גרילד צ'יז, לא טוסט | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

גרילד צ'יז, לא טוסט

בכל מה שנוגע לאוכל – האמריקאיים קפדנים. זו לא הקפדה קולינרית צרפתית, אלא פשוט הקפדה על כך שמה שהם אוכלים זה בדיוק מה שהם אוהבים. והם קפדניים מאוד במה שהם אוהבים.

שתי תכונות אמריקאיות להפליא באות לידי ביטוי באוכל האמריקאי הקלאסי. האחת, מתן שם נפרד לכל מנה ומנה. אין דבר כזה "עוגה" כללית: יש "פאי", "גאלט", "פאונד קייק", "ספונג' קייק", "ילו קייק" (מלשון Yellow), "וויט קייק" (מלשון Whilte), "וולווט קייט", "איינג'ל קייק", "קופי קייק" ועוד ועוד ועוד. ואלו הם לא רק שמות שנלקחו מספר הדרכה לעקרות בית משנות השישים, אלא מונחים השגורים בפי-כל. במשך שנים הייתי מביא "עוגה" לאירועים שונים בישראל, ואף אחד לא הרים גבה או שאל שאלות נוספות. אבל פה, אי אפשר סתם להביא "עוגה", צריך לשׁיים אותה היטב ולשייך אותה במדויק לקטגוריה המתאימה. אחרת, איך יבינו?

והשנייה, החיבה של האמריקאים למסורות ולקלאסיקות, גם זה בניגוד למסורת הקולינרית המוכרת לי מארץ מולדתי. האם יש איזשהו מאכל שאוכל כל ילד בישראל? (ואפילו אם נצמצם הדיון לילדים יהודיים חילוניים, אני חושב שאין תשובה טובה לשאלה הזו.) האם יש איזשהו מאכל שנאכל בכל ארוחת בוקר בסופשבוע? (כנ"ל לגבי הצמצום.) באמריקה זה ברור וידוע – כל ילד זוכר בערגה את סנדוויץ החמאת-בוטנים-וריבה שהיתה אמו מכינה לו לבית הספר. ואם תאמרו שבישראל כל ילד לוקח לבית הספר סנדוויץ עם חמאה או עם שוקולד או עם קוטג', אומר לכם: עיצרו! האם הסנדוויץ הזה הוא "מוסד" של ממש, כזה שמוקדש לו ערך בוויקיפדיה?

וכך, האמריקאים עורגים לפנקייקים של בראנץ' בסופשבוע ולסנדוויצ'ים במעדנייה השכונתית (אוי, איזה סנדוויצ'ים) ולהמבורגר, כמובן. וכן, גם לגרילד צ'יז סנדוויץ' – ובשמו המקוצר: גרילד צ'יז Grilled Cheese – אותו היתה מכינה להם אמם בצהריים כשחזרו מהגן או מבית הספר.

לא רק שלגרילד צ'יז יש ערך בוויקיפדיה (כמו להרבה כריכים ומנות קלאסיות אחרים), הרשת מלאה בדיונים אודותיו, ובפרט אודות אופן הכנתו. מיטב השפים מציעים את הגירסה שלהם לסנדוויץ' המפורסם (ולא, זה ממש לא כמו שאייל שני מכין פיתה עם שוקולד).

אני עוצר לרגע כדי להבהיר נקודה חשובה: הגרילד צ'יז הוא מנה המורכבת משלושה מרכיבים בלבד: לחם, גבינה וחמאה (או שמן או מיונז). ואם נשמע לכם שגם אתם מכינים "גרילד צ'יז" בבית מדי פעם אבל אצלכם קוראים לו "טוסט" – אתם טועים טעות גמורה. גרילד צ'יז אינו טוסט. כשמו כן הוא: גרילד, יעני Grilled, והוא חלילה לא Toasted. נכון, יש מי שמכין את הסנדוויץ הזה במתקן דמוי טוסט (אבל לא כזה שנקרא בארץ "טוסטר" שלוחץ את שתי הפרוסות אחת אל השנייה וחורץ בהן צורות – זה כבר ממש חילול הקודש; מדובר ב"מכין פאניני" שסוגר על הסנדוויץ משני הצדדים אך לא מועך אותו), אך גם הוא יודע שמדובר בקיצור דרך משמעותי.

