כותב בתוך יומן מסע (חלק ג': מגדל בבל)

בכנסים בינלאומיים נפגשים – כך על פי הגדרת האירוע – אנשים מארצות שונות. "כללי הטקס" מאפשרים לכל אחד להציג את מרכולתו (האישית והמקצועית) בתוך מסגרות מוגדרות היטב, אך עדיין נשאר מחסום אחד: השפה. הפתרון המקובל הוא, כמובן, לדבר בשפה אותה "כולם" מבינים: אנגלית. אך כשאנגלי, ספרדי, צרפתי, גרמני, אוסטרי, בלגי, הולנדי, ישראלי, סלובני, אירי, קובני, איטלקי ועוד כמה נפגשים להם יחדיו ומנסים לנהל תקשורת ביניהם – התוצאה מְזַעֲשַׁעת (מזעזעת+משעשעת).

על אף המכנה המשותף של כולם – ידע מקצועי בתחום מסוים – יכולים אלו לדבר ואלו לא להבין דבר, אלו לשאול ואלו לעוות פניהם, אלו להעיר ואלו להנהן-לחייך (כלומר, לא להבין דבר). אחת התופעות המרתקות היא לשמוע אדם מדבר אנגלית במבטא של שפתו המקורית. וכך, הוגה הספרדי את Example כ: שַׁמְפֶּל, ואתה שואל את עצמך מה הוא רוצה, לעזאזל, ורק אחרי שאתה מעיין בטקסט שכתב אתה מבין שמגדל בבל שהתפזר היה הבסיס לא רק לשפות שונות, אלא גם למבטאים שונים ומשונים. את היפנית שדיברה אנגלית כבר בקושי הבנתי, למרות שאם היתה כותבת את שאמרה – אני בטוח שהיה טעם רב בדבריה…

אך הקושי העצום לתקשר מופיע לו, ובעוצמה רבה, גם במקרים בהם המשתתפים כולם דוברים אותה השפה. עברית, למשל. ואפילו לכולם יש מכנה משותף מוצק – למשל, כולם הורים בגילאים דומים לילדים בגילאים דומים. פעמים רבות אני מוצא עצמי משוחח עם הורים בגילי ובמצבי, ומגלה כי ישנו חסם רציני לתקשורת בינינו בנושאים הקשורים להורותינו – אידיאולוגיה שונה.

נסו, למשל, להפגיש ישראלי בן 32, אב לשני ילדים, בן 3.5 ובן 4 חודשים (מישהו דמיוני, לא אני…), הדוגל בשוויון-בין-המינים ובחלוקת-נטל-בין-שני-ההורים ומאמין ש"אבא" הוא לא רק כותרת להתפאר בה, אלא גם תפקיד הטומן בחובו אחריות עצומה, גאווה רבה ותפקידים שיש לבצע בפועל, עם ישראלי בן 32, אב לשני ילדים, בן 3.5 ובן 4 חודשים (מישהו דמיוני, כמובן…), אשר מאמין כי תפקידו עלי-אדמות הוא לכלכל את ביתו ולפרנס את משפחתו ולאפשר לרעייתו לגדל בשקט את ילדיהם ולדאוג לתפעולו השוטף של הבית ובטח לא לקטר בפניו על צרותיה בזמן שהיא עושה את כל אלו.

נדמה לי ששיחה עם היפנית-שלא-מבינים-מלה-ממה-שהיא-אומרת-באנגלית תהיה פשוטה יותר…

לחלק ב' (מתי לאחרונה…)
לחלק א' (בדרכים)