סליחה, בני, כי לא האמנתי בך — גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

סליחה, בני, כי לא האמנתי בך

סליחה, בני, שלא האמנתי בך. סליחה שהמעטתי בערכך. איני מחפש תירוצים, אך מחשבותיי נעו בכיוון הממעיט הזה כשברקע מהדהדים הדי קליטתך בארץ הזרה לכשהגענו אליה בפעם הראשונה, לפני כשנתיים. זכרתי את ההסתגלות המתונה והארוכה שלך למקום, לשפה, לחברה, לתרבות – כולם היו זרים עבורך. ובסך הכל היית אז בן שלוש-וחצי. במשך שנה שלמה כמעט לא דיברת מילה באנגלית. התנהגת בביישנות מפליאה. אבל מה שלא הבנתי כבר אז הוא זה: פשוט היית אתה. לוקח לך זמן להתרגל, להסתגל. והרי כשעבר הזמן הזה, העידו עליך הגננות שאתה לא מפסיק לקשקש, שאתה צוחק ונהנה עם חבריך.

ובכל זאת, לפני שבועות אחדים, לקראת המעבר הנוסף למקום חדש וזר – גם לאור הידיעה שמחסום השפה כבר הוסר – הנחתי שקליטתך במסגרת החדשה תהיה קשה. הרי כיתת גן-חובה אליה היית אמור ללכת נמצאת בתוך בית ספר של ממש. בית ספר אמיתי, גדול וגדוש בילדים ובאיומים. ציפיתי לדמעות בבוקר, בעת הפרידה. לא הבנתי איך נוכל להשאירך שם לבד.

אבל אתה "הפתעת". התחלת את שנת הלימודים כמו גדול. ובעצם, למה "כמו"? הרי אתה גדול. בן חמש-וחצי כבר. וכשאחיך הגדול-עוד-יותר לצידך, צועדים זה ליד זה מדלת הכניסה לבית הספר אל עבר כיתתך, הרגשת, כנראה, הכי בטוח שאפשר. וכבר ביום השני או השלישי, סיפרת שהמורה העירה לך לא להפריע לה בדיבורים. באותו הרגע, שמחתי כל כך, אבל גם הלקיתי את עצמי: למה לא האמנתי בך?

* * *
סליחה, ילדונצ'יק, על שלא האמנתי בך. והנה, שוב המעטתי בערכך לקראת מבחן ההערכה באנגלית אשר נערך ימים ספורים לאחר תחילת שנת הלימודים, מבחן אשר נועד לקבוע את רמת התמיכה לה תזדקק בבית הספר בלימודי האנגלית. אך אתה שוב "הפתעת" אותי, ובגליון ההערכה אשר נשלח הביתה נכתב, שחור על גבי לבן, כי שליטתך באנגלית הנדרשת לגילך פה היא "אקסלנט", הציון הגבוה ביותר האפשרי.

ושוב התאכזבתי מעצמי על שהופתעתי כל כך.

ואולי ה"הקטנה" הזו שלי אותך נובעת בכלל מכך שיש צדדים בך שאיני מכיר כבעבר. שכן מכיר אני היטב את ביישנותך במפגש ראשון עם סביבה זרה, אך מסתבר שאני פחות מכיר את השחרור שאתה חווה לאחר שהסביבה הופכת מוכרת. (ואולי זהו חטאי על כך שרק לפני שבועות אחדים התגאיתי בפומבי על כך שאני מכיר היטב את ילדי.)

* * *
אך מצד שני, ייתכן וזהו לא רק סימן להתבגרותך, אלא רק ביטוי מוחשי יותר של מי שאתה. לראיה, כבר לפני למעלה משנה, הצלחת "להפתיע" אותנו בגדול. זה היה בקיץ, במהלך טיול כיפי שערכנו מביתנו אל עבר מפלי הניאגרה. במשך שבוע שלם טיילנו, נסענו, ופגשנו במקומות נפלאים. ואתה, כדרכך-בקודש אז, היית צמוד למוצצים שלך. לא אחד ולא שניים, אלא שלושה לפחות: אחד בפה, אחד (לפחות) ביד, ועוד אחד תלוי על המוצץ שבפה בצורה מיוחדת שהמצאת לבד. היית בן ארבע-וחצי-כמעט, ואמא שלך חשבה שתישאר עם המוצצים עד הצבא לפחות.

