פרטיקות יומיומית של בית ספר: הצורה | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

פרטיקות יומיומית של בית ספר: הצורה

טבעי למדי, בית הספר בו לומד הילדון מעסיק אותי רבות. ראשית, כיוון שהילדון לומד בו, ולא רק זאת – אלא שזהו בית הספר בו הוא התחיל את לימודיו (אם לא לוקחים בחשבון את החודש בו שהה בכיתה א' בטרם הגיענו לכאן); שנית, כיוון שהילדון נכנס למסגרת לימודית ושפתית וחברתית זרה לו לחלוטין; שלישית, כיוון שעוד מימים עברו בהם ביליתי בכיתות א'-ג' אותן חינכה אמי (כשלמילה "חינוך" היתה עוד משמעות) – שמורה בלבי חיבה עזה לכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי; רביעית, כיוון שהמורה שלי בכיתות א'-ג' היתה בעיניי דמות ומופת למורה ומחנכת (ובצירוף אמי – עיצבו הן בעיניי את דמות המורה); וחמישית, כיוון שאני חרד למצבה של מערכת החינוך בישראל, והכל מתחיל, כידוע, בהתחלה, היינו בכיתה א'.

סדרת הפוסטים הזו החלה להיכתב באביב של שנת הלימודים הראשונה של הילדון ושלנו כאן (ואף התמונות המובאות הן כולן מן השנה שעברה), אך מסיבות שונות דחיתי את השלמתה. כעת, לאחר שנפתחה שנת הלימודים החדשה, אני סופסוף מדווח. הפרטים שכאן מתייחסים, לכן, לשנת הלימודים אותה השלים הילדון, שנת הלימודים הקודמת, כיתה א'. אך פטור בלא כלום אי אפשר, הנה סדרת תמונות קצרה מן הכיתה החדשה…

אני מביט על בית הספר כאן בהערכה ובהערצה, אך יודע שהוא אינו מנותק מן המתרחש סביבו, אם בבתים ואם במקומות העבודה ואם במקומות הבילוי וברחובות ובחנויות ובפארקים ובכבישים ובכל מקום. נכון, זוהי תרבות אחרת, אבל שאלת הביצה והתרנגולת עולה כאן במלוא עוצמתה: האם ייתכן לקיים בית ספר כמו כאן במקום בו החברה אינה ראויה לו? ובאיזה כיוון יתקיים השינוי: האם שינוי יסודי במערכת השינוי יעורר שינוי בחברה, או שמא שינוי חברתי נחוץ כדי לערוך שינוי מהותי בטבעו של בית הספר?

בינתיים, אני מביט ומספר. והפעם, על המעטפת החיצונית (בחלק השני – על התוכן, ובחלק השלישי – על התקשורת בין הקהילה לבית הספר).

המיקום והמבנה

בית הספר שלנו, הקרוי על שם הרחוב לצידו הוא שוכן, נמצא בלב שכונת מגורים פרברית שקטה, נגיש משני כיוונים ומוקף עצים מעבריו השונים. הגישה למבנה היא כזו שרק מי שצריך להגיע אליו – עושה זאת, ואילו האחרים לא ימצאו עצמם עוברים לידו (אלא אם טעו בדרך). בחזית מבנה האבן החום הבנוי בצורת צלב – מגרש חניה לעובדים ולאורחים, צמוד לקצהו האחד, מגרש ספורט המהווה בבוקר ואחר הצהריים רחבת גישה לרכבים, ובשעות הצהריים בימים בהם מזג האוויר נוח – מקום להפסקה בחוץ.

כשנכנסים מן הדלת הראשית של המבנה – מגיעים לרחבת הכניסה, אשר מימינה נמצאת עמדת המזכירות הראשית ומאחוריה – מסדרון עם חדרי המנהל, סגנית-המנהל, האחות, וכו'; ממולה – אולם הספורט הגדול והספריה הגדולה; ומשמאלה – הקפיטריה ומסדרון המוביל לאגף עם כיתות הלימוד. למבנה 4 קומות (למי שזקוק – יש מעלית). בבית הספר לומדים תלמידים מכיתות א'-ד', והוא מאכלס כ – 700 תלמידים.

