כותב בתוך יומן מסע (חלק א': בדרכים)

בוקר יום ראשון. נסיונות השכנוע של אתמול בערב לא הועילו. הילדון עדיין בחר שזוֹשֶׁ תיקח אותו לגן למחרת היום, למרות שהסברנו לו כי אני איעדר מן הבית לכמה ימים. בכלל, בתקופה האחרונה הילדון הוא, באופן ברור ומפורש, "ילד של אמא", עד שהיא (האמא) אומרת מדי פעם שהיא מרגישה כמו אם חד הורית. בצדק. הבוקר, כאשר ציינתי בפניו שוב כי כדאי שאני אקח אותו לגן, אמר:

ביום שאתה הולך למילואים או משהו כזה, אתה לוקח אותי. אם לא – אז אמא לוקחת אותי.

ואני חוזר ומסביר לו שנסיעה לחו"ל היא בדיוק "משהו כזה" כמו מילואים: יוצאים מהבית באחד הימים, וחוזרים אליו רק כעבור ימים אחדים. בסוף מצאנו את הפתרון האולטימטיבי: זוֹשֶׁ יצאה מן הבית הרבה לפני שעת היציאה לגן, ובכך נותרנו שלושתנו – שלושת הגברים – לבד בבית, בלי המסיעה הקבועה. ואין ברירה.

בדרך לגן. כבר הרבה זמן לא לקחתי אותו לגן. כבר הרבה זמן לא חוויתי פרידה שכזו בגן. כשחזרתי הביתה, ולאחר שזוֹשֶׁ חזרה גם היא, סיפרתי לה איך נפרדתי ממנו כשהוא בוכה. "זה עובר לו דקה אחרי שאתה יוצא משם, אתה יודע…" ניסתה לנחם אותי. אני יודע – אמרתי לה – אבל לי זה לא עובר…

בדרך לשדה התעופה. זו הפעם הראשונה שזוֹשֶׁ לוקחת מישהו לשדה התעופה, כך היא מחשבת כשאנו מתקרבים לטרמינל השלישי. זו הפעם הרביעית שאני נוסע לבד לחו"ל, אך זו הפעם הראשונה שאני עושה זאת כאשר בבית נותרת זוֹשֶׁ עם ילדון וילדונצ'יק.

בדרך לישון. שיחה לילית, אחרונה להיום, עם זוֹשֶׁבּבַּיִת. אחר הצהריים, כך היא מספרת, כאשר שיחקה עם הילדון והילדונצ'יק, אמר הילדון כי הוא "רוצה את אבא". נו… ולי זה הזכיר את הסיפור על הארנב ועוגת הגזר, אבל בהפוך…