משרד החינוך נגד חינוך

אני מודה שהפעם התלבטתי רבות אם לכתוב בנושא הזה. עיקר ההתלבטות נבעה מטעמים שאפשר לכנותם "סוביודיצה הפוכה", שכן אני נוגע בנושא האמור בחיי המקצועיים-אקדמיים ושומר שם על אובייקטיביות מלאה. אך לאחר שדנתי בנושא ביני לבין עצמי, ולאחר שהבנתי שאני מסוגל בהחלט להרים מסך-ברזל בין דעותיי האישיות לבין פרשנות ממצאים אמפיריים – החלטתי שחשוב לי להעיר ולהאיר בסוגיה החשובה הזו.

ובמה דברים אמורים? אחרי תקופה ארוכה של דיונים מצד אחד ושמועות מצד שני – פירסם אמש משרד החינוך חוזר מנכ"ל אשר בו נכתב במפורש:

השימוש ברשתות חברתיות לאינטראקציות בין-אישיות בין מורים לתלמידים אסור.
(סעיף 9.4-10, אתיקה ומוגנות ברשת האינטרנט, חוזר מנכ"ל תשעב/3(ב))

ולמען הקורא אפרים, שאולי משפשף את העיניים: משרד החינוך אוסר בזאת, החל מאתמול, על קשר "בין-אישי" (כאילו שיש סוג אחר של קשר בין אנשים, וכאילו ש"קשר מקצועי" אינו נגוע גם הוא בקשרים בין אישיים) כלשהו בין מורים ותלמידים ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר, יו-טיוב, ועוד. ולמען הקוראת רות, מפרט החוזר בבהירות:

• איש צוות חינוכי לא ייזום תקשורת עם תלמידים ברשת חברתית, לא יציע להם חברות ולא יאשר הצעות חברות שיתקבלו מהם. (סעיף 6.1.3)
• פניית תלמיד באמצעות רשת חברתית אל איש צוות מחייבת תגובה. במקרה כזה ימשיך איש הצוות את התקשורת עם התלמיד בערוצים חלופיים המקובלים לשיח אישי בתוקף תפקידו, וזאת מתוך כוונה לתת מענה מלא לפניית התלמיד. (סעיף 6.1.4)
• מקרה של פניית הורה אל עובד הוראה ברשת החברתית מחייב תגובה והמשך תקשורת עם ההורה מחוץ לרשת החברתית, בערוצי תקשורת חלופיים לשיח אישי ומקצועי, כמו טלפון, דואר אלקטרוני וכיוצא בזה. (סעיף 6.2.2)

ואם "במקרה" ייחשף המורה ברשת החברתית למה שאינו אמור – היינו, לדברים "בין אישיים" עם תלמידיו – מפרט החוזר מה על המורה לעשות:

• איש צוות חינוכי לא יעשה שימוש במידע אישי/חברתי/משפחתי של התלמיד שנחשף אליו באקראי או בעקיפין, למעט במקרים שבהם מדובר במצבי סיכון בכפוף להנחיות בחוזרי המנכ"ל. (סעיף 6.1.5)
• כל פגיעה בתלמידים, בהורים ובאנשי צוות באתר הבית ספרי, ברשת חינוכית וברשת חברתית תטופל מיידית […על ידי…] תיעוד פרטי הפגיעה והעובדות הנוספות הקשורות לה […]; הפסקה מיידית, ככל האפשר, של האינטראקציה; יידוע הנהלת המוסד החינוכי בכל הפרטים ועירוב כל הגורמים הרלוונטיים […]; טיפול באירוע כבכל אירוע אלימות ואירוע חינוכי משמעתי. (סעיף 6.3)

ולמען הסר כל ספק, האפשרות היחידה המותרת ברשתות החברתיות על ידי משרד החינוך היא הקמה של "דף קהילה" (אין לי מושג מה זה) – הוא החריג, "שכן אין בו אינטראקציה אלא הצגת מידע" – על ידי "המוסד החינוכי" (היינו, לא על ידי מורה ולא לצורכי כיתה או מגמה, למשל) לשם "הצגת מידע על פעילותו החינוכית לקהילות רלוונטיות" (מתוך סעיף 5.2).

