שבע שעות וספר

מבקר ספרים. כך הרגשתי בחלוף שלוש שעות. שלוש שעות עברו מאז הפכתי את הכריכה הקדמית של הספר, קראתי את מילותיו הראשונות – ונסחפתי. שבע שעות לאחר הרגע ההוא, הפכתי את כריכתו הקדמית, עדיין נסער. זכורה לי פעם אחת קודמת בה טסתי לבד בטיסה חוצת-אוקיינוס ארוכה (ואולי באותה ההזדמנות טסתי לבד בשני הכיוונים? איני זוכר), אך לא זכורה לי היסחפות שכזו אל ספר. צלילה. כבר אחרי שלוש השעות הראשונות חשתי כמבקר ספרים, אשר קיבל לידיו את הספר, והוא קורא בו בעיון מתחילתו ועד סופו ברצף של יום עבודה מתיש (כך, לפחות, אני מדמיין את סדר יומו של מבקר ספרים). משהו רמז לי למן הרגע הראשון שאקרא בספר ללא הרף. שבע שעות לאחר מכן, אני יוצא לצעידה קצרה במטוס – חוץ מהפסקות שתיה-אוכל-פיפי, הייתי שקוע כל העת בקריאה – ומיד, כמו מבקר ספרים, יושב לכתוב.

"משאלה אחת ימינה" לאשכול נבו הצליח לטלטל אותי. משהו בתוכי הזדעזע. פעפע. בפעם הראשונה (ככל שזכרוני המוגבל מאשר), נספחתי בצורה עזה כל כך אחרי ספר. ברור שהדבר נובע גם מן ההתמסרות המוחלטת שהיתה אפשרית במקרה זה (מתי בפעם האחרונה הקדשתם שבע שעות רצופות מחייכם לקריאת ספר מתחילתו ועד לסופו?), ובכל מקרה – היתה זו הפעם הראשונה שדמעתי מספר. לאורך כל השליש האמצעי שלו הרגשתי איך גרוני מתכווץ, איך גוש גדול ומטריד עולה בו מלמטה, מאיים לפרוץ. ולרגעים אחדים – פרץ. וכך גם בעמודיו האחרונים.

בין תלי המילים השזורות ביד-אמן, מצליח נבו לגעת ברגישות בשלושה נושאים עיקריים, אשר מתמצים כל אחד למילה אחת קצרה: חברות, השתנות, מילים. החברות היא זו שמתניעה את הספר, נותנת לו כיוון ומסמנת לו את הדרך; ההשתנות – עם סימן שאלה בסוף המילה – היא התהייה הגדולה המרחפת מעל העלילה ומעל גיבוריה לאורך כל הדרך; והמילים – הו, המילים. נדמה שמעל הכל, עוסק הספר – הן ברובד הגלוי והן ברבדיו הסמויים יותר – במילים. גיבוריו מתבטאים מילולית בדרכים שונות מהותית זו מזו, וצורת ההתבטאות קשורה ישירות לצורת הנפש. אך הספר נקרא מנקודת-על נוספת, אשר מעניקה פרשנות נוספת לכל אחת ואחת מן המילים המופיעות בו, שהרי (ואין כאן "ספוילר" של ממש, הדבר נאמר כבר בדף הראשון) כל כולו כמעט (למעט ה"הצהרה" המובאת בתחילתו ו"אחרית דבר" שבסופו) הובא לדפוס (במציאות של הספר) לא על ידי המספר. וכך, כל מילה נקראת שלוש פעמים לפחות: פעם אחת, כפי שמספר אותה המספר; פעם שניה, כפי שקורא אותה חברו של המספר, אשר הביא אותה לדפוס; ופעם שלישית, כפי שקורא אותה הקורא.

* * *

והנה הקורא (אני) יושב וחושב. תוהה. מה סחף אותי כל כך? האם העובדה שמצאתי לבני-אִישִׁיוּת רבות מספור, כאלו אשר יחדיו מרכיבות את ה"אני" שהוא אני, פזורות בין דפי הסיפור, עד כדי כך שמצאתי את עצמי "מפוזר" בין דמויותיו השונות ולכל אורכו? לא רק. ומה גרם לי להתמכרות המוחלטת? האם העובדה ששלוש התמות המרכזיות השזורות בספר (על פי ראות עיניי) הן גם התמות המרכיבות את חיי? כנראה… שהרי חיי שלי מוארים תמיד בפנס שעל מדבקתו מופיעה המילה "חברים" (וכשחושפים את הכיתוב כולו, מופיע שם: "היעדרם של חברים בתקופה משמעותית בהתפתחות"), ההשתנות אשר חוויתי בימי שירותי הצבאי – ממשות-קיומה היא התהייה הגדולה המרחפת מעליהם, והמילים – הו, המילים – הן (כולל השתיקות שבהן) הדרך שלי לבטא את כל זה.

וכשאני קורא בספר בו מפוזרים פירורים שלי, ואשר כל-כולו עוסק בשאלות הגדולות של חיי, אני מרגיש, לראשונה, כמו ברגעים-מן-הסיפורים שלפני המוות: סרט חייך עובר אל מול עיניך במהירות גבוהה, כך גורסים מי שהיו שם. ואני הרגשתי כך - ללא ההרגשה כי סופי קרב. והסרט רץ דווקא בהילוך איטי מאוד, מאפשר להתעמק בכל פריים כמעט.

* * *

דיילת במדים כחולים עוברת ומוודאה כי הידקתי את חגורת הבטיחות. דעתי מוסחת מן המסך הבוהק, בודק את מצב הבטריאות. ארבע שעות, שלושים-ושמונה דקות. במסך של הנוסע שלידי מרצד מאז תחילת הטיסה הערוץ עם המידע אודות מצב הטיסה העדכני. עוד שעה וארבעים-ושתיים דקות לנחיתה. דעתי מוסחת מן הדיילות ומן המסכים ומן האנשים ומן הקולות. שבע שעות קראתי בספר, מתחילתו ועד סופו, ודעתי לא הוסחה כמעט, ועכשיו – כשאני מנסה להיפתח, היא מתעתעת בי. קל לדבר על התמות המרכזיות של חייך. קשה ליצוק בהן תוכן ממשי. מעשי. כזה שיסביר אותן ויבאר אותן. קשה להפוך את הרעיונות למילים שייקראו ויחקקו. מוכרח, אך לא יכול. לא עכשיו. (אבסורדי למדי, גם חלקים מהותיים בתוכי הקשורים לנסיעה הנוכחית, קשורים קשר עבות לשלוש התמות הללו, למרות שהן נראות רחוקות-ביותר מנסיעה לצורך השתתפות בקורס אקדמי בלבד.)

בגובה 11,582 מ' מעל פני הקרקע, מעל חלקה המזרחי של קנדה, במהירות-קרקע של 831 קמ"ש, אני סוגר את המחשב (אשגר את הכתוב כאן לאוויר-הרשת ברגע הראשון בו אתחבר לרשת), דוחה את המטען הזועק-להתפרק לפעם אחרת. אחרי הכל, כך היה נוהג גם מבקר ספרים הגון (אני חושב)…