוטי-עצבים באופן כללי, הלך הילדון לישון בכעס. זוֹשֶׁ הלכה להתקלח (הרגעת הגוף היא השלב הראשון בהרגעת הנפש), ואני התהלכתי במעגלים עם הבונבון בסלון, שכן הוא סרבן שינה ידוע. ובדיוק ברגע בו היה הבונבון על סף הירדמות – מאורע נדיר ברמה קוסמית – קרא לי הילדון ממיטתו להתלונן כי חם לו. לחשתי לו בעדינות-עצבנית כי אני מרדים את הילדון, וכי עליו לחכות רגע. ואז הוא קרא לזוֹשֶׁ. לחשתי לו בקול רם מעט יותר ובעצבנות גוברת כי היא מתקלחת, וכי עליו להמתין רגע עד שארדים את הבונבון. והוא, כהרגלו, לא הרפה, וקרא לי ולה שוב ושוב, בקולות-יבבות הולכים וגוברים של "חם לי", מה שהעיר את הבונבון וגרם לי להיכנס לחדרו עם הבונבון על ידיי, ולומר לו בקול תקיף למדי: "אני מרדים את הבונבון, אמא מתקלחת, מה כל כך קשה לך לחכות דקה בשקט?!".

הדבר, כמובן, גרם לו לפצוח בבכי סוער. ולא רק זאת, אלא שתוך כדי כך הוא מלמל ספק-לעצמו-ספק-לשאר-דרי-הבית: "למה אף אחד לא מקשיב לי?!".

וזה היה הרגע בו נשברתי מבפנים. הוא, אמנם, דיבר על כאן ועכשיו, אבל אני חשבתי מיד על כל מי שלא מקשיב לו בכיתה (ילדים ומורים) – פשוט כי הוא אינו יכול לתקשר איתם; וחשבתי על כל המצבים בהם מנסים האחרים לדבר איתו (ואני יודע שסיטואציות כאלו מתרחשות, כיוון שאני רואה בבוקר את הילדים החמודים מנסים לעודד אותו), והוא לא מבין אותם; וחשבתי על האפילה-התקשורתית בה הוא שרוי במשך היום, ולבי יצא אליו כפי שלא יצא לבי אליו מעולם. והנה, גם בבואו הביתה – כך הוא וודאי חש כעת, הרהרתי לעצמי בגרון חנוק – הוא לא מוצא מי שיספק לו פנס ראוי להאיר איתו בחושך, אלא רק מי שממשיך לדרוש ממנו עוד ועוד.

כמה דקות לאחר מכן כבר רצו לי המילים בראש, וכעבור שעה קלה הן היו באוויר.

* * *
לפני יומיים, פרסמתי כאן את הפוסט שנכתב בדם-לבי, וזמן קצר לאחר מכן הלכתי לישון. טוב, היה לילה. וכשקמתי – היתה זו כבר שעת צהריים בישראל – הופיעו התגובות. הן חיכו לי בבלוג, בפייסבוק, בתיבת המייל ואפילו בשיחות-סקייפ. עצם קיומן היה צפוי, אך עוצמתן הצליחה להפתיע אותי. ויותר מזה, כל אחת ואחת מהן, והצירוף של כולן יחדיו, ריגש אותי עד דמעות. היה לי ברור שכל העצות והרעיונות והנסיונות לעודד יצאו מן הלב, וברור שהן חדרו עמוק ללבי. כל אחד תרם מעט מנסיונו, מהגיגיו, או סתם מרצונו הטוב (כולל הצעה מרגשת במיוחד ממקור בלתי-צפוי לשיחת טלפון, סתם אם בא לי לדבר).

וכל אותו הבוקר, במקום להיות שרוי במצב של פוסט-טראומה (כאן, "פוסט" מִלשון "אחרי" ולא מִלשון "פיסת טקסט בבלוג) – היינו בחדלון משתק – אמרתי לעצמי כי אני חייב לפעול מיידית לשינוי המצב. והשיח הזה עם עצמי קיבל זירוז משמעותי מעוצמתן המטלטלת של התגובות שקיבלתי.