ולאט-לאט, ככל שהתקדמנו בדרכים, הלכו ונעלמו המוצצים שהבאנו מן הבית. אחד נעלם פה, אחד נפל שם, אחר נקרע. כשנותרת עם אחד בלבד, נחרדנו. לא רצית מוצצים אחרים, חדשים, לא מוכרים. ובסוף גם זה האחרון אבד. ניסינו בכל זאת לקנות לך מוצצים אחרים, אך סירבת להכניסם לפה. ואנחנו חששנו. מה יהיה? איך תשרוד? למותר לציין שהמוצץ האחרון שאבד היה המוצץ האחרון לגמרי אליו התקרבת. הפסקת עם המוצצים על המקום. מיידית. לתמיד.

ולמרות שחודשים ספורים לפני המקרה הזה כבר הבחנתי בכך שאתה כבר ממש ילד גדול, עדיין הופתעתי מההיגמלות החדה שלך מן המוצצים.

ככל הנראה, לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, לאחר שתי ה"הפתעות" הגדולות הקשורות לבית הספר החדש: זה לא אתה, זה אני. זה לא אתה שרק לעתים ספורות מצליח להתגבר על קשיים, אלא זה אני שרק במקרים האלה שם לב ליכולותיך המופלאות. אתה ממשיך להיות אתה, ולפיכך – אני ממשיך להיות אני. סליחה, בני, על שהמשכתי להמעיט ביכולותיך המופלאות, ולא נותר לי אלא רק להתאמץ ולהשתדל ולפעול מכאן ואילך אחרת, לשנות את קו מחשבתי כלפיך. ממש מעכשיו.

* * *
וסליחה אחרונה, אם אפשר, לא קשורה ליכולותיך המופלאות אלא דווקא ליכולותיי הכושלות. סליחה על שלפני ימים אחדים, בפעם הראשונה והיחידה (בינתיים) בה הייתי אמור לאסוף אותך מבית הספר – איחרתי. משהו הסיח את תשומת לבי, בלע אותי אל תוך קיבעון מחשבתי, אבל אין מחילה ואין תירוץ למה שעשיתי.

אמנם אחרתי רק בכמה דקות, הגעתי מתנשף מן הריצה המהירה מן הבית אל בית הספר – אך כשראיתי אותך שם, ליד דלת הכניסה, צועד יד-ביד עם הגננת שנשארה איתך, רק שניכם על משטח האספלט, הלב שלי נחמץ והגרון התחיל להתכווץ. לקחתי אותך וחיבקתי אותך ושאלתי אותך אם הכל בסדר. אמרת שכן. ברור, הרי אתה קשוח. ואני התנצלתי, ושוב התנצלתי, וכל הדרך הביתה, צועדים יד ביד, ווידאתי שוב ושוב שאתה באמת בסדר, ואתה שוב אמרת שכן וכבר סיפרת על מה שהיה לך באותו היום בגן – אך בתוכי לא יכולתי למחול לעצמי. לראיה, כשהגענו הביתה וביקשת ממני לצפות ביחד איתך בתכנית כלשהי בטלוויזיה – הסכמתי מיד (והרי אני תמיד מסרב). ושוב שאלתי אותך שאלות על ענייני-דיומא, רק כדי לראות שהכל בסדר, ואכן היה נראה שהכל בסדר.

אני יודע שדברים כאלו קורים, אך אני מתנצל על שדבר כזה קרה דווקא לי. דווקא לך. ואני יודע מה שאומרים כולם: הטראומה נשארת רק אצל ההורה. ואם אכן כך – יהא זה עונשי.

* * *
זהו, בני המתוק, ילדונצ'יק נפלא. מבחינתי, תקופה חדשה מתחילה אצלי עכשיו, ומעתה אשים לב לתגובתי-הפנימית בכל פעם בו נדרש אמון ביכולותיך. שלוש פעמים כבר הפתעת אותי, ואני מקווה שבניגוד לאלו – ההפתעות העתידיות שלך לא יגרמו לי להרהורי-כפירה מבפנים. ובלי קשר – בפעם הבאה בה אצטרך לקחת אותך מבית הספר – אני מבטיח להגיע כמה דקות לפני הזמן ולא שניה אחת אחרי.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



2 תגובות

1 אבא/אמא { 09.28.12 בשעה 19:44 }

הרהורי סליחות מאוד מרגשים. יוצאים מלב אבא ונכנסים ללב אבא.

2 בתיה גזית { 09.29.12 בשעה 8:07 }

גדול אתה ארנון!!!
ילדינו תמיד ממשיכים להפתיע.
כשהם הופכים להורים – אתה מתחיל להבין – כי הרבה
עובר בגנים. בתורשה, במורשת ובאין סוף אהבה!!!

השארת תגובה




21