פוטנציה של מילים | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

פוטנציה של מילים

נוסע באוטו, שומע את "מחשבות ואפשרויות", שהוא מבחינתי אחד האלבומים הרגישים והחכמים שאפשר לשמוע. יוני רכטר ועלי מוהר במבט מפוכח על חייו של גבר בגיל מתקדם (אוי, כמה שזה נשמע רע) שעדיין מנסה להבין מה לעשות כשיהיה גדול, ובפרט מה יעשה עם הדבר הזה שנקרא "אהבה".

בסופו של האלבום הזה (אם לא מחשיבים את הרצועה הנחבאת) טמון מה שנחשב בעיניי אחד השירים העדינים והמרגשים שנכתבו אי-פעם בעברית על הקשר בין אב לבנו, סביבו כורך האב הן את זכרונות-ילדותו ("והוא זוכר שאביו/ פעם הלך אחריו/ הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו") והן את פחדיו מן ההתבגרות שבהווה/עתיד ("וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו/ גם אם אלך בגיא צלמוות/ הן לא אירא/ גם אם אפול פתאום/ יאמר לבי שירה"). אך השיר הזה, "כל עוד", מעט חריג בנוף האלבום, אשר מרבית שיריו עוסקים דווקא בגוונים השונים של האהבה במובנה ה"רגיל", היינו בין גבר לאשה. (השיר הזה, יחד עם כל השירים שיוזכרו כאן תיכף – מופיעים בתחתית הפוסט.)

קרוב יותר לתחילת האלבום, בשיר "במקום להיות זהיר", שר רכטר כך:

לא ידעתי מה להגיד לך
סתם יצא לי מה נשמע
אך למעשה
הלב אמר לך ש –
אלייך הוא יוצא עכשיו.

איזה תסכול. הבנאדם רוצה כבר להגיד משהו, אבל פשוט לא יכול. ואיזה פתרון נפלא להגיד דבר מה שחוק ולהתכוון למשהו אחר.

שלמה ארצי (כן, אני יודע שאני אובססיבי ביחס אליו; וכן, אני באמת צריך לרכז איפשהו את כל מה שכתבתי כאן עליו) השתמש בשטיק הזה גם הוא, ב"איסלנד" (מתוך האלבום "שפויים"). וכך הוא מסיים את השיר הקסום הזה:

ושואל תרצי קפה
ומתכוון לומר אני אוהב.

אז כן, מסתבר שלגברים מגיל מסוים כבר קשה להביע רגש. וכן, נדמה לי שפה ושם (מממ… אנדרסטייטמנט?) גם אני לוקה בזאת. אריק ברמן טבע את הביטוי "אימפוטנציה של מילים" (באלבום "אריק ברמן II"), אולי כדי לתאר מצב של חוסר אפשרות להביע משהו (רגש?) במילים, ואולי לתאר דווקא את צידה השני של המטבע: חוסר האפשרות של המילים לבטא את כוונתו המקורית של הדובר.

ועל זה שלמה ארצי היה אומר (כלומר, הוא אמר): "מהן המילים אם לא שתיקה" (מתוך השיר "מהן המילים" מן האלבום הענוג "חצות"). וללא שמץ של נסיון לפרש אותו, ורק מתוך מטרה להביט על עצמי מבעד לשיר הזה של ארצי, נדמה לי שאני מזהה בו את הרעיון על פיו המילים שלך הן מה שאתה, ולעד יביעו המילים שלך את מה שהיית עד לרגע אמירתן, ויוצא מכך שכל מה שנותר לך מכאן ואילך – זו רק שתיקה מלאה במחשבות נוגות על העתיד לבוא; ואת המחשבות האלו, שהן גם תקווה וגם פחד, גם תשוקה וגם שיתוק – קשה לדבר; וכשקשה לדבר – המילים שבכל זאת יוצאות מסתירות מאחוריהן כל כך הרבה שתיקות שלא יכולות להיאמר.

* * *
נוסע באוטו, שומע את "מחשבות ואפשרויות", שומע את שלמה ארצי ואת אריק ברמן (ונדמה לי שביחד עם עברי לידר ושלומי שבן הם מהווים את ה"טופ פייב" שלי). ויודע שמילים מסתירות מאחוריהן כל כך הרבה. ושתיקות עוד יותר. ויודע שאני לא מן הדבּרנים. אני מעדיף את המילה הכתובה.

כאן היה אולי המקום המתאים לנסח החלטה לשנה החדשה, משהו בסגנון: "לדבר יותר," או אולי: "להגיד בדיוק מה שאני חושב," אבל אני לא תמים לחשוב שבאמת אפשר ללכת כנגד הטבע הפנימי שלך, וממילא כשאני כבר מדבר – אני בהחלט אומר את מה שאני חושב.

אז אין החלטות חדשות, רק הבנה שמתחדדת בכל פעם מחדש – מילים הן כח, ובפרט כאשר הן מסתירות הרבה יותר מאשר חושפות.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



תגובה אחת

1 אחד שיודע { 01.01.11 בשעה 19:56 }

את מהן המילים כתב משה בן שאול, לא שלמה ארצי.
תודה ויום כיף.

השארת תגובה




21