ילדים גדלים בבת-אחת | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

ילדים גדלים בבת-אחת

כמו ספר שפתאום הופך מותח; כמו עץ שפתאום מתעטף עלים; כמו מאפה בתנור שפתאום נהיה מוכן (הייתי חייב דימוי קולינרי) – כך גם הילדים גדלים בבת-אחת. לעתים, נראה כאילו ציר הזמן הרציף עובר דיסקריטיזציה אשר רק על שלביה מצליחים להתיישב היטב סימני הדרך המציינים את גדילתם של ילדינו. הזחילה וההליכה מתפרצות "פתאום", אחרי חודשים ארוכים של חוסר-תזוזה (ומי זוכר שהיו הסתובבויות-קרוסלה במקום ודחיפות רגליים והישענות על הידיים?); הדיבור מתפתח "פתאום", אחרי תקופה ארוכה למדי של יובש הבעתי (כי מי סופר בכלל את כל ה"דה-דה" וה"בה-בה" שבדרך?); אבל אלו עוד יחסית מאפיינים פשוטים לזיהוי ולמעקב יומיומי. ואז, "פתאום" הם מביעים את דעתם, שלא לדבר על כך שהם מתחילים "פתאום" לעמוד על דעתם. "ברגע אחד" הם שמים לב לפרטים ומבינים בדיחות ומשחקים לבד ו…

ואז, "בבת אחת", אתה שם לב שהילד שלך הוא כבר ממש ילד גדול.

הילדונצ'יק, למשל. שלשום, כך סתם באמצע אחר-הצהריים נחמד, ברגע אחד קטן, הבחנו כמה הוא גדל.

* * *
לפני כשנתיים וחצי, בעקבות תשומת לבה של הגננת שלו לעיכוב בהתפתחות הדיבור, ובהמשך לכך – בעקבות בדיקה אצל מומחה אא"ג-ילדים, אובחנה אצלו דלקת אוזניים מתמשכת אשר בעקבותיה הומלץ לנו על ניתוח-כפתורים. את הניתוח ערכנו, בסופו של דבר, כמה שבועות לפני שיצאנו לניכר. עם קשר לכך או בלי, סבל הילדונצ'יק במשך זמן רב מרעש ברמות גבוהות. הגענו איתו לחדר רועש-אדם? הוא התחיל לבכות; נכנסנו איתו לשירותים בהם היה מתקן-ייבוש-ידיים-באמצעות-משב-אוויר-חזק? הוא צרח בפאניקה; הפעלנו שואב אבק או מעבד מזון? הוא נס לקצה הבית בבכי.

וגם בובות גדולות הפחידו אותו. כאלו שעומדות בפינות-רחוב בערים גדולות, או כאלו שמסתובבות באירועים. באחד מן האירועים בבית הספר של הילדון, בלב הרעש וההמולה – הגיח לפתע הקמע של קבוצת הבייסבול האזורית, בדמות בובה ענקית בצבע אדום בוהק. כולם התלהבו, כמובן, וביקשו להצטלם עם הבובה הגדולה, אך הילדונצ'יק נלחץ, פרץ בבכי ומשך בידינו כדי שנצא מן המקום.

והפאניקה שלו כשמשהו נעשה שלא לפי רצונו – זה כבר שם דבר במשפחתנו. אילו צרחות, אילו בכיות, אילו דמעות, אילו פנים אדומות! צריך לחפוף את השיער? פאניקה. צריך לעצור את הסרט שרואים עכשיו? פאניקה! פאניקה פה, פאניקה שם, פאניקה בכל מקום שאפשר.

וכמובן, המוצצים. הילדונצי'ק מכור למוצצים שלו. לא רק אחד בפה, אלא גם אחד או שניים ביד. ולאחרונה, הוא פיתח רעיון חדש: מוצץ שהוא גם מתקן למוצץ. איך הדבר עובד? הילדונצ'יק תוחב מוצץ אחד לפיו, ובצורה ייחודית הוא תולה מוצץ נוסף על התופסן של המוצץ-שבפה. מדי פעם, הוא "מסניף" את המוצץ החופשי, או מחליף בינו לבין זה שבפה.