ובקיצור – מורים, אם חשבתם שהרשת החברתית יכולה לסייע לכם במילוי תפקידכם (המקצועי או ה"בין אישי"), ואף אם היא אכן שימשה למטרה זו בפועל – אבוד לכם!

* * *
כל מי שמכיר כמה מורים, כמה תלמידים ואת פייסבוק (פייסבוק כמשל), מודע לסוגיה המשלבת תלמידים, מורים ופייסבוק. יש מורים ש"מתחברים" עם תלמידים בפייסבוק, יש מורים שלא. יש מורים שמסננים את תלמידיהם-חבריהם בפייסבוק מפיסות מידע אישיות מחייהם, ויש כאלו שלא. נדמה לי ששלושת מונחי המפתח כאן הם "שוֹנוּת", "בני אדם" ו"שיקול דעת". המורים, כמו כל משתמשי פייסבוק האחרים, הם בני אדם לכל דבר אשר עושים ברשת החברתית שימושים מגוונים, וזאת על פי שיקול דעתם. ואז בא משרד החינוך, ובאיבחת-חוזר אחת מבטל את הפוטנציאל הקיים ואוסר, פשוטו כמשמעו, כל קשר שכזה. והוא לא מותיר למורים ולו פתח צר אחד לרפואה.

נכון, לפייסבוק עלולים להיות גם צדדים אפלים (מה, לא שמעתם שאונסים שם על ימין ועל שמאל?!), אבל גם בכיתה-הפיזית יש. נכון, בפייסבוק הגבולות עלולים להיטשטש (מה, אתם לא יודעים שמשמיצים שם על ימין ועל שמאל?!), אבל גם בבתי הספר פנימה זה קורה. וכן, פייסבוק עתיר בפרסומות – אבל גם כחלק מן הקוריקולום הרגיל יוצאים התלמידים לא אחת, בלא ידיעתם, להפסקת פרסומות.

מעשית, רוב תלמידי ישראל נמצאים שם, בפייסבוק, וזוהי הסביבה הטבעית עבורם לתקשורת. הידעתם שנערים צעירים כמעט ואינם משתמשים במיילים? במקום זאת, הם מרבים להשתמש בתוכנות מסרים מיידיים (למשל, סקייפ או מסנג'ר) ובצ'ט של פייסבוק. כך הם מתקשרים זה עם זה היום. ואם כך, מדוע למנוע ממורים לקיים איתם "תקשורת בין אישית" (במידה והם מעוניינים בכך, כמובן, ובכפוף לתקנון, כמובן) בסביבתם הטבעית? ומדוע למנוע מתלמידים ערוצי תקשורת שעשויים להיות להם נוחים יותר? (נשמע לכם מופרך שיש תלמידים שפונים למוריהם רק בצ'אט בפייסבוק ולא פנים-אל-פנים בכיתה? תחשבו שוב…)

הידעתם שבאמצעות פייסבוק ניתן להפעיל גם יוזמות חינוכיות ו/או פדגוגיות? גם אם לא רבים עושים זאת, הפוטנציאל קיים. סליחה, מאתמול הוא לא קיים. ואין בפתרון המוצע על ידי משרד החינוך – להשתמש ברשתות חינוכיות יידועיות – כדי לפתור את הבעיה הזו, שכן השפעתה של למידה המתקיימת בסביבתו הטבעית של התלמיד שונה לגמרי מלמידה המתקיימת בסביבה מלאכותית עבורו.

* * *
זוהי דרכו של עולם: קודם כל צצה לה טכנולוגיה חדשה, ורק אחר כך – הרבה אחר כך – מופעלות כל מיני תקנות ונקבעים כל מיני מנגנונים רגולטוריים המתייחסים לטכנולוגיה הזו. עד שאלו האחרונים מגיעים – הם נראים כל כך מיושנים וכל כך לא אופנתיים עד שקשה להתייחס אליהם ברצינות. אבל במקרה הזה אני משתדל. אני מנסה לחדור לליבו של הנושא, אך לא מצליח. מעל הכל, עומד עניין עקרוני אחד. נניח שמשרד החינוך חושב שניצבת מולו בעיה אמיתית. נניח לרגע שזה המצב, ונניח שהבעיה אכן אמיתית. נניח. מה הפתרון שמוצא המשרד? איסור מוחלט על תקשורת בין אישית בין מורים ותלמידים ברשתות חברתיות.

