שבע השנים שחלפו

חיפה, 2000. את ע' פגשתי לראשונה בקורס אלגברה א'. הוא בראשית לימודיו האקדמיים, אני מתרגל הקורס. יש משהו משכר בלעמוד מול כיתת תלמידים, אשר אמורים ללמוד ממך משהו חדש. יש משהו קסום בכך שחלקם רוצה ללמוד. את אלו שרוצים לא קשה לזהות, וכלפיהם פיתחתי חיבה מיוחדת (למרות שאת כל תלמידיי אהבתי…). ע' היה כזה. מעבר לשכרון ולקסם, יש משהו מוזר ביחסי מורה-תלמיד, גם אם מרחק השנים ביניהם קטן (שנתיים בסך הכל במקרה דנן), קצת בדומה ליחסי מפקד-פּקוּד, שהרי גם אחרי כל שיחות החולין החורגות מהסילבוס, מגיע שוב הרגע ההוא בו אתה (הבר-סמכא) עומד מול הכיתה כולה, שם יושב התלמיד החביב עליך, והוא אמור להיות שווה בין שווים (בעיניו ובעיניך). נקודת האל-חזור של קשרים כאלה היא, בדרך כלל, היום שאחרי המבחן הסופי של הקורס. או אז, הולכים כולם לנוח, ולאחר זמן מה חוזר המתרגל לנקודת ההתחלה, מרביץ תורה בתלמידיו החדשים, והתלמיד מצידו ממשיך במסלולו ויושב מול מתרגלים אחרים.

כמעט בכל אחת מן הכיתות שתרגלתי, יצרתי קשר מחוץ-לסילבוס עם אחד התלמידים או עם אחת התלמידות. בדרך כלל, היה מדובר באנשים נחמדים שרצו לא רק ללמוד, אלא גם להבין, ושאיתם אפשר היה לדבר גם על דברים שברומו של העולם-שמחוץ-לכיתה (בעד/נגד שלמה ארצי, למשל; הרוב, אגב, היו נגד…). נדמה לי שהקשר עם כל אלו לא החזיק מעמד הרבה אחרי שהסתיים המבחן, אך אני יצאתי מועשר בהיכרות עם אנשים חדשים ומעניינים, שאינם מן המילייה שלי. ועוד יצאתי מועשר ברגעים קטנים אשר נחקקו בזכרוני מכל אחד ואחד מתלמידיי אלו. משהו למדתי מהם. מכל הבחינות הללו, ע' לא היה שונה.

חיפה, רגע אחד זכור משנת 2000. ע' יצא לשירות מילואים, ובאותו היום שסיים אותו – הגיע לכיתה, עדיין במדים ובנעליים אדומות. לאחר השיעור, ישבתי איתו כדי לראות כיצד יוכל להשלים את החומר. כמי שמכיר את שירות המילואים מקרוב, הבטחתי תמיד לתלמידיי המילואמניקים שאעשה הכל כדי לסייע להם בהשלמת החומר. מספר הטלפון הסלולרי שלי היה בידי כולם, למען יוכלו לשאול כל שאלה, באשר הם נמצאים. "תראה," הסברתי לע' (אני משחזר זאת עכשיו מתוך הזכרון), תוך שאני מפרט בפניו מה נלמד בכיתה בזמן היעדרו, "אני בטוח שתוכל להשלים את זה בקלות, אסייע לך כמה שאוכל. אין לי ספק שאת המבחן תעבור בקלות". "לעבור את המבחן?" הוא ענה לי בשליפה, "לעבור את המבחן זה לכלבים. אני רוצה להבין".

תל אביב, 2006. לאחר תום הקורס ההוא, פגשתי את ע' פה ושם ברחבי הקמפוס, וכעבור זמן מה – נפרדו דרכינו. לפני כמה חודשים, ברגע של שעמום ולאחר שנרשמתי לעוד אחד מאתרי הרשתות החברתיות אותם אני אוהב לדגוֹם, התחלתי לחפש בזה האחרון שמות מוכרים מעברי. אחד מהם היה של ע'. מצאתי אותו שם. שלחתי לו מסר. כעבור זמן מה, קיבלתי בחזרה הודעה ממנו. ידעתי שאני נוצר בליבי רגעים שונים ומשונים ממהלך חיי, אך לא ידעתי שגם אחרים עושים זאת. ע' סיפר לי על התרגול הראשון שלו - הפעם הוא כמתרגל ומולו עדת סטודנטים.

חיפה, 2005, רגע אחד של ע'. בתחילת השיעור, מספר המתרגל ע' לתלמידיו על מהלך הקורס ועל שעות הקבלה הצפויות בו. "ולמי שיוצא למילואים," מוסיף ע' וניגש לפינת הלוח, שם הוא משרבט כמה ספרות, "הנה מספר הטלפון הסלולרי שלי, לכל מקרה שתצטרכו לדבר איתי". הסטודנטים מופתעים. כיצד זה נותן להם המתרגל את המספר הפרטי שלו? מדוע אכפת לו מהם כל כך? "זו לא המצאה שלי," מסביר להם ע', "אני רק מעביר את המורשת הזו הלאה".

רחובות, דצמבר 2007. אני לא שוכח הבטחות. במסר ששלח לי בזמנו ע', הוא כתב שאם אגיע אי-פעם למקום הימצאו הנוכחי – הוא יזמין אותי לקפה. אתמול, הגעתי לשם כדי להשתתף ביום עיון, ועוד קודם לכן שלחתי הודעה לע': ההזמנה עדיין בתוקף? נפגשנו בקפיטריה. מסביב הכל פסטורלי. ע' לא שכח את ההבטחה שלו, ולא הסכים כי אשלם על הקפה שלי. ישבנו בשולחן צדדי, וכאילו לא חלפו להן שבע שנים מאז פגישותינו התכופות בכיתה ושיחותינו הרבות מחוצה לה. ומצד שני, כל כך הרבה דברים השתנו מאז. הבטתי ישר אל תוך עיניו המהפנטות, כדי להבין מה השתנה בו, וכדי להבין מה השתנה בי.

שינויים. שבע שנים חלפו, ושנינו לא נמצאים במקום בו היינו אז, בנקודת ההתחלה של הכרותנו. אני הספקתי מאז (בין היתר) לסיים את הלימודים, למצוא מקום עבודה, להפוך לאבא, לעזוב את מקום העבודה ולחזור לספסל הלימודים. ע' הספיק מאז לנסוע, לחזור, להמשיך את לימודיו ולהמשיכם עוד. כיום, שנינו נמצאים במהלכם של לימודי דוקטורט (אני עדיין מקדים אותו בשנתיים, אבל מי סופר…). אך נדמה שהשינוי העיקר שחל אצל שנינו, הוא בכך שאנו מבינים היום כי בקרוב נעמוד בפני צומת מכריע, ונצטרך להחליט אנה אנו פונים.

מפגשים מזדמנים. שבע שנים חלפו מאז נפרדו דרכינו, והנה אנחנו נפגשים בשנית, וכאילו דבר לא השתנה. וכל כך הרבה השתנה. מפגשים מסוג זה מאפשרים לי מבט נוסטלגי לאחור, וגורמים לי לתהות מתי יתרחשו בפעם הבאה. בכל מקרה, בפעם הבאה – הקפה עליי.