כותב בתוך יומן מסע (חלק ד': ברוס סטרלינג)

הבוקר, זכיתי לכבוד ולעונג לשמוע מקרוב את ברוס סטרלינג Bruce Sterling, אשר מגדיר את עצמו כסופר, עיתונאי, בלוגר ומורה (בסדר זה). למרות ששמו צץ פה ושם – למשל, ברשימת 25 הבלוגרים המשפיעים אשר פורסמה לפני שבועות ספורים במדור המחשבים של נענע10 – אני מוכרח להודות שלא התעמקתי עד כה במה שיש לבחור לומר.

בפנים מלאות סלידה (חלק מה"קטע" שלו"), אמר באלו המילים:

There is no technology-enhanced learning, there is learning-enhanced technology;

התמצית הזו היא, כמובן, ניתוח מעניין של המצב בימינו, וסטרלינג אינו חושש לומר זאת בקול רם, גם כאשר הקהל שמולו מורכב כמעט אך ורק מחוקרים בתחום ה… Technology-enhanced learning. סטרלינג מדגים זאת מתחומו הוא:

There is no technology-enhanced literature, there is literature-enhanced technology

המסר מן המשפט האחרון ברור, אך הוא טורח להדגיש זאת: "העובדה שאני מקבל הודעות דוא"ל מלטביה ועובד על בסיס יומיומי עם מוציא לאור שיושב באיטליה ומשתמש לצורך עבודתי במחשב – לא הופכת את כתביי לטובים יותר מלו של ג'יין אוסטין". יותר מכך, הוא טוען כי הוא לא צריך לקבל הודעות דוא"ל מלטביה או לתקשר בטלפון/פקס/דוא"ל עם המו"ל שלו או להשתמש במחשב לכתיבה, אלא לשבת לבד בחדר חשוך עם עט-נוצה, ולכתוב.

במקום להתרכז בעיצוב – מדגים זאת סטרלינג היטב – מתרכזים המעצבים של ימינו בשימוש בתוכנות עיצוב. הטכנולוגיה הביאה אותנו למצב חדש, לא מוכר, ולא בטוח שאנו מוכנים לו. אומרים שילדים אינם קוראים ספרים, אומר סטרלינג, ובאותה נשימה עונה בציניות: הם פשוט לא יכולים לעשות את זה, יש שם יותר מדי מלים בשורה… עובדה היא שהם יודעים לקרוא – הם קוראים בלוגים, הם קוראים ויקי, הם קוראים מסרונים, אבל אף אחד לא הכשיר אותם לקרוא ספרים. הם גם לא יכולים לשבת בקולנוע ולראות סרט, עבורם זהו בזבוז משווע של שעתיים מהחיים ללא תמורה הולמת, ואפילו הקרבה – להיות שעתיים בחדר חשוך עם עוד אנשים.

החינוך וההוראה הינם נושאי הלפיד התרבותיים של החברה, וככאלה – השתנותם איטית יותר משינויים בממשל, איטית הרבה יותר משינויים בתשתית ועוד יותר משינויים בשיטת המסחר, שלא לדבר על הקצב המהיר בו מתחוללים שינויים באופנה. לדידו של סטרלינג, רק הטבע איטי יותר בתמורותיו מקצב השינויים התרבותיים והחינוכיים.

דבריו של סטרלינג מעוררים מחשבה, רובם נאמרים בטון לגלגני על חברתנו ובמידה לא מבוטלת של הומור-עצמי. סטרלינג אינו מתנשא, הוא מבין היטב את תפקידו ושם מראה מול פנינו. עלינו להביט במה שנשקף ממנה.

ולמרות הנימה הפסימית של דבריו, המלאים תוכחות לגבי המסלול (השגוי, כמובן) בו אנו פוסעים, הוא מסיים אותם עם שמץ של אופטימיות קיטשית (אחרי הכל, אני מניח שמימנו לו את כרטיס הטיסה ואת השהות…): כל מה שיש מסביב הוא זבל. אבל בזבל הזה אפשר להשתמש לחיזוק השורשים ולהצמחת דברים נפלאים. פרחים יפהפיים צצים כאשר מזבלים את שורשי הצמח. "אני שקוע עם כל שורשיי בזבל הזה, עיזרו לי לפרוח!".

(נדמה לי שלאור הדברים הללו, התובנות שלי יהיו ממש מיותרות. כל מה שנותר לי הוא לקרוא את אחד מספריו מתחילתו ועד סופו, גם אם יש שם המון המון מילים…)

לחלק ג' (מגדל בבל)
לחלק ב' (מתי לאחרונה…)
לחלק א' (בדרכים)