הגן של הגדולים | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

הגן של הגדולים

הופ! גדלנו בשנה, וכעת גם הילדון כבר "עולה לגן של הגדולים" (כך, בלשונו). בשנה"ל הבאה, יהיה הילדון בשנתו השניה ב"גן של הגדולים", בשנה"ל שלאחריה – יעלה כבר לגן חובה, ולאחריה – לבית הספר. מפחיד למדי, אבל הזמן לא עושה את שלו בכל הקשור לתפיסתי אותו. הוא (הזמן) חולף, זה (הילדון) גדֵל, זה (הילדונצ'יק) כבר תינוק חייכן ש"יעלה" עוד מעט לגן-של-תינוקות, ואני שואל את עצמי איך זה שהכל קרה כל כך מהר. לקראת תאריך גיוסי (אשר בקרוב ימלאו לו עשור ומחצה), כתב לי בן-דודי (הגדול ממני בכעשור ומחצה) בברכתו, כי "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא כיוון לטוב, אך ברור לי כיום שהמימרה הצבאית ההיא עדיין חיה ונושמת בקרבנו גם כאשר שנים נוספות חולפות על פנינו. ההבדל הוא בהתייחסותנו אליה: פעם כמנחמת, היום כמאיימת.

מאז שחגגתי כאן שנה לפתיחתו של הבלוג, חולפים להם שוב ושוב מועדים שכבר כתבתי אודותם. כזו היא תחילתה של שנה חדשה בגן חדש. הפעם הקודמת זכורה כטראומטית במיוחד, ואת לקחיה ניסינו ליישם הפעם. נדמה שהצלחנו, כיוון שהילדון עבר את יומו הראשון בגן בטוב. כמה סיבות חברו לכך, אך נדמה לי שהאמונה שלנו (כתמיד, אחד מאתנו אופטימי יותר ממשנהו, השני פסימי יותר ממשנהו) בילדון עשתה את שלה. האם זוהי גם האמונה שלנו בנו? מבלי להתהלל כמפַתֵחַ, כולי תקווה שההתחלה החלקה מסמנת את המשכו של שבוע-ראשון בסימן חיובי (לפחות בגן; בבית יש צרות אחרות של "גיל שלוש הנורא", אבל אין טעם לקלקל כעת את השמחה).

וגם אם יהיה קושי לוקאלי (או גלובאלי; טפו, טפו, טפו…), הרי עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.

בימים ההם, בין ימי הגיוס לבין לימודי התואר הראשון, ליוו אותי חברי "החמישייה הקאמרית", ובכל אשר הלכתי – היו לי לעזר. יחד איתם דמעתי מצחוק, יחד איתם דמעתי מכאב (סאטירה, כידוע, אינה מילה נרדפת ל"הומור" או "קומדיה"). כאז כן היום – סיטואציות רבות, חלקן יומיומיות וחלקן נדירות, מעלות בי מיד נשכחות מקטעי הקאלט של "החמישייה" (ממש כמו אצל מעריצי "סיינפלד", אשר שולפים לעתים בלתי-נדירות-בעליל את המשפט: "היה על זה פרק ב'סיינפלד'"). ברור שאיני לבד בזאת: לדוגמא, אחיו של טל שולף ציטוטים משם בשעות משבר (לפחות בכאלו של טל). פתיחת שנת לימודים, אם כן, היא הזדמנות מצוינת להיזכר באחד מקטעי הסאטירה המבריקים של החמישייה, מתוך אחת מן העונות הנוקבות של התכנית (מתקופת היצירה של אחרי-רצח-רבין).

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=tluAVrkcD7Q[/youtube]

וכמו שאמר היום גידי אורשר, בסיום "בילוי היום", אי אפשר לדבר על פתיחת שנת הלימודים מבלי להשמיע את "שלום כיתה א'" של נעמי שמר, בביצוע הבלתי-נשכח של שלישיית "הגשש החיוור" (אהבת ילדות נוספת שלי). אתם מוזמנים, לכן, לקחת פסק-זמן של שתי דקות וחמישים ושלוש שניות, ולהאזין לשיר הנפלא הזה (אל תשכחו להגביר את הרמקולים), כאשר לצידו המילים.

שמר הבינה שחוויית "שלום כיתה א'", על פריחתם של ילדינו מן הקן החם והמגן שלנו, אינה מסתיימת בכיתה א', אלא ממשיכה גם בשנים שלאחר מכן. שמר, ככל הנראה מפאת גילה בעת כתיבת המילים ומפאת התקופה, לא נגעה בחוויית "שלום כיתה א'" של מי שטרם הכניסו את ילדיהם הקטנים בדלתות בית הספר. אבל היום, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, עת נכנס הילדון בשערי "הגן של הגדולים", אני כבר מבין שגם בשערי בית הספר אפסע עימו בעוד זמן לא רב, אשר יחלוף לו מבלי שיימצא שום מניאק בסביבה לעצור אותו. אפילו לא לקצת.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



3 תגובות

1 טל גלילי { 09.02.07 בשעה 23:36 }

1) תודה על הלינק.
2) אחלה סרטון מהחמישיה
3) כיתה א – מרגש.

2 ארנון { 09.03.07 בשעה 9:07 }

מבחינתי, כל התחלה היא מרגשת, וקשה לי אפילו לחשוב מה יהיה כשיגיע הילדון לכיתה א'…

3 ספלינטור { 10.23.07 בשעה 21:18 }

כמו שרן בר-יעקב כתב, שיר מרגש נוסף הוא "כל עוד" של עלי מוהרץ
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=227739&blogcode=4784697

השארת תגובה




21