אגף כיתות לימוד מורכב ממסדרון ארוך אשר משני צידיו חדרי-הכיתות, ומחוצה להם – מתלים לתיקים ולבגדים (שכן בחורף הילדים מתעטפים בשכבות רבות בצאתם מהבית ומתקלפים מהן במהירות לפני כניסתם לכיתה). חשוב להבין, ברוב בתי הספר בארצות הברית – חדר-לימודים הוא של המורה ולא של הכיתה. כלומר, לכיתה א'/2 אין חדר, אלא למחנכת הכיתה יש חדר. כך, למורה לאמנויות יש חדר ולמורה לאנגלית יש חדר, ובשיעורים השונים – התלמידים עוברים בין הכיתות. בהמשך, בחטיבת הביניים ובתיכון – לדבר יש משמעות רבה, שכן במהלך היום התלמידים הם אלו שעוברים מחדר לחדר, ואילו המורים נשארים במקומם. כך, מתאפשר למורים לטפח לעצמם חדר משלהם. אגב, במעבר מכיתה לכיתה, לאורך השנים, לא נשמרת "כיתה אורגנית", אלא שכל השכבה מחולקת מחדש לכיתות בכל שנה; המורה של כיתה א' נשארת בכיתה א'.

ההגעה בבוקר

יום הלימודים מתחיל בשעה 9:00, בית הספר נפתח לתלמידים בשעה 8:30. חלק מן המורים מגיעים לפני 8:30 (המורה של הילדון בשנה שעברה הגיעה כבר בשעה 7:30).

התלמידים מגיעים באחת משלוש צורות עיקריות:

  1. עם האוטובוס הצהוב. ההסעה אוספת אותם מבתיהם ומורידה אותם בפתח בית הספר, הם יורדים מן האוטובוס ישר אל המדרכה שצמודה לדלת הכניסה הראשית למבנה.
  2. ברכב של הוריהם. ההורים ממתינים מחוץ לדלת הכניסה הצדדית של המבנה בשיירה מסודרת, המשתלשלת לה מסביב למגרש הספורט ובהמשך – לאורך הרחובות הסמוכים. כולם ממתינים בשקט, אף אחד לא מצפצף. ברור גם שאף אחד לא חוסם שביל גישה לחצר פרטית. בשעה 8:30 נפתחת הדלת, וממנה יוצאת מורה משגיחה. היא מקבלת את פני הילדים היורדים מן המכוניות שבראש התור, רואה שהם נכנסים לבית הספר, משחררת את הרכבים ומקדמת את השיירה. הרכבים הפרטיים לא נוסעים בכביש בו נוסעים האוטובוסים הצהובים!
  3. ברגל. אלו מלווים בהוריהם, אשר מובילים אותם עד לפתח בית הספר.

יוצא מכך, שבבוקר (וכפי שיתברר בהמשך – גם אחר הצהריים) אין שום קשר בין ההורים והמורים (פרט למורה התורנית אשר בחוץ), אבל גם לכך יש פתרונות.

בצומת ה"מרכזית", אליה מתנקזים הן האוטובוסים הצהובים, הן הרכבים הפרטיים והן הצועדים ברגל, עומדת מורה תורנית – בקור ובחום (כאילו שחם כאן מתישהו…), בשלג ובברד, בגשם וברוחות – ומנתבת את התנועה. עדיפות ראשונה לאוטובוסים הצהובים ולצועדים בסך (אשר צועדים במסלול בו לא עוברים האוטובוסים), ורק לאחר מכן – לרכבים הפרטיים.