ברור שזהו הפתרון הקל ביותר. לאסור באופן גורף (כאילו שאפשר לאכוף את האיסור הזה), ובכך להתעלם מן העניין כולו, להרים ידיים, ולפטור כל טענה עתידית ב"אמרנו לכם" וב"הרי אמרנו שאסור". זה קל מאוד.

אך מתחת למעטה האיסור הגורף יש טענה חזקה מאוד, אשר מופנית בין השורות הן כלפי המורים והן כלפי התלמידים: אנחנו לא סומכים עליכם. אנחנו לא סומכים עליכם שתדעו לשים גבולות, אנחנו לא סוכמים עליכם שתדעו להיזהר, אנחנו לא סומכים עליכם שתדעו להפעיל שיקול דעת בעת מילוי תפקידכם. אנחנו יודעים, ואתם לא. זוהי לא גישה חדשה, כמובן. יש מחסור במורים טובים? מה הבעיה? נביא במהירות אנשי היי-טק להוראה. היי-טק! וזהו, פתרנו את הבעיה בלחיצת כפתור אחת (או שלא…). המשותף לתכניות-ההסבה השונות ולהוראה הפייסבוקית החדשה: התעלמות מן המשאב העיקרי של מערכת החינוך – המורים שלה, וחוסר מחשבה משווע על ה"צרכנים" העיקריים של מערכת החינוך – תלמידיה. תכניות ההסבה למיניהן משדרות למורים שיש טובים ומוצלחים מהם, ולתלמידים הן משדרות שכל אחד יכול להיות מורה; ההוראה החדשה והמופרכת משדרת למורים שאי אפשר לסמוך עליהם, ולתלמידים – ששוב נאטמים כמה סדקי-אור שנפתחו בשנים האחרונות בקשר שלהם עם מוריהם.

* * *
ואם כך, נניח שאכן במשרד החינוך חושבים שניצבת מולם בעיה אמיתית. נניח לרגע שזה המצב, ונניח שהבעיה אכן אמיתית. נניח. מה הפתרון ההגיוני שימצא המשרד? יש הרבה פתרונות, כמובן, ואחד מהם – הברור מאליו – הוא לעסוק ב… חינוך. כן, כן, חינוך היא עדיין לא מילה גסה, ובפרט אמור להכיר אותה היטב המשרד שנושא אותה בכותרתו. חינוך לילדים, חינוך למורים, חינוך להורים. ולא, לא צריך להתחיל לחשוב על קורסים מיוחדים ועל גמולי השתלמות ועל אובדן שעות לימוד. מספיק לדבר בהיגיון, מלמעלה למטה, מנהלים עם מוריהם ומורים עם עמיתיהם ומורים עם תלמידיהם ותלמידים עם חבריהם והורים עם ילדיהם והורים עם חבריהם. אפשר להשתמש בפייסבוק בחוכמה. אפשר לשמור בו על גבולות. אפשר לדון בו בנימוס ובכבוד איש עם רעהו. ונכון, אפשר גם לא.

אבל כל ההתנהגויות בפייסבוק – ה"טובות" וה"רעות", המקסימות והמפחידות, המעשירות והמבזות – כולן אינן אלא מראה של התקשורת הבין אישית מחוץ לרשת. ייתכן וזו מראה מעוותת, אך עדיין הגרעין של כל הטוב והרע שברשת האינטרנט אינו מצוי על גבי כבלי-תקשורת, אלא על גבי מרקם אנושי בשר ודם.

וגם שם – במה שאפשר לכנות "התנהגות חברתית" – הכל מתחיל בחינוך.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.