אז מרוויחים שעה או מפסידים שעה?

כשהיתה סבתי האהובה בת 86, החליטה – בעצמה ובדעה צלולה – כי היא לא רוצה להיות לעול על בני משפחתה, והחליטה לעבור להתגורר בבית אבות. במשך כל חיי עד לתקופה ההיא, גרנו בצמידות אליה, והיא היתה חלק משמעותי מנוף ילדותי. במשך 13 השנים הבאות – עד למותה בשיבה טובה ובדעה צלולה – ביקרנו אותה תדיר בבית האבות, מרחק נסיעה קצרה ממקום מגורינו. מדי יום שישי אחר הצהריים הייתי מצטרף להוריי בביקורם אצלה (הם נסעו לעיתים תכופות יותר), והיינו יושבים, מדברים ומתעדכנים. מדי פעם, היו מצטרפים לביקורי שישי-אחר-הצהריים אורחים נוספים. וכך, מדי פעם היתה מצטרפת אלינו לביקור אחותה הצעירה של סבתי, אשר היתה קשורה אליה מאוד. שתיהן, ילידות פתח תקווה, נישאו לבני זכרון יעקב, וחיו במשך עשרות שנים במרחק לא רב האחת מן השניה.

הביקורים עם הדודה היו מרתקים בעבורי. שתי אחיות במיטב שנותיהן יושבות בחדר קטן ומשוחחות זו עם זו על ענייני דיומא. ואני, נער טרום-גיוס, מוקסם מהן. בפרט, זכורים לי הביקורים עם הדודה בתקופה הזו של השנה (כמו גם במקבילתה החורפית), עת הפציע האביב ומחוגי השעון הוזזו באופן מלאכותי. פעמיים מדי שנה חזר על עצמו אותו ריטואל אנטי-דיאלקטי צפוי. שתי השאלות אשר חזרו במהלכו על עצמן נשאלו מפי הדודה: "מזיזים קדימה או אחורה?" ו"אז מפסידים שעה או מרוויחים שעה?". פעמיים בשנה, כל שנה. אנחנו היינו צוחקים, אבל בתוכי ידעתי כי גם אני לא לגמרי סגור על התשובות.

* * *
מאז חלפו שנים רבות, אבל אני המשכתי לתהות אודות השאלות הללו פעמיים בשנה, מדי שנה, עת הגיעה השעה להזיז את מחוגי השעון. את סוגיית הקדימה/אחורה למדתי ליישב בקלות בזמן המגורים בארצות הברית. בבית הספר של הילדון לימדו אותו שיטה פשוטה לזכור לאיזה כיוון מזיגים המחוגים:

כמיטב המסורת האמריקאית, מדובר בסלוגן קליט בעל דו-משמעות מעניינת (צריך להסביר?) – מה שהופך אותו לקליט במיוחד. בהמשך לכך, הצלחתי להפנים גם את עניין ההפסד/רווח, וכיום אני יודע לענות על השאלה הרלוונטית לאחר שניות ספורות בלבד של מחשבה.

אבל הערב, רגע לפני הזזת מחוגי השעון, צצה פתאום שאלה חדשה ומבלבלת…

כיוון שלא ידענו אם השעון בסלולרי יתעדכן אוטומטית אם לאו – המלצתי לזוׁשֶׁ לכוון את השעון המכני כשעון מעורר. בדרך כלל, הצלצול המעורר – מקורו בסלולרי, המנגן מדי יום בשעה שש-בבוקר. "אז אני אשאיר את ההשכמה בסלולרי, מקסימום נקום בשבע, נספיק להתארגן צ'יק-צ'ק", אמרה היא. "לא," תיקנתי אותה נחרצות, "אם תעשי כך – הוא יעיר אותנו בחמש". האמנם?

אחרי כמה דקות של וויכוחים וחישובים, פתרנו את הסוגיה באמצעות סימולציה פשוטה – הותרנו שעון אחד על כנו, עדכנו השעה בשעון אחר, ובדקנו מה יקרה. זוׁשֶׁ צדקה. ואני חזרתי שוב, למשך כל האפיזודה הזו, עשרים+ שנה אחורה, אל החדר הקטן בו התגוררה סבתי האהובה, ואל הביקורים אצלה עם אחותה בימי אביב/חורף של טרום הזזת המחוגים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.