הכניסה לבית הספר

רק בזכות תקופת ההסתגלות, זכיתי להכיר את הנוהל הזה. הילדים הנכנסים לבית הספר מוצאים, בליבה של הרחבה המרכזית, לוח עליו כתובה (בכתב יד מוקפד, בטוש בולט) הודעה יומית מפי המנהל ו/או סגניתו. ההודעה – כמה שורות קצרות – מכילה מסרים מעוררי מוטיבציה על כמה חשוב ללמוד ולשנן ולהצליח ולהיות בני אדם. ההודעות ממוסגרות על ידי נושא המתחלף מדי פעם וקשור לערכים של בית הספר. כך, למשל, במשך תקופה מסויימת היו ההודעות הללו קשורות לראשי התיבות FACTS = Focus, Attitude, Confidence, Try your best, Stamina כאשר כל יום הודגש פן אחר שלהן. בתקופה שלאחר מכן, הוקדשו ההודעות לראשי תיבות חדשים: CARES = Cooperation, Assertion, Responsibility, Empathy, Self-control. רוב הילדים עומדים לרגע וקוראים את ההודעה, ורק לאחר מכן ממשיכים לדרכם.

ההליכה במסדרונות מתבצעת בשקט ובצורה מסודרת, לרוב בצד אחד של המסדרון (כדי לאפשר לעוברים מן הצד השני לעבור). אף אחד לא רץ, אף אחד לא צועק. כל ילד הולך לכיתתו, שם הוא מבצע את נוהל הכניסה לכיתה.

נוהל הכניסה לכיתה

מחוץ לכיתה, כאמור, נמצאים המתלים לתיקים ולביגוד. התלמיד נעמד ליד המתלה שלו (עליו כתוב שמו), מוריד את התיק ותולה אותו ואת בגדיו על המתלה המתאים. שאר הנוהל המתואר כאן מתייחס לכיתה א': התלמיד מוציא מן התיק את קלסר החשבון, קלסר התקשורת עם ההורים ואת תיק הספרים שלו – ונכנס עמם לכיתה. בכניסה לכיתה (בה, כאמור, כבר נמצאת המורה בשלב זה) הוא מניח את הקלסרים ותיק הספרים בתאים המתאימים (כל אחד בתא נפרד). לאחר מכן, הוא ניגש אל שולחן קטן עליו מצויה סלסלת קש ובתוכה אטבי עץ עם שמות התלמידים; התלמיד מוציא את האטב עליו כתוב שמו ונועץ אותו על הסלסלה (בכך, הוא מסמן שהוא הגיע לכיתה). ליד הסלסלה, נמצא לוח עם הודעת הבוקר ומשימת הבוקר היומיות (הכתובות ביד על דף גדול בטוש עבה); ההודעה מברכת את התלמיד, והמשימה היא לרוב תרגיל מחשבתי קטן (למשל, לכתוב מילה על פי תבנית מסויימת) או שאלת סקר קצרה (למשל, מי הביא היום את יומן הקריאה? מי זכר לנעול נעליים לשיעור הספורט? וכו').

או אז, לוקח הילד את התיקייה הצהובה הנושאת את שמו, ובתוכה – דפי עבודה למהלך היום; התלמיד מתיישב במקומו (המשתנה לאורך השנה), שם מחכים לו, לעיתים, דפי עבודה נוספים, ומתחיל לעבוד. בכיתה של הילדון 24 ילדים, והם יושבים ברביעיות סביב שולחנות המפוזרים בחלל הכיתה. מדי כמה שבועות, מחליפה המורה את מקומות הישיבה (בהתאם לכללםי שידועים רק לה).

ילד שנתפס משתהה במסדרון יתר על המידה בטרם כניסתו לכיתה, מקבל קריאת עידוד מן המורה או הסייעת, חלילה שלא יתבטל.

עוד בכיתה: קישוטים רבים על הקיר, כולל כרזות, עבודות של התלמידים, עזרי למידה, תמונות וכו'; ספריה גדולה של הכיתה בלבד; לוח לבן; כיור וברז; מגירה אישית לכל תלמיד. במהלך כל יום הלימודים, נמצאת בכיתה גם מורה-סייעת; המורה והסייעת הן צוות קבוע.

מוזר או לא, המורה של הילדון בשנה שעברה, כמו גם הסייעת הקבועה שבכיתתה, לא חיבקו את הילדים, ובכלל – הן שמרו על מגע מינימלי. שתיהן במקרה גם לא חייכו הרבה, עניין של אופי. אחת המורות השכנות, אשר החליפה מדי פעם בכיתתו של הילדון, התגאתה בכך שהילדים בכיתתה יודעים שהיא תמיד מחבקת אותם (כלומר, זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל).

