התהום הפעורה בין קרין גורן ואייל שני | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

התהום הפעורה בין קרין גורן ואייל שני

השורה התחתונה של הפוסט הזה: אייל שני מצא סופסוף מקום בו הוא יכול להתבטא בחופשיות ובלי שום מגבלות ולהפיץ ישירות את אמונתו בנוגע לאוכל. סדרת האינטרנט שלו ושל שחר סגל משודרת ביו-טיוב ואני, כמובן, כבר מכור. ולא, זו לא "תוכנית בישול".

קרין גורן מצד אחד, אייל שני מצד שני

קרין גורן ואייל שני מייצגים את שני קצות הסקאלה: זו הפכה את התשוקה לאוכל לעסק מניב, וזה הפך אותה לפילוסופיה. וזו היא מהות התהום הפעורה בין השניים, שכן כולנו כבר שמענו לפחות פעם אחת ש"עם פילוסופיה לא קונים במכולת". במילים אחרות, לא מדובר בהתלבטות מסוג "ירדנה או עפרה", או "הביטלס מול הסטונס", אלא הרבה יותר בדיון מסוג "פי.סי. או מק", ואולי אפילו "אמריקה או אירופה". ואם חושבים על זה לעומק, מדובר על מתח בסגנון "קאפקייק או כרובית": אין קשר בין השניים, וזה בדיוק הקשר ביניהם.

בשדה המגנטי שנוצר סביב שני הקטבים האלו מושרים הרבה מאוד זרמים וכוחות שמושכים לכיוונים מנוגדים. ובשל כך, אנשים נמשכים לאחד משני הקצוות באופן אוטומטי, בשל תכונותיהם, ולאו דווקא מבחירה חופשית (האמת היא שאין לי באמת מושג אם מבחינה פיזיקלית המטפורה הזו בכלל הגיונית…). אתה "קרין גורן" או שאתה "אייל שני", ובכל מקרה – קשה לך להצדיק את הבחירה שלך, ובפרט קשה-עד-בלתי-אפשרי לקרב אליך אדם מן הצד השני.

ואני, כידוע, נטוע כבר זמן רב בצד ששמו "אייל שני" (למעמיקים – אפשר להתחיל כאן, פוסט ראשון בטרילוגיי שפרסמתי בזמנו).

אז מה בכל זאת משותף לקרין גורן ולאייל שני?

יש דבר אחד משותף לגורן ולשני: שניהם פרצו לתודעה הציבורית הרחבה לפני שנים ספורות בלבד אך נדמה שהיו שם מאז ומתמיד. גורן התחילה את דרכה (הקולינרית) במגזין "על השולחן", ואז היתה מוכרת רק ליודעי ח"ן, אך הפריצה הגיעה במהרה, ובפרט עם הופעתה בתכנית הבישול "סודות מתוקים". שני חדר לתודעת יודעי הח"ן במסעדת "אוקיינוס" הירושלמית/הרצליינית, ולמרות שהיה מאז מוכר תמיד בחוגים מסוימים (צופי ערוץ 8, קוראי "הארץ"), הפריצה הגדולה הגיעה בעקבות השתתפותו ב"מאסטר שף".

ושם, בלב לבו של הקונצנזוס הישראלי, התחדדו ההבדלים ביניהם בצורה מופלאה: למרות ששניהם מתחממים מחומה הלוהט של מדורת השבט הטלוויזיונית, זו מייצגת את המרשמלו – רק יוצא מן הלהבות וכבר נמס בפה, מלטף, מתמסר, מתוק, רך וענוג; וזה מייצג את תפוח האדמה הלוהט – עטוף בנייר כסף, מיסתורי, דורש התמסרות וזהירות. זו מלאת חיוכים ומתחנחנת, וזה רווי ייסורים ומלא בעצמו. היא כלפי חוץ והוא כלפי פנים. היא יודעת שכולם בידיה, הוא מקווה שקצת ממה שעטוף בידיו יגיע גם לאחרים.

ועוד דבר אחד משותף לשניהם: שניהם עשויים להיתפס בקלות כמי שמדברים שטויות. אלא שאת השטויות של קרין גורן כולם "בולעים", ואילו לאלו של אייל שני – לועגים.

