מקבץ חוכמות של הילדון מן הטיול בהולנד

חוויות רבות צבר הילדון במהלך הטיול בהולנד. וכמו תמיד – שעשע אותנו מדי פעם באופן שמעורר מחשבה ופליאה. להלן "כל חוכמות הטיול" (כלומר, אלו הראויות להיות מתועדות)…

העיתוי: ביקור במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם. זוֹשֶׁ מסבירה לילדון כי את כל התמונות שאנו רואים צייר איש אחד.

הוא: אז למה הוא שם פה הכל שאנשים יראו?

* * *

העיתוי: באחד הערבים, אני מחליט לערוך בדירה בה לנו צילום קבוצתי, תוך שימוש באפשרות הצילום המושהה.

אני: עכשיו נשב כולנו על הספה ואני אעשה צילום של ארבעתנו.

הוא [לאחר מחשבה של כמה שניות]: אז מי יצלם?

* * *

העיתוי: הילדון נמצא בחדר השינה, בו מונח שעון דיגיטלי. אני בסלון.

אני: מתוק, מה השעה?

הוא [קורא לאט לאט]: שתיים… אחת… שתיים… שלוש… שש.

[אני נבוך, כיצד יכולות להיות בשעה כל כך הרבה ספרות, מביט על זוֹשֶׁ, הנבוכה גם היא. זוֹשֶׁ מציצה אל השעון, ומהנהנת אליי בחיוך. היא כבר הבינה, אני עוד לא.]

אני [מציץ בשעון ורואה את השעה 21:36]: אז בלי השתיים השני.

הוא: עם! יש שם שתי נקודות!

* * *

העיתוי: לקראת סופו של יום בילוי מעייף בלונה פארק מדליק, הילדון בוחר במתקן הלפני-אחרון בו ישתעשע (רכבת על מסילה), ואנו צועדים לשם.

הוא [נעמד עם שתי ידיו באויר, שארימו]: על הידיים!

אני: אם אתה עייף, אנחנו יכולים לוותר על המתקן וללכת ישר הביתה.

הוא: לא, רק הרגליים שלי עייפים.

[בהמשך, צועדים למתקן האחרון (אבובים מתנגשים)...]

הוא [עומד לפניי בתור, מניף שתי ידיו באויר, שארימו]: על הידיים!אני [חוזר על מנטרה מוכרת]: אם אין לך כח, אנחנו יכולים לוותר על המתקן וללכת ישר הביתה.

העיתוי: אחד הערבים, נסיונות נואשים להרדים את הילדון (העייף; משום מה, ככל שעולה עייפותו – כך יקשה עליו להירדם).

זוֹשֶׁ [מנסה להשתמש בטיעון לוגי מופרך-למדי]: מחר יש לנו יום מאוד כיפי. אם לא תישן – לא תזרח השמש ולא נוכל לעשות כיף.

הוא [לא קונה את הלוקש]: אבל אתם תישנו!