בשעה 9:00 בדיוק נשמע קולו של מנהל בית הספר במערכת הכריזה הכללית, והוא מברך את התלמידים לבוקר טוב, מכריז על התאריך ועל מספרו של יום הלימודים, ומזמין את אחד התלמידים (שהוכן מבעוד מועד) להגיד ברכה/תפילה מסוימת (בימים הראשונים בהם הייתי בכיתה בשלב הזה, היו אוזניי מלוות בבכיו של הילדון ולא הייתי מרוכז במה שאמרו המנהל ושלוחיו). אין צילצולים במהלך היום, וזהו הסימן לתחילתו הרשמית של יום הלימודים. או אז, מתכנסים התלמידים ליד הלוח למפגש הבוקר, בו משוחחת איתם המורה על כל מה שחשוב לה.

נקודות ציון חשובות במהלך היום

ארוחת הצהריים מתקיימת ב"גלים", שכן הקפיטריה לא יכולה לאכלס את כל תלמידי בית הספר. כיתתו של הילדון יצאה לאכול בשעה 11:30, הילדים לוקחים את תיקי האוכל שלהם מן התיק (מי שרוצה יכול לקנות אוכל בקפיטריה במחיר מסובסד), צועדים בטור מסודר, מלווים באחת המורות, לקפיטריה, שם הם יושבים סביב שולחנות עגולים ואוכלים. המורה שלהם לא אוכלת איתם, בקפיטריה יש מורה משגיחה. בחלוף זמן מסוים מאז כניסתם לקפיטריה, מניחה המורה האחראית פתקה ירוקה על השולחנות, ורק אז יכולים ילדי אותו שולחן לקום (הם לא חייבים).

משם, הם יוצאים להפסקה בת כחצי שעה – אם בחוץ ואם בפנים, תלוי במזג האוויר; בחורף, אם הטמפ' היא מעל מינוס-שבע-מעלות-צלסיוס – יוצאים החוצה, ובתנאי שאין גשם או שלג. בהפסקה משגיחה עליהם מורה תורנית, ולאחר מכן הם חוזרים לכיתה.

בשעה 14:30 לערך יש "הפסקת חטיף", לרוב בכיתה – אך בימים יפים היא מלווה בהפסקה קצרה נוספת בחוץ, במהלכה הילדים אוכלים חטיף (יותר נכון, נשנוש) שהביאו מהבית.

ביום שני בבוקר התקיים שיעור "מדיה", השם המודרני לספריה. הילדים הולכים לספריה יחדיו, מחליפים ספרים, ולעתים שומעים מן הספרנית משהו מעניין על ספרים או על נושאים הקשורים אליהם. בימי שלישי ורביעי – שיעור ספורט. ביום חמישי – שיעור מוזיקה, וביום שישי שיעור אמנות.

בשאר הזמן, כשאין שיעור מיוחד או הפסקה – הלימודים מתקיימים בכיתה בנושאי "אמנות השפה" (קריאה, כתיבה, הבנה), מתמטיקה, מדעים, ומדעי החברה.

המורה והתלמידים

איך לומר זאת בעדינות? המורה של הילדון בכיתה א' החזיקה את תלמידיה קצר, ונדמה לי שהיא לא חריגה בכך. התלמידים אינם קוראים למורים בשמם הפרטי, אלא "גברת X" או "מר Y". בזמן מפגשים כיתתיים, המורה מדברת רבות בגוף שלישי. כשהיא מדברת – כולם שותקים. תלמיד שרוצה לדבר – מצביע וממתין לתורו. כשאחד הילדים בא לדבר איתה, המורה מבקשת שיסתכל לה בעיניים. הכיתה מתנהלת בשקט ובצורה מסודרת.

