חוץ מאשר בכושר גרפי — גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

חוץ מאשר בכושר גרפי

אי-שם בכיתה י"ב, נערך לכל אחד מתלמידי השיכבה אבחון פסיכוטכני. בחדרה של היועצת, בקצה המסדרון, נכנס כל אחד מן התלמידים לקבל באופן אישי את דבר האורקל-הפסיכוטכני. בימים ההם (ראשית שנות התשעים), ביישוב קטן – מה ידענו על העולם שמחכה לנו בחוץ ועל העתיד שלנו בו? האחבון הפסיכוטכני היה כמו מתת-אל בעבורנו. לחובה או לזכות, להצלחה או לכשלון.

והרי לכם אחד מן הרגעים הבודדים מתקופת ילדותי ונערותי שחקוקים בזכרוני היטב. למען האמת, רק תימלולו חקוק אצלי, כך שאני משלים מדמיוני את כל השאר. אני נכנס לחדר היועצת, מתיישב מולה ואל מול פיסת הנייר שהיא מחזיקה, והיא מחייכת אליי. הייתי אז תלמיד טוב וילד טוב וידעתי בדיוק מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול (לא משנה שהתכניות ההן השתנו מאז כבר כמה פעמים). ואל מול חיוכה של היועצת, ואל מול שערה המתולתל, שמעתי אותה אומרת: "אתה טוב בהכל, חוץ מאשר בכושר גרפי".

"חוץ מאשר בכושר גרפי," חייכה אליי היועצת, ואני יצאתי משם שמח, שכן הדבר הסתדר היטב עם התכניות שלי לחיים. וכך יצאתי מחדרה הקטן של היועצת וידעתי שהעולם פרוש לרגליי. וידעתי שאני טוב בהכל, "חוץ מאשר בכושר גרפי".

בתחילה, שמחתי ("ממילא לא תכננתי להיות צייר או ארכיטקט או שום דבר שכזה"); אחר כך, תהיתי ("מה, באמת? באופן רשמי, אין לי שום כושר גרפי?!"); בהמשך, השתכנעתי ("נו, ברור, ראית פעם איך אתה מצייר חתול?"); ולבסוף, השלמתי ("בשביל מה אני צריך את הכושר הזה בכלל?"). אך למען האמת, אף פעם לא שכחתי.

מסלול החיים הוביל אותי אל עבר שירות קרבי בצבא (עד כמה שחיל התותחנים נחשב קרבי), ומשם היישר אל לימודים גבוהים תחת המטרייה הבטוחה של המדעים המדוייקים. אחר כך, אל עבודה ואל שינוי כיוון ולהמשך לימודים – הפעם תחת מטריית מדעי-החברה. ובכל פעם שנדרשתי לפרוט על נימי נפשי, מצאתי נחמה במילה הכתובה. אחרים היו יכולים, אולי, להביע רגש באמצעות ציור או פיסול – וקינאתי בהם על מה שנבצר ממני – אך אני התרחקתי מאלו כמו מאש, שכן היועצת בתיכון פסקה נחרצות שאין לי כושר גרפי.

חלפו שנים, והפכתי לאב בפעם הראשונה. ומדי פעם, תוך כדי משחק או שעשוע או סתם הדגמה, נדרשתי לצייר משהו שיהיה מובן לילדון. ולא יכולתי, כי אני אולי טוב בהכל, אבל "חוץ מאשר בכושר גרפי". ופעם אחת החלטתי שדי, שאני צריך לנסות בכל זאת. בבקרים, הייתי מכין לו "סימני דרך" על גבי פתקים קטנים ועליהם ציורים המכוונים לתחנה הבאה; בכל תחנה חיכה לו פתק עם רמז ויזואלי נוסף לתחנה הבאה, ובסוף – בתחנה האחרונה – חיכתה לו הפתעה כלשהי. נדרשתי לרמזים החזותיים כיוון שהוא לא ידע לקרוא, וניסיתי לכוון אותו למגירת הסכו"ם או לארון המשחקים או אל מאחורי-המחשב או למתלה המעילים. ולהפתעתי הרבה, הוא הצליח לפצח את המסלול כולו. לא ייתכן, חשבתי לעצמי, הרי אין לי כושר גרפי!

ובאחת הפעמים (אני באמת לא זוכר למה), ישבתי עם הילדון ליד שולחן היצירה, והוא ביקש שאצייר לו משהו (לא, לא כבשה). וניסיתי את כוחי בהעתקת איור מספר אהוב עליו. והגשתי לו את ה"יצירה" שלי, והוא חייך. "אבא, אתה מצייר יפה!" הוא אמר לי, ואני הכחשתי מיד, "מה פתאום, אני לא יודע לצייר," ובלב הוספתי לעצמי: "הרי אין לי בכלל כושר גרפי".

אבל משהו השתחרר בי בכל זאת. כשהילדים מבקשים – אני מצייר להם; וכשהם מחמיאים לי – אני הודף, מתגונן, מה פתאום, לא יכול להיות. אבל בתוכי אני מודה שאולי יש צדק בדבריהם. רק קצת. טיפה. ובפעם הבאה שאני נדרש לצייר להם – אני מגביה את הרף, בוחר אתגר קשה יותר. וכשגם בו אני עומד – אני גאה בעצמי-של-היום, אך באותה נשימה חש בושה בעצמי-של-אז: למה האמנתי לכל מה שהיועצת אמרה?

ובפרט, אני נזרק-לאחור לארבע המילים ההן של היועצת בכל פעם שאני נדרש לשפוט או לבקר את התנהגויותיהם ומעשיהם וכשרונותיהם של הילדים. ואני יודע היטב שמה שאגיד להם עלול להשפיע עליהם ועל הבחירות שלהם בעתיד, ויותר מכך – עלול להשפיע על האופן בו יחשבו על עצמם. ולכן אני בוחר תמיד לתת להם לנסות, לא עוצר אותם מלהיכשל. אם יש משהו שהם באמת לא טובים בו – עדיף שילמדו זאת בעצמם.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



2 תגובות

1 אבא { 03.06.12 בשעה 10:11 }

האמת, איני זוכר אם ספרתי זאת כבר מקודם, גם אני הייתי חלש בציור חופשי, בשרטוט הייתי טוב גם כן.

2 כפיר לב סיני { 03.14.12 בשעה 20:52 }

האבהות מגלה לנו דברים שניסינו לשכוח, דורשת מאיתנו לשים לב לכ מה שעבר עלינו ולתקן. אולי נקרא לזה פשוט אבהותרפיה? 🙂

השארת תגובה




21