עשיתי תרגיל קטן. חיפשתי אחר סרטון של קרין גורן ביו-טיוב ובחרתי בתוצאה הראשונה שקיבלתי. בחרתי נקודת זמן אקראית בסרטון (3:28), והנה דבריה של גורן, עת היא ניגשת לעבוד עם קערה בה מונח בצק חלה שתפח:

[בחיוך שופע ונגיעות זהירות עם קצות האצבעות] הבצק תפח, הניילון מלא אוויר, הכל פה נושם, חי מבעבע. אפשר עכשיו לעצב אותו לחלה, לעשות צמה, סתם כיכר… [מורידה טבעות] מה שרוצים"

קודם כל, הניילון לא "מלא אוויר" – אם כבר, הבצק מלא אוויר. דבר שני, שום דבר שם לא "מבעבע", מקסימום – יש בועות יציבות למדי. אבל חשוב מזה – כשגורן אומרת שאפשר לעשות עם הבצק הזה "מה שרוצים", ואפילו נותנת כמה דוגמאות ("לעצב אותו לחלה, לעשות צמה, סתם כיכר"; אגב, יש פה שתי אפשרויות או שלוש? האם "לעשות צמה" זה כמו "לעצב אותו לחלה"? כי זה נשמע ממנה כמו שני דברים נפרדים) – היא בעצם לא אמרה כלום. מצד אחד, ברור שאפשר לעשות עם הבצק מה שרוצים, מצד שני – היא מציגה זאת כאילו גילתה עכשיו לצופים סוד מתוק.

וזו בדיוק הבעיה עם ה"סודות" שלה, עליה בנתה חלק ניכר מן הקריירה שלה: הם לכאורה חושפים טפח, אך בפועל מסתירים טפחיים. הרי באפייה אין סודות – יש בסיס מוצק מאוד, אותו חייב לדעת כל מי שרוצה לדעת לאפות. גורן לא רוצה שנדע את הבסיס הזה, אחרת ה"סודות" ייחשפו כלא יותר מאשר "אופציה א', אופציה ב'". היא מפיצה בורות במקום ידע. כל מתכון שלה הוא לכאורה משהו אחר לגמרי, חדש, נועז, יצירתי. וכן, המתכונים שלה "מוצלחים" (מן הבחינה שקל לעקוב אחר ההוראות שבהם ולקבל תוצאה מוצלחת). אך אחרי שהכנתי עוגה מוצלחת מן הספר שלה (ואני בהחלט עושה זאת לא פעם) – מה בעצם למדתי? מה אני יודע עכשיו על הכנת עוגות יותר מאשר ידעתי קודם לכן?

חזרתי על התרגיל תוך שאני מחפש סרטונים של אייל שני. בחרתי בתוצאה הראשונה שקיבלתי ביו-טיוב. בחרתי נקודת זמן אקראית בסרטון (4:45), והנה דו-שיח בין שני לחברו-שותפו, שחר סגל, תוך ששני חותך חמאה להוסיף לסיר:

סגל: כמה [חמאה]?
שני: הרבה.
סגל: אוקיי, הרבה זה מידה מדויקת…
שני [תוך שהוא מוסיף החמאה לסיר ורוכן מעליו, עושה בו מה שעושה]: הרבה, כן, הרבה ומסחרר. כדי לייצר את ההתחברות בין המים לבין החמאה, צריך לסחרר את זה.

אז קודם כל, אני לא בטוח שיש הגיון בשימוש במונח "מסחרר" לתיאור הפעולה ששני נצפה עושה בתרד אשר הוטבע עכשיו בחמאה, אבל עצם ההצמדה של המונח "מסחרר" ל"הרבה", מעלה אצל הצופה (לפחות אצלי) בליל של מראות וקונוטציות שגורם לו (כלומר, לי) לחשוב. כמה הרבה זה מסחרר? החלק הראשון של התשובה ניתן על ידי שני ("כדי לייצר התחברות בין המים לבין החמאה"), אך החלק השני רק נרמז: כמה שבשבילך זה הרבה. ואם לא תנסה – לא תדע.

וזה העניין אצל שני: הוא מסביר את הפשטות שבתהליכים, את הבסיס, את ההגיון שבהם. וגם אם ההגיון הזה הוא לעתים בלתי-מובן בעליל – הרי שזה ההגיון שלו. כלומר, עיסוק באוכל הוא לא רק הקפדה על רשימת מרכיבים והוראות הכנה, אלא הוא שילוב של אלו עם האדם שמכין מהם מנה. וכך, לא רק שאנחנו לומדים על הכנת אוכל, אנחנו לומדים גם על עצמנו. ובשביל ללמוד על עצמנו, לא צריך רשימה ארוכה של מרכיבים מהם יוצרים קאפקייק משובח; לפעמים, מספיקה לשם כך כרובית אחת.