ורק מי שהכין גרילד צ'יז כראוי יודע את ההבדל העצום בינו לבין "טוסט".

שני ההבדלים העיקריים בין הטוסט הישראלי לגרילד צ'יז האמריקאי:

  1. את הגרילד צ'יז מכינים במחבת (לא בטיגון עמוק ולא בטיגון בכלל, אלא במחבת יבש), בניגוד לטוסט הישראלי אותו מכינים בטוסטר
  2. בגרילד צ'יז מורחים את החמאה בחוץ, לעומת הטוסט הישראלי בו מורחים את החמאה בפנים

ההבדל בצורה, במרקם ובטעם בין הגרילד צ'יז לטוסט הוא שמיים וארץ. אמריקה וישראל. כשאוכלים גרילד צ'יז אמיתי – מרגישים לחם ומרגישים גבינה ומרגישים את החיבור ביניהם. כל אחד מהם משתנה בצורתו אבל נשאר בעל אופי חזק, וביחד הם הופכים לישות חדשה וטעימה בטירוף. הלחם הופך להיות קריספי מבחוץ אבל עדיין "לחמי" מבפנים; הגבינה נמסה לאוקיינוס גבינתי עשיר. אוי, תאווה לעיניים, לאף, וכמובן לפה!

הנה סרטון רציני ביותר – למרות הנימה הפארודית (המציגה היא באמת מחברת של ספר על גבינות…) – המסביר ב-ד-י-ו-ק איך מכינים גרילד צ'יז קלאסי כמו שצריך (ראיתם פעם מתכון מודפס או מצולם לטוסט?!).

מובן שעל הבסיס הזה אפשר להכין כל גרילד צ'יז שרוצים, שכן הכל ניתן לשינוי, החל מסוג הלחם בו משתמשים, הממרחים, הגבינות (האמריקאים משתמשים בצ'דר, אני מערבב אותה עם מוצרלה ו/או פרמזן), וכמובן – התוספות. ואם תאמרו שגם בטוסט אפשר לעשות את כל זה, הרי שהגרילד צ'יז הוא בעל אופי הרבה יותר פתוח ומחבק בזכות אופן הכנתו; ההכנה במחבת, בניגוד להכנה בטוסטר המוחץ והמשטח, מאפשרת להעמיס הרבה יותר על הסנדוויץ ועדיין לקבל תוצאה רבת-רבדים ומוקפדת.

הגרילד צ'יז הטוב ביותר שאכלתי עד כה נקנה בחנות סנדוויצ'ים קטנה ומגניבה בניו-יורק (אלא מה?) מבית היוצר של חברת Peanut Butter & Co, שכשמה כן היא – מוקדשת כל כולה לחמאת בוטנים (עוד קלאסיקה אמריקאית). הכריך נקרא The Elvis, שכן היה אהוב מאוד על המלך, ומכיל (לא לבעלי קיבה חלשה) חמאת בוטנים, בננה, דבש ובייקון. כל ביס בו היה כמו פסיעה על פיסת גן-עדן. וברור שגם לו מוקדש ערך בוויקיפדיה.

* * *
אולי יהיו מבין הקוראים כאלו שיתמהו למה צריך לכתוב כל כך הרבה על… סנדוויץ' עם גבינה. התשובה הפשוטה היא זו: זה ממש לא סתם סנדוויץ' עם גבינה. זה גרילד צ'יז. זו קלאסיקה אמריקאית. וברגע שתנסו זאת במטבחי שלכם (ובתנאי שתקפידו על אופן ההכנה כפי שמודגם בסרטון) – לעולם לא תוכלו לחזור לטוסט השחוק והמוכר…

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



תגובה אחת

1 אבא { 06.07.12 בשעה 7:15 }

נראה שלמדת די מהר את סודות האוכל האמריקני. בכל פעם שאתה מציג מאכל מסוים במיוחדות שלו, זה מעורר תיאבון. בתיאבון .

השארת תגובה




21