השיבה (הזמנית) ארצה
אמש, רגע לפני הנחיתה על אדמת הארץ, הבחנתי ששכנתי לספסל מביטה החוצה בהשתאות, ושהיא נרגשת מאוד. לא קשה היה להבין שהיא מחפשת אוזן קשבת. כיוון שאני אוהב להציץ-לרגע לחייהם של אחרים (מודה באשמה!), וכיוון שידעתי שזמננו המשותף ממילא מוגבל, משכתי בחוטי השיחה. ההתחלה היתה מעניינת, הסוף היה הזוי ביותר…
* * *
היא [במבטא אמריקאי ובעברית צולעת]: וואו, אני לא מאמינה שאני כאן…
אני [מהמהם בהקשבה]: מממ…
היא: כמה זמן לא הייתי פה, הכל השתנה, בנו כבישים גדולים…
אני [מודע, כמובן, לפתיון שהונח לפניי]: מתי היית פה פעם אחרונה?
היא: 13 שנה, בשנת שמונים וארבע עזבתי [הטעות בחישוב במקור -א.ה.]
אני: איפה גרת?
היא: בבת-ים. אז רק בנו את הקניון הראשון ברמת-גן [מה שמצביע על כך ששנת העזיבה היתה נכונה והחישוב לא - א.ה.], היום בטח יש הרבה קניונים…
אני: כן. איפה את גרה היום?
היא: בניו-ג'רזי. כשעזבנו – היינו עם ילדים קטנים, לפני שבוע הבן שלי התחתן.
אני: מזל טוב.
היא [בקול חנוק]: מאז לא הייתי פה. אני לא מאמינה שאני כאן עכשיו…
אני [לא עומד בפיתוי]: לאן את נוסעת?
היא: לנתניה, אה… נהריה.
אני: לְמה?
היא: לסמינר. מורים. מורים מנהריה עם מורים מג'רזי… וואו, אני לא מאמינה שאני פה…
אני: נחמד… הסמינר מאורגן מארצות הברית או מהארץ?
היא [בחיוך של הקלה]: מארצות הברית. הקהילה היהודית אצלנו משלמת, אז מה אכפת לי?
אני [תיכף מגיע הפאנץ'-ליין]: יפה. על מה הסמינר?
היא [תשבו טוב, הנה זה בא]: על אהבת הארץ. נורא קשה ללמד את זה שם.
* * *
נו, ועל זה כבר אמר מישהו פעם: אם זה לא היה מצחיק – זה בטח היה עצוב (אולי להיפך?)…
תגובה אחת
fanny and sad. maybe not really sad, but just realistic. it is not easy to teach "the love of israel" even in israel…
השארת תגובה