אחר הצהריים של אותו היום, ומבלי לגרוע במאום מעקרונות ההורות שלי, עבר בצורה נפלאה. הכל זרם, כולם צחקו, לא נרשמו אירועים חריגים, והילדון והילדונצ'יק הלכו לישון שמחים ועליזים. וברור לי שהדבר התאפשר בזכות שינוי בהתנהגות שלי (וב"שלי" אני מצמצם את "שלנו" – היינו, גם זוֹשֶׁ החליטה כמה החלטות משלה), שכן דבר לא השתנה אצל הילדון ואצל קשייו. והיה ברור לי מיד כי השינוי אצלי אירע בזכות הכתיבה, אך יותר מזאת – בזכות התגובות לכתיבה. ועוד היה לי ברור כי בסיטואציה הנוכחית (ולמען האמת, גם כשהייתי קרוב פיזית), שום דבר אחר לא היה מחולל אצלי שינוי עמוק, מהותי וצלול שכזה. (יכול להיות שלאחרים יש מחוללים/זרזים טובים יותר. לי אין.)

והכי חשוב: לא היה זה שינוי-לרגע, והוא ממשיך ונותן את אותותיו כל העת מאז.

* * *
כתיבה בבלוג היא עבורי סוג של רפלקציה (ובמקרים אחדים, אני עושה זאת בגלוי). רפלקציה היא גם השתקפות, אך גם ביקורת וגם מחשבה עמוקה – ובהקשר האישי, כמו גם בהקשר האקדמי, היא כל אלו יחדיו. אני כותב בשביל להבין טוב יותר את הסובב אותי, ועל ידי כך – להבין טוב יותר את עצמי.

ציטטתי כאן פעם את פרופ' ג'ין במברגר שהסבירה כי לשמשה הקדמית של הרכב יש שלושה שימושים: ניתן להסתכל בעדה (Look through it) ולראות את הדרך; ניתן להסתכל עליה (Look at it) ולראות, למשל, חרק שנמחץ או טיפת מים; וניתן להסתכל על ההשתקפות שלך בה (Look at your reflection in it). עבורי, גם כתיבה בבלוג משמשת הן למבט על הדרך (כלומר, על הסביבה ועל המתרחש בה), הן למבט על הכתיבה עצמה (ולראיה, אני מתנסה בצורות כתיבה שונות), והן למבט-עצמי.

הרבה פעמים שואלים אותי לָמָּה ולשם מה אני כותב בלוג(ים). ה"מקרה" האחרון לימד אותי שאולי איני יכול להגדיר במילים את הסיבות לחשיבותה-בעיניי של הכתיבה בבלוג, אך שזו בתורה יכולה בהחלט לשנות עבורי: לשנות מצבים, אך חשוב מכך – לשנות אותי. ועבורי – כל עוד השינוי הזה הוא חיובי ומקרין ממני החוצה – זהו עולם ומלואו. ולכן, הכתיבה בבלוג – על עצם הווייתה ועל השיח המורכב הנוצר בעקבותיה (עם המגיבים ועם עצמי) – מרחיבה את העולם שלי (הפנימי והממשי) למחוזות קסומים, מרתקים ובלתי-צפויים.

* * *.

ואם זה לא היה ברור מסבך המילים שלמעלה: אני מודה מעומק לבי לכל אחד ואחד מן המגיבים לפוסטים בבלוג זה, ובאופן מיוחד למגיבים (בפלטפורמות השונות) על הפוסט האחרון. ולטובת אלו שביקשו הפוגה קומית (י' – זה במיוחד בשבילך!), הנה אחד המערכונים הגדולים של "החמישיה הקאמרית", שגם בו אני מביט מכיוונים אחדים. הוא מצחיק אותי עד דמעות, ובה בעת מרגש אותי עד צמרמורת. זהו "מגדלור".

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.