סוף היום

יום הלימודים מסתיים בשעה 15:15. התלמידים חוזרים לבתיהם באחת משלוש צורות עיקריות:

  1. עם האוטובוס הצהוב. ההסעה אוספת אותם מפתח בית הספר ומורידה אותם בפתח ביתם, שם מחכה להם מבוגר אחראי (אם אין מבוגר המחכה לאסוף את הילד – הילד ממשיך לנסוע עם האוטובוס, ובסוף המסלול מחזיר אותו הנהג לבית הספר).
  2. ברכב של הוריהם. ממש כמו בבוקר, ההורים ממתינים מחוץ לדלת הכניסה הצדדית של המבנה בשיירה מסודרת, המשתלשלת לה מסביב למגרש הספורט ובהמשך – לאורך הרחובות הסמוכים. כולם ממתינים בשקט, אף אחד לא מצפצף. ברור גם שאף אחד לא חוסם שביל גישה לחצר פרטית. בשעה 15:15 נפתחת הדלת, וממנה יוצאת המורה המשגיחה; מורה נוספת יוצאת לכיוון שיירת המכוניות (להלן: "המורה ההולכת"), ושתיהן מחזיקות בידן מכשירי ווקי-טוקי. המורה ההולכת עוברת מכונית מכונית ובודקת מיהו הילד לו מחכים במכונית, ומדווחת על כך למורה שבראש התור. הילדים שאמורים להיאסף יושבים בתוך המבנה, והמורה שבראש התור קוראת להם לפי הסדר. כך, יוצאים הילדים, שלושה בכל פעם, ומתמקמים ליד קונוסים כתומים, המסמנים למכוניות היכן לעצור. כל ילד עולה למכונית האוספת אותו. וחו"ח.
  3. ברגל. אלו מלווים בשני מורים, אשר לוקחים אותם לשני כיווני היציאה מבית הספר, חוצים איתם מעברי חציה ומביאים אותם לחוף המבטחים הסמוך לביתם, שם מחכים להם הוריהם.

יוצא מכך, שגם אחר הצהריים אין שום קשר בין ההורים והמורים של ילדיהם.

וכמו בבוקר, בצומת ה"מרכזית", אליה מתנקזים הן האוטובוסים הצהובים, הן הרכבים הפרטיים והן הצועדים ברגל, עומדת מורה תורנית – בכל תנאי מזג האוויר – ומנתבת את התנועה. קודם כל, ניתנת העדיפות לאוטובוסים הצהובים ולהולכי הרגל (הם לא נפגשים בשלב זה של המסלול), ורק לאחר מכן לרכבים הפרטיים.

* * *
בפעם הבאה: התוכן.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



3 תגובות

1 בתיה גזית { 08.31.11 בשעה 5:57 }

איזה הבדל תהומי בין ישראל לבוסטון!!!!!!!!!!!!!!!!!!
להיות (ישראלי( או לא להיות (אמריקאי) זאת השאלה…
בכל זאת היה נחמד אם בארצנו הנהדרת היו לומדים במערכת החינוך קצת מהידידים באמריקה..
למשל – כשאני רוצה לצאת מהבית במשך השבוע – אני מתאימה את עצמי להתחלת שעת הלימודים (יש בית ספר קרוב אלי), כיון שכל הרחוב חסום על ידי מכוניות שמביאות את הילדים עד פתח בית הספר…
כל טוב ארנון ולהתראות אי פעם, שלך, בתיה

2 אבא { 08.31.11 בשעה 10:59 }

מאוד מענין מה גם שראיתי זאת במו עיני. כנראה זוהי ההגדרה האמריקאית לחינוך. מעורר קנאה.

3 תמרה { 09.02.11 בשעה 14:53 }

ארנון היקר,
לראשונה הנני קוראת בבלוג שלך והוא מדויק להפליא!
התאור של בית הספר דומה לתאור של אורלי קסטל בלום את ברוקליין בחורף בספרה האחרון "חיי חורף". תענוג לקרוא.
החוויה של בית הספר בבוסטון וסביבותיה היא "משנת חיים" ואני שמחה שהילדה שלי זוכה לחינוך שכזה ולתמיכה בגיל הרך ממערכת חינוך חיובית (וכן זה ממש מקסים שכל דבר שהילד עושה זה לא פחות מ: "נפלא, מצויין, מדהים, ועבודה טובה").
יישר כוח על התיעוד של הורה. ללא ספק הילדים שלך יהנו לקרוא זאת בעתיד.

השארת תגובה




21