כותב בתוך יומן מסע (חלק ה' ואחרון: אני. בבית)

כנסים הם, כך נראה לעתים במבט ראשון, מקום של מפגשים מאולצים, חיוכים מיותרים ושיחות סרות-טעם. אך האמת רחוקה מכך כרחוק הילדון משינה ברגע שנכנס למיטה בערב. "קוקטיילים" ו"מינגלינג" מתארים אולי מפגשים בין פוליטיקאים או אנשי עסקים או ידוענים, אשר מצטברים להם יחדיו בנקודה אחת בזמן ובמרחב בעיקר כדי להיראות. כנסים אקדמיים הם ההיפך הגמור מזה. אני נוטה להאמין, שמעבר למעטה האינטרסנטיות והפוליטיקה (הפושות להם באין מפריע במגדל השן ואיש אינו חולק על כך) ומאחוריו – ישנה מטרה אחת משותפת לכולם, והיא: לקדם את המדע. אוף, זה נשמע פלצני, יומרני ומנותק לחלוטין מן המציאות. זמן להתחיל פסקה חדשה.

בדומה למילואים – שם מפשיטים אותך המדים ומלבישים עליך זהות זמנית, זהה כמעט לזו של כל לובשי המדים האחרים שסביבך, וזאת מתוך מטרה לרתום את כולם באותה המידה למטרה משותפת – תופעת הזהות הזמנית מופיעה גם בכנסים בינלאומיים. בבואך אליהם, עוטפת אותך אווירת המקום – ארץ זרה, שמיים זרים, תרבות זרה, החופש הגלום במאורע – זהות זמנית. אך בשונה מתקופות המילואים, אין בזהות הזמנית הזו משום דמיון מובנה לזהויות הזמניות של האחרים. נהפוכו, כאן מבינים כולם את כולם, מכירים בהזרה, ומנסים לעשות להיעלמותה. זוהי הסיבה שבמבט ראשון נראים כנסים בינלאומיים כמקום של מפגשים מאולצים, שהרי כל אחד עושה להיעלמותה של ההזרה בדרכו שלו, ואחת הדרכים היא להשתלב כזר-לעצמך בסיטואציה הזרה.

הכל הרי מתיר זאת: הארץ זרה, השמיים זרים, התרבות זרה, ולעומת כל אלו – כל מי שאינו זר לך אינו עמך. מה קל יותר מאשר להציג את עצמך כמי שאינך? "גיליתי שיש לך חוש הומור," אמרה לי ג' – הקולגה שאיתי – לאחר שבילינו יחדיו במרחבי הכנס. "נכון," השבתי, ובתוכי שמחתי. נכון הוא שיש לי חוש הומור, ובמקרים רבים הוא מהול בציניות מדודה. ונכון הוא גם שכאן, בעודי בנקודת זמן-מרחב זרה למרחב קיומי היומיומי, אני שומר על אותו חוש ההומור. אמנם באנגלית, אך הוא שם, קיים, פורץ כשנחוץ, ולא רק כדי לשבור את הקרח במפגשים מאולצים, אלא כי זה אני.

מארגני הכנסים דואגים, בדרך כלל, למלא את הימים בלו"ז צפוף במיוחד – בוקר, צהריים וערב, זמן להרצאות וזמן לבין-ההרצאות וזמן לאחרי-ההרצאות ועוד זמן מוגדר לפעילות לא-מוגדרת – כאילו כדי לא לתת לישויות הזרות-זו-לזו שהתקבצו באותו המקום ובאותו הזמן ללכת לאיבוד לבד. אחרי הכל, כמעט כל אחד מן הנוכחים הגיע לבדו, עם עצמו ועם מרכולתו, מותיר מאחוריו את הלא-לבד אליו הוא רגיל. הלו"ז הצפוף אינו מותיר זמן רב לגעגועים, ובזאת דווקא משרת את המטרה אליה נרתמים כולם, איש איש בדרכו.

ובשונה משירות מילואים, שם – באופן ברור ומובהק – ה"ביחד" מאולץ ובא לשרת מטרה רגעית וחולפת; ובשונה ממפגשים נוצצים של שועי הארץ, שם ה"ביחד" לא קיים, וסביב כל אחד מן המשתתפים קיימת הילה-בועה בלתי ניתנת לחדירה; בשונה מאלו, דווקא בכנסים בינלאומיים, אשר מפגישים, לכאורה, אנשים מכל קצוות הארץ והעולם לרגע קצר וחולף, נוצרים רגעים אמיתיים וקשרים קולגיאליים צומחים על קרקע פוריה. אין זו חברות מזויפת, כיוון שמלכתחילה אין זו חברות כלל (לא במובן החברתי של המילה). אין אלו חיוכים מזויפים ושיחות סרות-טעם, אלא דרך להביע מבוכה הנובעת מן המפגש האקראי. וכך, הופכים אט-אט השמות המוכרים (וגם אלו שלא) לפנים, המצגת הופכת לנושא שיחה משותף, והמשקאות והים והשמיים אינם רק תפאורה המקשטת את המפגש, אלא הם הזרזים המאפשרים לכל התהליך הזה לצלוח ולצמוח ולפרוח.

אבל עכשיו הכל נגמר, ושוב אני באווירה המוכרת לי היטב – הארץ שלי, השמיים שלי, התרבות שלי, השגרה… הכנס מאחור, אך הוא הותיר בי לא רק את חותמו, כי אם גם את רשת הקשרים שטוויתי (בעצם, בפעם הראשונה בזירה האקדמית הבינלאומית) ואת הדרכים לטווייתה. ושוב אני כאן. בבית.

ללא צורך במארגנים, מתכננת השגרה את עצמה בלו"ז צפוף במיוחד – בוקר, צהריים וערב – והנה כבר התארגנתי, לקחתי את הילדון מהגן, בילינו אחר -הצהריים מלבבים, חווינו השכבה קשה. הילדונצ'יק כבר חייך אליי את חיוכו הכובש, אשר יכול להמיס את הלב כמו שקרן שמש יוונית לעולם לא תוכל. והבוקר, הודיעה השמש על יום חדש של שגרה. זו העת לחזור ולבלות עם דרי הבית הזה, ממנו נעדרתי בימים האחרונים, ואליו תמיד כיף לחזור. את רשת הקשרים שלי אמשיך לתחזק, בינתיים, בהודעות דוא"ל. עד לכנס הבא.

לחלק ד' (ברוס סטרלינג)
לחלק ג' (מגדל בבל)
לחלק ב' (מתי לאחרונה…)
לחלק א' (בדרכים)