ויצעד זאב-קרבות עם כבש-פוליטי

לפני כשבועיים, נסענו לשכונת דרום-בוסטון (South Boston), לצפות בתהלוכת יום הקדוש פטריק St. Patrick's Day Parade. יום הקדוש פטריק נחשב כחגם של האירים, ובמדינת מסצ'וסטס חיה אחת מאוכלוסיות האירים (כלומר, צאצאי המהגרים האירים) הגדולות בארצות הברית. אחד מסימני החג הוא תהלוכה המפארת את הקהילה ו/או את יקיריה. התהלוכה בשכונת דרום-בוסטון נחשבת לאחת הגדולות בארצות הברית, ובוודאי לוותיקה מביניהן. בעצם, זוהי התהלוכה הוותיקה ביותר בעולם אשר צועדת ביום חג זה: המסורת בבוסטון החלה בשנת 1737 (אפילו לפני דבלין, אירלנד)!

לקראת שעת תחילתה של התהלוכה החלו רחובותיה המרכזיים של השכונה להתמלא בירוק (הצבע הרשמי של החג, ובכלל – הצבע הרשמי של האירים) ובשמחה. השמחה נבעה בעיקר משום הבירה שנשפכה כיין (עוד אחד מסימני החג, ומסימני האירים בכלל; ולראיה, הצירוף המוכר "פאב אירי"); כמיטב המסורת האמריקאית, היה גם מתחם אשר יועד למשפחות, ובו לא הותרה הכנסת משקאות אלכוהוליים. לנו לא היתה שום בעיה עם האנשים השמחים שמסביב. התמקמנו מבעוד מועד במקום טוב, סמוך לתחילתה של התהלוכה, קנינו מגש פיצה בפיצריה סמוכה, סעדנו את לבנו והמתנו. האמריקאים – גם כשהם אירים – יודעים היטב להמתין בסבלנות, ולנו (ובפרט לילדינו) עדיין נדרש מאמץ ניכר כדי לעשות זאת. ואנחנו בהחלט מתאמצים. כשהתחילה התהלוכה לפסוע ברחובות השכונה, כבר התגודדו לאורך מסלולה כמה מאות אלפי בני אדם.

* * *
כבר היינו בתהלוכות שכאלו לרוב (הגדולה שבהן היא תהלוכת יום חג ההודיה של מייסי'ס), זוהי מסורת אמריקאית שמשתלבת באירועים רבים המתקיימים בחודשי הסתיו, האביב והקיץ. אך הפעם בלטה תופעה מעניינת אליה לא שמתי לב יתר על המידה עד כה. בזה אחר זה צעדו להן המשלחות השונות, ובהן: יחידות צבאיות עם רכבי שטח צבאיים (ג'יפים, טנקים); ווטרנים קשישים; רכבי אספנות; חברת הובלות מקומית; בנק גדול; תזמורות מהלכות של בתי ספר; נגני חמת-חלילים בתלבושות מסורתיות; קבוצה של אנשים המחופשים לחיילים מימי מלחמת האזרחים; אנשי תחנות כיבוי-אש, כולל מועדונים של רכבי כיבוי-אש היסטוריים (כן, יש דבר כזה!); אנשים המחופשים לכוכבי "מלחמת הכוכבים"; אנשים בתחפושות של בובות מ"רחוב סומסום"; איש בתחפושת של אלוויס פרסלי; איש בתחפושת של הקדוש פטריק בכבודו ובעצמו; קבוצת ילדים חולי סרטן; ועוד כהנה וכהנה. ובין כל אלו, גם פוליטיקאים מקומיים בכירים, חברי הסנאט ובית הנבחרים, המתהלכים עם משפחותיהם ודואגים ללחוץ יד ולחייך.

המגוון הגדול הזה – שילוב של דת, צבא, פוליטיקה, עסקים ובידור – אינו מפתיע לכשעצמו. מה שכן הפתיע אותי היה האופן בו קיבל הקהל הרב את כל אחת מן הקבוצות הצועדות. בפשטות לא-מדעית אפשר לומר שכולם קיבלו יחס אוהד זהה. הסנאטור ואֶלמו, נציג בית-הנבחרים ואלוויס; החייל מחיל הים והווטרן מוייטנאם וה"חייל" ממלחמת האזרחים; הטנק החדשני והכבאית הישנה – כולם כולם זכו למחיאות כפיים נלהבות.

כי כאן, באמריקה, הכל הוא מושא להערצה (או לתיעוב). הכל בידור. הכל עניין של שיווק ושל יחסי ציבור, ומהבחינה הזו – כל דבר הוא "מוצר" שאותו "צורכים" באיזשהו אופן. החייל והכבאי והדמות מהטלוויזיה או מהסרט והזמר והפוליטיקאי… כולם עטופים בשכבות רבות של סיסמאות וקלישאות עד שקשה לזהות את הדבר האמיתי, את הליבה.

הנה כי כן, מצאתי לנכון לפרסם פוסט על תופעה שנראית שלילית בעיניי בארצות הברית. חלק מן הקוראים המתמידים וודאי יתהו על כך. האם תמה תקופת "ירח הדבש" שלי? ובכן, לאו דווקא. ברור שלא הכל מושלם כאן, חלילה, וברור שתופעות "שליליות" נקלטות גם הן בעיניי הבוחנות כל העת. רובן מינוריות. זו אשר נדונה כאן משמעותית בעיניי כיוון שהיא משטיחה את הדיון הציבורי, מבטלת פרמטרים ראויים להערכה ומחליפה אותם בכאלו שאינם רלוונטיים, וכתוצאה משני אלו – מנמיכה עוד יותר את סף החשיבה הביקורתית. וזו האחרונה היא בעיניי אחד מן האלמנטים הקריטיים להתנהלות כל אדם בעת הנוכחית.

אך בעיקר מעוררת את תשומת לבי התופעה הזו כיוון שהיא כבר מזמן גולשת אל מעבר לגבולות ארצות הברית ומשתקעת לה בבטחה גם במחוזות אחרים…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.