הנסיון שכשל: אייל שני ב"מבשלים ביחד"

לפרק זמן קצר, לפני כשנה וחצי, שודרה בערוץ 2 (ב"קשת") תכנית הבישול "מבשלים ביחד", בה השתתפו לחילופין חיים כהן ואייל שני. הופעותיו של שני הומעטו בתכנית ככל האפשר, ובסופו של דבר ירדה התכנית. זמן קצר לאחר מכן, כיכבו השניים ב"מאסטר שף". ב"מאסטר שף", בעיקר בשל העובדה שניתנו לו רק כמה דקות בכל תכנית להגיגיו, הצליחו קברניטי ערוץ 2 (וגם צופי הערוץ) לעכל את שני, מה שהיה קשה לעשות כאשר דובר היה על תכנית שלמה.

במקום לבשל ביחד עם אורחיו (כמו שעשה חיים כהן), הוא הרביץ בהם תורה, וגנב להם זמן מסך יקר. במקום להכין אוכל תוך כדי הסתחבקות עם אורחיו (כמו שעשה כהן), הוא דיבר על אוכל. רק על אוכל. במקום לשמוע את הצעותיהם (חיים כהן: "מה בא לכם לעשות?"), הוא פשוט התעלם מהם. האורחים היו, לכאורה, מיותרים – אבל בלעדיהם זה בהחלט לא היה אותו דבר. הם הרימו אותו לגבהים, ובדיוק ברגעים האלו – ברור היה כמה הוא רחוק מהם, ובעצם – מאתנו, וכמה כולנו מתבוססים לנו אי-שם בבוץ של החיים הרגילים… כמה אנחנו לא יודעים. ואיזה תענוג זה היה.

אה, כן, הוא גם חצה כמה קווים אדומים שלא נהוג לחצות בתכניות בישול בטלוויזיה הישראלית. למשל, ציור הפרה. בפרק שעסק באנטריקוט, פרס שני על שולחן העבודה נתח מפרה והשלים אותו בציור פרה:

עוד רגע שלא יישכח: שני צורח כאשר האורחת – על דעת עצמה, בשיא התמימות ומתוך רצון כן לעזור – מעזה לנעוץ מזלג בחציל אותו הכין לקלייה על מחבת:

ועוד אחד: שני בוחר בדג כמרכיב מרכזי בתכנית בה מתארחת מישהי שלא אוכלת דגים ולא נוגעת בדגים. בסוף הכנת המנה, הוא מכריח אותה לטעום מן הדג, והיא מתמסרת לו, ואף קדה לו בתודה:

באחד הפרקים של התכנית, הכין שני ביחד עם שני אורחיו פוקאצ'ה. כל אחד מן השלושה עבד בנפרד, כאשר שני האורחים מחקים אחד-לאחד את שני: הם הוסיפו בדיוק את אותם החומרים לקערה, פעלו בדיוק כפי שהורה, לשו במקביל לו, ולבסוף – הניחו את הקערות עם הבצק להתפחה בדיוק במקום בו הונחה הקערה של שני. כעבור זמן, כאשר הונחו שלוש העקרות על משטח העבודה, נחשפה העובדה הפשוטה והברורה: כל אחד מן הבצקים נראה אחרת. גם בעין בלתי מזויינת ניתן היה להבחין בקלות שהם שונים זה מזה בצבע ובמידת התפיחה. הנה כי כן, הבצק אותו אני לש מכיל – פרט לקמח, מים, שמרים ומלח – גם אותי.

אייל שני ושחר סגל ביו-טיוב

בראיונות לקראת עלייתו של הערוץ החדש ביו-טיוב, אמר שני למראייניו: "יש שם מידע שיכול לזעזע את העולם"; "יש פה מין חומר, שבן אדם יכול לקחת את זה לתוך החיים שלו… ודרך זה הוא יכול להבין איך לחיות, איך לחשוב, ואיך לעשות צעד אחד קדימה"; "זה לא תכנית בישול… תכנית בישול עוסקת בזה שמביאים מתכון ומנסים להסביר אותו". האמירה האחרונה נאמרה בבוז גמור.

