הבגדים (הלא אופנתיים) של המילים | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

הבגדים (הלא אופנתיים) של המילים

מאז ומתמיד אהבתי את המילה הכתובה. אני זוכר איך בילדותי "בלעתי" ספרים וביליתי שעות רבות בספריה. כאשר הוצע לי, בשלב מאוחר יותר, להתנדב בספריה הציבורית המקומית – הרגשתי שזכיתי בכבוד רב. כיוון שכך, שיעורי הספרות בתיכון עברו עליי ללא שום סבל. נהפוכו. אהבתי אותם.

יש מורים שמשאירים חותמם בזכות התנהגות מופתית, ויש כאלו שזכורים בעקבות ידע עצום ורב. אבל את ורדית, המורה לספרות מן התיכון, אני זוכר בעיקר בגלל משפט אחד קצר.

באחד מן השיעורים הראשונים של השנה, עת כתבה על הלוח מילותיו של שיר כלשהו, היא הקפידה, כמובן, לנקדו, כפי שמופיע במקור. איני זוכר את הסיבה לאמירתה או את האירועים שקדמו לה, ואפילו לא את הנימה שבה נאמרו הדברים, אך את צירוף המלים הזה לא אשכח: "שיר ללא ניקוד הוא שיר ערום".

והנה תרגיל קצר. קראו לעצמכם את הקטע הבא (מתוך "גלגוליו של מעיל", מאת קדיה מולודובסקי):

החיט עוסק בחיט
וילדים לו מלוא הבית.
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח-
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חרף
בעל סדק צר מערף.

וכעת, קחו הפסקה של כמה שניות, נשמו עמוק, ולאחריה קיראו שוב את אותו הקטע, הפעם עם ניקוד. הקפידו לקרוא באופן שוטף.

הַחַיָט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִיְלָדִים לוֹ מְלוֹא הַבַּיִת.
חַיִל רַב, בָּרוךּ הַשֵׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.

כָּאן הַמַּעֲשֶֹה נִפְתָּח-
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעשֶה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.

שאלת ביניים: איזו מן הקריאות היתה לכם קלה יותר?

ולחלקו האחרון של התרגיל: חזרו שוב אל הקטע עם הניקוד, עברו לאט לאט על מילותיו ובדקו היכן שגיתם בקריאה השניה, כלומר בזו עם הניקוד. האם היו מקומות בהם קראתם "לא נכון", כלומר לא בדיוק כפי שמנוקד?

במחוזותינו, נהוג "להיפטר" מהר מן הניקוד. הניקוד נתפס כאמצעי עזר מעיק, אשר משמש בעיקר ילדים בראשית הקריאה, כמו גם עולים חדשים בראשית קריאת העברית. בפועל, כלל לא בטוח שקל יותר לקרוא טקטסים לא מנוקדים, לעומת אלו המנוקדים. למשל, ישנן עדויות שקוראים מבוגרים ומיומנים קוראים מהר יותר עם ניקוד מאשר בלעדיו. מצד שני, הגיוני לחשוב שלילדים בראשית קריאתם, הטקסט המנוקד עשוי להיות דווקא קשה יותר לעיכול, כיוון שהוא מעמיס מידע נוסף על המוח בעת הקריאה. בנוסף לעומס הקוגניטיבי, ישנה גם תנועת-יתר של העין, המתרוצצת גם בצדי האותיות ומעליהן, על מנת לקרוא את המילה כהוויתה.

עבורי, הניקוד בספרים אותם אני קורא לילדון, מאפשר לי להקפיד על שפה תקינה ונכונה, ויותר מזה – נאמנה למקור. אני מוכרח לומר שאני מוצא עצמי לעתים לומד כיצד להגות מלים מסוימות, ומשתמש בהגייה תקינה זו גם בהמשך.

כמו הטקסט, האיורים, והעלילה – גם לניקוד יש חלק חשוב בספר. לכן, בפעם הבאה שאתם מתיישבים להקריא לילדיכם סיפור – תנו כבוד לנקודות ולקווים הקטנים אשר עוטפים את האותיות ואת המלים בלבוש-מלכים. בלעדיהם – הסיפור אולי לא ממש ערום, אבל הוא בטח הרבה פחות לבוש.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



3 תגובות

1 שוקולד סגול { 01.11.07 בשעה 15:46 }

מענין. ברור לי שעם ניקוד
זה יותר מהר, כי המוח מצלם את המילה עם הניקוד ואינו זקוק ליותר זמן כדי לפרש אבל כשזה בלי ניקוד צריך לפרש לפי ההקשר לפעמים (למשל את המילה בגדי) וזה לוקח יותר זמן לקרוא.

2 הרשקו { 01.11.07 בשעה 15:46 }

תקרא – תצליח
לארנון,

3 ארנון הרשקוביץ { 01.11.07 בשעה 15:46 }

:-D|כן|

השארת תגובה




21