* * *
הבונבון, בן שנה, לא ישן טוב בלילה (תיכף יובן הקשר לסיפור). בעצם, להגיד עליו שהוא לא ישן טוב בלילה יהיה האנדרסטייטמנט של המאה. להרדים אותו זה סיוט. כל פיפס קטן מעיר אותו. הוא לא חוזר לישון לבד. הוא מתעורר כל הזמן. והצרחות שלו, כשמשהו לא מוצא חן בעיניו – גם באמצע הלילה, כשהוא מתעורר משינה בגלל פיפס קטן ולא מצליח לחזור לישון – זה כבר סיפור לפוסט נפרד.

מאז שהגענו לכאן, ועד לפני ימים ספורים, לא התפנינו נפשית לחנך את הבונבון לשינה בריאה (בריאה לנו, כמובן), ועד אז פשוט השלמנו עם העניין. בכל לילה, לכן, בשלב מוקדם יחסית, בכה הבונבנון (מעבר לבכיות שלו עוד לפני שהלכנו לישון) – ואנחנו הבאנו אותו למיטתנו. הילדונצ'יק קלט את העניין די מהר, והחליט גם הוא לטפס על הגל הזה. בשלב מסוים בכל לילה, ולא הרבה אחרי שאנחנו הלכנו לישון, היה מגיע הוא למיטתנו ונשאר לישון בה. אם הייתי מחזיר אותו למיטה שלו – אפילו היה זה שעתיים אחרי שהגיע אלינו – הוא היה מתעורר מיד ומדדה אחרי בחזרה למקום המפלט שלו. אמנם, קנינו מיטה בגודל מלכים (היינו, קינג-סייז), אבל לישון בה ארבעה ביחד – כאשר השניים הקטנים זזים כל הלילה ללא הרף, ולא רק זה אלא גם מטפסים זה על זה ועלינו – זה כבר יותר מדי.

שום דבר לא עזר. ניסינו לדבר על לבו, ניסינו לשכנע אותו, ניסינו להסביר לו, ניסינו להבהיר לו. נאדה. כלום.

* * *
קצת לפני שלילדון מלאו 7, בחודש פברואר האחרון, החלטנו להכריז על גיל 7 כגיל שבו אפשר להתחיל. הילדון סבל מחוסר עצמאות משווע (בגללנו, ברור!). הוא לא צחצח שיניים לבד. לא התלבש לבד. לא התקלח לבד. לא ניגב את הטוסיק לבד. בקיצור, הכל עשינו עבורו.

רשימת המשימות שעליו היה להתחיל לעשות לבד בגיל 7 היתה ברורה וידועה לכולם, ובפרט לילדון. אולי, בעצם, בפרט לנו.

למרבה ההפתעה (למה בעצם?), המעבר של הילדון לעצמאות היה מיידי ומוצלח ביותר. ככל הנראה, ההכנות הדבוּרוֹת שערכנו – עשו את שלהן. ובאופן לא מפתיע, הילדונצ'יק החל רוצה לעשות הכל לבדו גם כן. להתלבש לבד הוא כבר התלבש קודם לכן, וכעת הוא גם התחיל לצחצח שיניים לבד (כמו אחיו הגדול), לנגב את הטוסיק לבד (כמו אחיו הגדול), ואף הרחיק לכת והתחיל לעזור בסידור הקניות (זה כבר פיתוח שלו). מאז שאחיו הגדול הרבה את השימוש במחשב (מה לעשות, זוהי נחמה להיעדר חברים דוברים עברית בגילו) – האיץ גם הילדון את למידתו את השימוש במחשב, והוא עכשיו שולט בו לעילא ולעילא. ובקיצור, הוא מקדים בשלוש שנים את העצמאות אליה הגיע אחיו הגדול רק בגיל 7.

* * *
והוא מתוק, הילדונצ'יק. מתוק כמו שרק ילדים בני ארבע יכולים להיות. אישית, אני חושב שאם הילדים היו מגיעים לגיל 4 ונעצרים שם – רמת הפריון העולמי היתה עולה פלאים. ארבע זה הגיל הכי מתוק שיש. הם כבר לא תינוקות אבל עוד לא ילדים מעצבנים. יש להם דעה והם יודעים לבטא אותה, אבל הם עוד לא מתבטאים ברהיטות. הם כבר יודעים לעשות הכל, אבל עדיין אפשר לשמור אותם בגבולות הבטוחים שאנחנו מסמנים. אין כמו גיל ארבע!