ואכן, זו לא תוכנית בישול. בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת מנה אחת, אך קשה להגיד שהפרק עוסק כולו במנה הזו. שני וסגל דנים בנושאים שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו – והם עושים זאת בפתיחות רבה (ולא בלי קריצות והלקאה עצמית). כאמור, אי אפשר להפריד בין המנה לבין מי שמכין אותה. וכמו תמיד אצל שני, מספיקות כמה דקות צפייה כדי להישאב לעולמו ולחוש קרוב אליו, לדעת עליו קצת יותר. ולאור ההשוואה שבפתיחת הפוסט הזה, קשה להתעלם מן השאלה הבאה: כמה אתם מרגישים שאתם יודעים על קרין גורן?!

נדמה לי שבאוקיינוס תוכניות הבישול אשר שוטף בשנים האחרונות את המרקע הישראלי, התכנית החדשה של אייל שני ושחר סגל היא בהחלט בגדר מרענן הכרחי. בפועל, היא הרבה יותר מזה, שכן היא מערערת על היסודות המוסכמים והמוצקים של המושג "תוכנית בישול", ולכן אולי אף לא צריכה להיות מושווית אל תוכניות מן הסוגה הזו.

אוי, יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד בנושא, אבל אני מרגיש שאולי הדברים האלו ימתינו לפעם הבאה. בינתיים, נעבור לפרסומות…

ויש גם אפליקציה

בכוונה לא הרחבתי הרבה אודות הלשון המליצית של אייל שני ואודות משפטיו הסתומים, אך אלה הם, כידוע, חלק בלתי נפרד מן האדם. לבעלי סמארטפון מבוסס אנדרואיד – יש בנמצא אפליקציה – כרובית תינוקת שמה – המרכזת את כל אמירותיו המחכימות/משעשעות/סתומות (כל התשובות נכונות) של שני. עבדכם הנאמן חתום עליה (ומעדכן אותה מדי פעם בציטוטים נוספים). אמנם, לא תלמדו לבשל ממנה, אך בוודאי תזכו לכמה רגעי צחוק.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



4 תגובות

1 אבא { 08.07.12 בשעה 20:55 }

השוואות מענינות, אף שלדעתי קשה להשוות בין מי שאופה ובין מי שמבשל. אני עם קרין.

2 נדב פרץ-וייסוידובסקי { 08.07.12 בשעה 21:25 }

פוסט יפהפה, אבל אני שותף לעמדה שאי אפשר להשוות בין קרין גורן לבין אייל שני – אבל מסיבות אחרות.
קהל היעד של שניהם שונה לחלוטין. אייל שני פונה למי שאוהב בישול ואוהב אוכל בצורה עמוקה מאוד. קרין גורן פונה למי שרוצה לזרוק כמה מרכיבים לתוך קערת המיקסר, ושתהיה לו עוגה בעוד שעה. שניהם מעולים בלעשות את מה שהם עושים, והנסיון להשוות ביניהם נראה לי מוזר (כמו שאתה בעצמך מציין).

אודה ואתוודה: כשאני רוצה לזרוק כמה מרכיבים לקערה של המיקסר, ואין לי זמן\כוח\אנרגיות להשקיע בעוגה, אני משתמש במתכונים של קרין גורן.

3 ארנון { 08.07.12 בשעה 22:38 }

נכון הוא שההבדל בין אפייה לבישול הוא תהומי, אבל נראה לי שבמקרה הזה – אין בכך כדי להצדיק את ההבדל ביניהם, כיוון שאני מתייחס בעיקר לגישה שלהם לאוכל. גם בבישול וגם באפיה אפשר "לזרוק כמה מרכיבים" ולקבל בלי הרבה מאמץ משהו משובח… "קהל היעד" זה מונח קצת חמקמק, ובהקשר של ה"אני" שהוא כל אחד מהם זה קצת כמו ביצה ותרנגולת: האם הם משדרים את מה שקהל היעד רוצה לקבל, או שמא קהל היעד נוצר לפי מה שהם משדרים?…

4 רחלי - פשוט מבשלת { 08.09.12 בשעה 23:09 }

אין שום דבר חדשני או מקורי במתכונים של קארין גורן. הרעיונות הכביכול יוצאי דופן שלה מסתובבים באינטרנט כבר שנים. חוץ מזה, זו חוכמה קטנה מאוד להשתמש בתועפות של חמאה ושמנת כמו שהיא עושה. אני לא אוהבת את אייל שני בכלל, אבל מעתיקן הוא לא.

השארת תגובה




21