* * *
והנה הגיע שלשום. אחרי לילה שני ברציפות בו הוא ישן במיטה שלו, ולא עבר באמצעו למיטתנו. ככל הנראה, היה הדבר במקרה – אבל עובדה שכך היה. החלטנו, לכן, למנף את הסיטואציה למקום חיובי, וערכנו לו את שיחת "וואו, איזה ילד גדול אתה!".

אחר הצהריים, יצאנו לשחק באחד ממרכזי-הבילוי-המשפחתי המקומיים (מעניין, בישראל אין הרבה מקומות מסוג זה, המאפשרים בילוי מהנה לכל המשפחה). הילדונצ'יק כבר היה שם פעמיים, ונחרד. קודם כל, המקום די צפוף (בשעות השיא) ורועש למדי. אם מתקיימת במקום מסיבת יומולדת, הצפיפות והרעש גדולים עוד יותר. ובכניסה – מטביע אחד העובדים בחותמתו את ידי הנכנסים (כדי לוודא ביציאה שאף מבוגר לא לקח ילד לא לו), שזה דבר שמעורר אצל הילדון פאניקה (כן, גם זה). חוצמזה, מדי פעם מסתובב שם עכבר ענק (הסמל של הרשת). ועל מכוניות/חיות עליהם יושבים ומכניסים מטבע כדי שיתנועעו – הוא הסכים לשבת רק "בלי מטבע".

בקיצור, המקום הזה הוא בהחלט לא כוס התה של הילדונצ'יק.

אבל שלשום, כשהתלבטנו לאן ללכת אחר הצהריים, הציע הילדון את המשחקיה הנחמדה הזו. הילדונצ'יק סירב בהתחלה. אחר כך, לאט לאט התרצה, ואמר לילדון שבשבילו הוא מוכן. הוא הבטיח לא לבכות ולא לסתום את האזניים. והפלא ופלא, כך באמת היה!

בכניסה, אצל העובדת-המחתימה – הוא הגיש לה את ידו, וקיבל את חתימתה בשמחה. כשנכנסנו אל הרעש וההמולה – הוא לא סתם אוזניו בידיו. הוא תפס את ידי, והתחיל לנווט אותו בין המשחקים והמתקנים. הוא שיחק ורץ וכייף. הוא טיפס על מכונית-שמכניסים-אליה-מטבע-כדי-שתתנועע, ואשכרה ביקש לשים מטבע. שמתי. המכונית התנועעה, והוא צחק.

וכבר ברגע הראשון בו נכנסנו למקום, כשראיתי שהילדונצ'יק מביט מסביב ומחייך – הבנתי שנפל דבר. הוא גדל. בבת אחת.

ובהגיעו לגיל ארבע (בעוד כשבועיים), נותרה רק שורה אחת ברשימת ה"דברים שעליי לשנות" אותה הוא משנן כבר מעכשיו: המוצצים יועברו אחר כבוד למיטתו ויישארו שם. הוא כבר לא צריך אותם במהלך היום. אחרי הכל, הוא כבר ילד גדול.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



3 תגובות

1 גורו יאיא { 04.06.11 בשעה 16:48 }

קצת לפני שלילדון מלאו 7, בחודש פברואר האחרון, צ"ל ילדדונצ'ק ו 4 בהתאמה, לא? אחרת קשה לי להבין איך ילד שלא מצחצח שיניים לבד הולך לבית הספר (ומעלה)

2 דואקית { 04.06.11 בשעה 21:13 }

וואוו, כל הכבוד! אולי הוא יתפוס איזה שיחה עם הילדונצ'יקית שלנו? כבן ארבע לבת שלוש וחצי? היא אומנם רוצה לעשות הכל לבד, אבל את המוצץ היא מתכננת להוציא רק בצבא 🙂

3 נדב פרץ { 04.07.11 בשעה 19:06 }

ואו, דומה באופן מדהים למה שקורה אצלנו בבית, מהמון בחינות.
אחת מהן היא שהקטנה (3.5) מתנהגת עם מוצצים בדיוק כמו הילדונצ'יק, רק שאת הטריק של לתלות מוצץ על מוצץ היא עוד לא קלטה
יש סיכוי לקבל תמונה? 🙂

השארת תגובה




21